הירידה שלי לתוך התנועה הנאו נאצית האמריקאית - ואיך יצאתי משם

בגיל 14 כריסטיאן פיקיוליני הפך ממתבגר נאיבי לנאו-נאצי בתנועת העליונות הלבנה האמריקאית. מהר מאוד הפך למהיג של התנועה הנאו-נאצית החשובה ביותר בארצות הברית. איך הוא גוייס, ואיך בסוף הצליח לעזוב את התנועה? בהרצאה אמיצה זו פיקוליני חולק את נסיונו ומסקנותיו המפתיעות להתמודדות עם שנאה בכל צורותיה.

מסע ההתרחקות שלי מהקיצוניות
התחיל לפני 22 שנה,

כשויתרתי על גזענות

ועזבתי את תנועת העליונות הלבנה
של גלוחי הראש האמריקאים

שעזרתי לבנות.

(תשואות ומחיאות כפיים)

הייתי רק בן 22 אז,

אבל כבר הספקתי לבלות 8 שנים, מגיל 14,

כאחד החברים הראשונים
והצעירים ביותר

ולבסוף מנהיג, בקבוצת השינאה
האלימה ביותר בארה"ב.

אבל לא נולדתי, לתוך שנאה;

למעשה, זה היה ממש להפך.

היתה לי ילדות רגילה יחסית.

ההורים שלי היו מהגרים איטלקיים

שהגיעו לארה"ב באמצע 1960,

התמקמו בדרום שיקגו,

שם הם נפגשו,

ופתחו סלון יופי קטן.

מיד לאחר שנולדתי הדברים נהיו
קצת יותר קשים,

הם נאבקו להחזיק מעמד תוך כדי
גידול משפחה צעירה ועסק חדש,

לעיתים קרובות הם עבדו
7 ימים בשבוע,

14 שעות ביום,

לוקחים על עצמם משרה שניה
ושלישית רק כדי להחזיק מעמד.

זמן איכות עם ההורים שלי,
לא ממש היה קיים.

למרות שידעתי שהם מאוד אהבו אותי,

כילד, הרגשתי נטוש.

הרגשתי בודד והתרחקתי,

ואז התחלתי לכעוס על הורי,
מאוד מאוד לכעוס.

ככל שגדלתי,
בשנות ההתבגרות שלי,

התחלתי לעשות שטויות בנסיון להשיג
תשומת לב מההורים שלי.

ויום אחד, כשהייתי בן 14,

עמדתי בסמטה ועישנתי ג'וינט,

ואיש שהיה מבוגר ממני פי שתיים,
ראש מגולח ומגפיים גבוהים שחורים,

ניגש אלי,

ותלש את הג'וינט מהפה שלי.

שם את היד על הכתף שלי,
הסתכל לי בעיניים,

ואמר,

"זה מה שהקומוניסטים
והיהודים רוצים שתעשה

כדי לשמור אותך כנוע"

הייתי בן 14,

נהגתי להחליף קלפים של כדורגל
ולראות טלוויזיה--

לא באמת ידעתי מה זה יהודי.

(צחוק)

זה נכון.

והקומוניסט היחיד שהכרתי
היה הבחור הרוסי הרע

בסרט שהכי אהבתי, "רוקי" .

(צחוק)

ואם אני כבר כאן,
חושף את נשמתי לפניכם,

אני יכול לגלות,
שגם לא הכרתי את המילה "כנוע".

(צחוק)

ברצינות.

אבל, זה היה כאילו האיש בסמטה,
הציע לי גלגל הצלה.

14 שנים הרגשתי חסר חשיבות, קורבן.

היתה לי הערכה עצמית נמוכה.

ובכנות, לא ידעתי מי אני, לאן אני שייך,

או מה המטרה שלי.

הייתי אבוד.

ובין לילה, בגלל שהאיש הזה
הכניס אותי פנימה,

ונאחזתי בגלגל ההצלה הזה בכל נימה של ישותי.

עברתי מ"ג'וני אוהב את צ'אצ'י"

ללהיות נאצי לחלוטין.

בין לילה.

התחלתי להאזין למה שהם אמרו,

ולהאמין לזה.

התחלתי לשים לב טוב טוב
כשמנהיגי הארגון,

גייסו צעירים פגיעים, שהרגישו בשוליים

ומשכו אותם לתנועה
עם הבטחות לגן עדן,

שלא קויימו.

ואז התחלתי לגייס, בעצמי.

התחלתי על ידי זה שעשיתי מוזיקת כוח-לבן.

ובמהרה נעשיתי המנהיג
של הארגון הידוע לשמצה,

שהונהג על ידי האיש בסמטה

שגייס אותי באותו יום,

שהיה הנאו-נאצי הראשון באמריקה
ושהקצין אותי.

במשך 8 השנים הבאות,

האמנתי לשקרים שהאכילו אותי בהם.

למרות שלא ראיתי שום ראיה לטענות,

לא היססתי להאשים כל אדם יהודי בעולם

במה שחשבתי עליו כ"רצח עם"
של האירופאים הלבנים

רעיון שקודם על ידי אג'נדה
של סובלנות לתרבויות שונות

האשמתי אנשים בצבע עור שונה

בפשיעה, האלימות והסמים בעיר,

לא ממש שמתי לב שאני עצמי אלים

באופן יום יומי,

ושבמקרים רבים,

אלו היו אנשי העליונות הלבנה שהכניסו סמים

לתוך הערים.

והאשמתי מהגרים

שהם לוקחים עבודה מאמריקאים לבנים,

בלי לשים לב לכך שהורי
היו מהגרים, שעבדו קשה,

שנאבקו כדי להחזיק מעמד,

בלי שום עזרה מאף אחד.

במשך שמונה השנים הבאות,

ראיתי חברים מתים,

חברים אחרים הולכים לכלא
וגורמים כאב בל יתואר

למספר עצום של קורבנות ומשפחותיהם.

שמעתי סיפורי אימים מנשים צעירות בתנועה,

שנאנסו בברוטליות ע"י הגברים שהן
הורגלו לבטוח בהם.

ואני עצמי הייתי אלים כלפי אנשים,

אך ורק בגלל צבע עורם,

מי שהם אהבו,

או האל אליו הם התפללו.

אגרתי נשק לקראת מלחמת הגזעים,
שחשבתי שעומדת לפרוץ.

למדתי בשישה תיכונים שונים;

סולקתי מארבעה מהם,

מתיכון אחד, סולקתי פעמיים.

ולפני 25 שנה, כתבתי
והופעתי עם מוזיקה גזענית,

שהגיעה לאינטרנט
הרבה שנים מאוחר יותר

ונתנה השראה לצעיר נאו-נאצי

לצעוד לתוך כנסיה,
בצ'רלסטון, צפון קרולינה,

ולרצוח באכזריות
תשעה אנשים חפים מפשע.

אבל אז, החיים שלי השתנו.

בגיל 19 פגשתי בחורה
שלא היתה חלק מהתנועה,

שלא היתה בה טיפה של גזענות,

והתאהבתי בה.

ובגיל 19 התחתנו,

ונולד הבן הראשון שלנו.

וכשהחזקתי את הבן שלי בזרועותי
בחדר הלידה, באותו היום,

לא רק שיצרתי קשר מחודש
עם חלק מהתמימות שאיבדתי

כשהייתי בן 14,

אלא התחלתי גם
להעמיד בסימן שאלה

את אותם דברים המאוד חשובים
שמשכו אותי לתנועה מלכתחילה:

זהות, קהילה, מטרה--

דברים שהטרידו אותי מגיל צעיר.

ועכשיו, שוב הייתי צריך להגדיר מי אני.

האם אני הנאו-נאצי הזה שמפיץ שנאה,

או שאני אב מסור ובעל אוהב?

האם הקהילה שלי זו
הקהילה שיצרתי סביבי

כדי לחזק ולדחוף את האגו שלי,

כי שנאתי את עצמי
ורציתי שזה יקרין על אחרים,

או אולי זו שאני פיזית נתתי לה חיים?

האם המטרה שלי היא
להשאיר אחרי אדמה חרוכה

או שהיא להשאיר אחרי מקום טוב
יותר, בשביל המשפחה שלי?

ופתאום, כמו ברק, זה הכה בי,

נהייתי מבולבל מאוד לגבי מי שהייתי
בשמונה השנים האחרונות.

ואם רק הייתי אמיץ מספיק, לעזוב באותו רגע,

להבין מה המאבק הזה שבתוכי,

אז אולי הטרגדיה היתה נמנעת.

במקום זה, התפשרתי.

עזבתי את הרחובות,
בשביל המשפחה שלי,

מפני שחששתי ללכת לכלא או שאהרג,

ואז הם יצטרכו להסתדר בעצמם.

אז הפסקתי להנהיג,

ובמקום, פתחתי חנות תקליטים,

בה התכוונתי למכור
מוסיקת כוח-לבן כמובן,

אותה נהגתי לייבא מאירופה.

אבל ידעתי שאם זו תהיה פשוט
חנות גזענית שמוכרת רק מוסיקה גזענית

הקהילה לא תרשה לי להיות שם.

אז החלטתי לערום על המדפים
גם סוגים אחרים של מוסיקה,

כמו פאנק רוק ומטאל כבד

והיפ הופ.

אז בזמן שמוסיקת הכוח-הלבן שמכרתי

הייתה 75% מהמכירות,

כי אנשים מכל האזור הגיעו אלי
כדי לקנות אותה

בחנות היחידה שמכרה אותה,

היו לי גם לקוחות שבאו לקנות
את המוסיקה האחרת.

ובסוף הם התחילו לדבר איתי.

יום אחד, צעיר שחור נכנס,

אפשר היה לראות שהוא מצוברח,

והחלטתי לשאול אותו מה קרה.

הוא סיפר לי שאמא שלו אובחנה עם סרטן שד.

ופתאום הצעיר השחור הזה,

איתו מעולם לא ניהלתי שיחה רצינית,

פתאום יכולתי להזדהות איתו,

כי גם אמא שלי אובחנה עם סרטן השד,

ויכולתי להרגיש את הכאב שלו.

במקרה אחר, זוג גאה נכנס עם הבן שלהם,

וזה היה ברור לי שהם אהבו את הבן שלהם

בדיוק באותה צורה בה אני אהבתי את הבן שלי.

ופתאום, לא יכולתי לתרץ ולהצדיק
את הדעות הקדומות

שהיו לי בראש.

החלטתי להסיר את מוסיקת הכוח-הלבן מהמלאי

כשהתביישתי למכור אותה לעיני חברי החדשים.

כמובן שהחנות לא הצליחה להחזיק את עצמה

אז נאלצתי לסגור אותה.

בערך באותו הזמן, איבדתי כמעט הכל בחיים.

השתמשתי בזה כהזדמנות לעזוב

מהתנועה ממנה הייתי חלק כשמונה שנים.

הזהות, הקהילה והמטרה,
היחידות שהכרתי, רוב החיים.

אז, לא היה לי אף אחד.

איבדתי את הפרנסה כי סגרתי את החנות.

לא היו לי יחסים טובים עם ההורים שלי
למרות שהם ניסו.

אישתי והילדים עזבו אותי,

כי לא עזבתי את התנועה והתנתקתי מהר מספיק.

ופתאום,

שוב לא ידעתי מי אני,

או לאן אני מתאים

או מה המטרה שלי אמורה להיות.

הייתי אומלל בפנים,

לעיתים קרובות הייתי מתעורר בבוקר

ומצטער שהתעוררתי,

אחרי כחמש שנים,

אחת החברות שעוד היו לי, שדאגה לי,

היא באה אלי ואמרה,

"אתה חייב לעשות משהו,
כי אני לא רוצה לראות אותך מת"

והיא הציעה שאנסה לקבל עבודה
בחברה בה היא עבדה,

בחברה שנקראת IBM.

כן, גם אני חשבתי שהיא משוגעת.

(צחוק)

הנה אני, נאצי לשעבר בארון,
מכוסה בקעקועי שנאה,

לא למדתי שום דבר,

נזרקתי מכמה תיכונים, כמה פעמים,

אפילו לא היה לי מחשב.

אבל פניתי,

ואיכשהו, בנס, קיבלתי את התפקיד.

שמחתי נורא,

ואז נבהלתי כשגיליתי

שהם מציבים אותי בבית הספר
הישן בו למדתי,

אותו אחד ממנו נזרקתי, פעמיים,

כדי להתקין להם מחשבים.

זה היה התיכון בו ביצעתי מעשים אלימים

נגד תלמידים, נגד מורים;

הפגנתי שם מול בית הספר בעד
זכויות שוות ללבנים,

ואפילו קיימתי שביתה בקפטריה

בדרישה להקמת אגודה לתלמידים לבנים.

וכמובן, כמו שהקרמה מחייבת,

ישר בשעתיים הראשונות,

מי עובר לידי-- מר ג'וני הולמס,

המאבטח השחור הקשוח שאיתו הלכתי מכות,

בגללן הועפתי בפעם השניה

והובלתי אל מחוץ לבית הספר באזיקים.

הוא לא זיהה אותי,

אבל אני ראיתי אותו,

ולא ידעתי מה לעשות,

קפאתי; הייתי עכשיו אדם בוגר,
כבר שנים לא בתנועה,

הזעתי, רעדתי,

אבל החלטתי שאני חייב לעשות משהו.

החלטתי שאני חייב לשאת את משקל העבר שלי,

בגלל שבמשך חמש שנים ניסיתי לברוח מזה,

ניסיתי להכיר אנשים חדשים וכיסיתי
את הקעקועים בשרוולים ארוכים,

ולא סיפרתי

כי חששתי שאנשים ישפטו אותי

כמו שאני נהגתי לשפוט אחרים.

ובכן, החלטתי שארדוף
אחרי מר הולמס, למגרש החניה--

בטח לא ההחלטה החכמה ביותר שלי.

(צחוק)

וכשמצאתי אותו, הוא בדיוק נכנס למכונית שלו,

ואני טפחתי לו על הכתף.

כשהוא הסתובב וזיהה אותי,

הוא לקח צעד אחורה, כי הוא נבהל.

ולא ידעתי מה להגיד.

לבסוף, המילים יצאו מהפה שלי,
כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה:

"אני מצטער"

והוא חיבק אותי.

והוא סלח לי.

והוא עודד אותי לסלוח לעצמי.

הוא זיהה שזה לא היה הסיפור
של ילד הרוס ללא כיוון

שיצטרף לכנופיה ויגמור בכלא.

הוא ידע שזה הסיפור של כל צעיר, פגיע,

שמחפש זהות, שייכות, מטרה,

ואז מתנגש בקיר

לא מצליח למצוא את זה

ומתדרדר למקום רע.

הוא הכריח אותי להבטיח דבר אחד.

שאספר את הסיפור שלי לכל מי שמוכן לשמוע.

זה היה לפני 18 שנה.

מאז אני עושה את זה.

(תשואות)

אתם אולי שואלים את עצמכם עכשיו:

איך ילד טוב ממשפחת מהגרים שעובדים קשה

מגיע לדרך כל כך אפלה?

במילה אחת: בורות בכביש.

כן כן, בורות.

היו לי הרבה בורות כאלה, כשהייתי ילד.

לכולנו היו--

אתם יודעים, הדברים האלה בחיים
שאנחנו נתקלים בהם

אלו שמסיטים אותנו מהדרך שלנו,

ואם הם לא נפתרים

או מטופלים

או שלא מתמודדים איתם,

לפעמים אנחנו יכולים ממש
ללכת לאיבוד במסדרונות אפלים.

"בורות" יכולים להיות משהו כמו טראומה,

התעללות, אבטלה,

הזנחה,

מצב נפשי גרוע שלא מטופל,

אפילו פריבילגיה.

ואם אנחנו נתקלים במספיק בורות במסע החיים,

ואין לנו את המשאבים או העזרה
כדי לעקוף אותם

או כדי למשוך אותנו החוצה,

אז, לפעמים, אנשים טובים, עושים מעשים רעים.

אחד כזה, שהיו לפניו בורות, הוא דארל.

דארל הוא ממדינת ניו-יורק.

הוא קרא את הזכרונות שלי,

והוא ממש לא אהב את הסיום.

אתם מבינים, אני עזבתי את התנועה

והוא היה עדיין בפנים.

הוא כתב לי באי-מייל,

"לא אהבתי את מה שקרה."

ואני אמרתי, "טוב, אני מצטער."

(צחוק)

"אבל אם אתה רוצה לדבר על זה
אנחנו ממש יכולים לעשות את זה"

אחרי מספר שבועות בהם היה ביננו קשר,

למדתי שהוא היה בן 31, חייל משוחרר שנפצע

ומאוד כעס שלא היה מסוגל ללכת לאפגניסטן

להרוג מוסלמים.

יום אחד בטלפון,

הוא סיפר שהוא ראה מוסלמי בפארק, מתפלל,

ושכל מה שבא לו לעשות היה, לבעוט לו בפנים.

טסתי לבאפלו למחרת,

וישבתי עם דארל,

ושאלתי אותו,

פגשת אדם מוסלמי אי פעם?

והוא אמר: "לא!

למה לעזאזל שאני ארצה לעשות את זה?

הם רעים. אני לא רוצה שום קשר אליהם."

אמרתי "בסדר"

ואז ביקשתי סליחה והלכתי לשרותים

לקחתי אתי את הסלולרי לשרותים,

חפשתי בגוגל מה המסגד הקרוב ביותר,

והתקשרתי אליהם מאוד בשקט, מהשרותים,

ואמרתי: "סליחה אימאם, אני צריך טובה,

יש לי פה איש נוצרי

שמאוד רוצה ללמוד עוד על הדת שלכם"

(צחוק)

"אכפת לך שנבקר?"

טוב, זה היה די קשה לשכנע את דארל ללכת.

אבל בסוף הגענו לשם.

וכשדפקתי בדלת,

האימאם אמר שיש לו רק 15 דקות בשבילנו

כי הוא מתכונן לתפילה.

אמרתי, "נלך על זה."

נכנסנו,

שעתיים וחצי אחר-כך יצאנו,
אחרי חיבוקים ובכי

עד כמה שזה מוזר, צ'ק נוריס
היה נקודת חיבור, מסיבה כלשהי.

(צחוק)

אני לא יודע מה זה היה,

אבל זה מה שקרה.

ואני שמח לספר שדארל והאימאם,

אתם יכולים לראות אותם לעיתים
קרובות בדוכן הפלאפל המקומי,

אוכלים צהריים ביחד.

(תשואות)

אתם מבינים, זה הניתוק שלנו אחד מהשני,

שנאה נולדת מבורות.

פחד הוא האבא ובדידות חברתית האמא.

כשאנחנו לא מבינים משהו,
אנחנו נוטים לפחד ממנו,

ואם אנחנו נזהרים מזה,

הפחד הזה גדל ולפעמים הופך לשנאה.

מאז שעזבתי את התנועה,
עזרתי ליותר ממאה אנשים

להתנתק מתנועות קיצוניות,
מקבוצות עליונות לבנה--

(תשואות)

עד לקבוצות ג'יהדיסטיות אפילו.

והדרך לעשות את זה היא לא בלהתווכח איתם,

לא בלהתנצח איתם.

אפילו לא בלהגיד להם שהם טועים,

אפילו שנורא בא לי לפעמים.

אני לא עושה את זה.

במקום זה, אני לא מרחיק אותם.

אני מקרב אותם,

ואני מקשיב טוב טוב, ל"בורות" שלהם,

ואז אני מתחיל "למלא" אותם.

אני מנסה להפוך אנשים לעמידים יותר

יותר בטוחים בעצמם,

יותר בעלי כישורים להתמודדות בשוק החופשי

כך שהם לא צריכים להאשים מישהו אחר,

אותו מישהו שהם לא פגשו.

הייתי רוצה להשאיר לכם משהו אחד,
לפני שאני הולך.

מכל האנשים שעבדתי איתם,
כולם יספרו לכם אותו דבר.

אחת, הם נהיו קיצוניים,

כי הם רצו להיות שייכים,
לא בגלל אידאולוגיה או רעיון.

שנית, מה שהוציא אותם מזה

היה שקיבלו חמלה

מהאנשים שמהם הם הכי פחות ציפו,

ובזמן שממש לא הגיע להם לקבל זאת.

(תשואות)

אז אני רוצה להשאיר לכם אתגר:

צאו היום, מחר-- אני מקווה שכל יום --

מצאו אנשים שאתם חושבים
שלא ראויים לחמלה שלכם

ותנו להם,

כי, אני מבטיח לכם,

הם אלו שהכי צריכים.

תודה רבה.

(תשואות)