Return to Video

למה אני נלחמת למען ההשכלה של בנות פליטות (כמוני)

  • 0:01 - 0:04
    אנחנו לא בוחרים איפה להיוולד.
  • 0:05 - 0:08
    אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו.
  • 0:09 - 0:13
    אבל אנחנו בוחרים
    איך נחיה את החיים שלנו.
  • 0:15 - 0:18
    לא בחרתי להיוולד בדרום סודן,
  • 0:18 - 0:20
    ארץ רווית מלחמה.
  • 0:21 - 0:23
    ולא בחרתי את השם שלי --
  • 0:23 - 0:25
    ניריאק,
  • 0:25 - 0:26
    שפירושו "מלחמה".
  • 0:27 - 0:29
    תמיד דחיתי אותו
  • 0:29 - 0:33
    ואת כל המורשת שהוא נולד לתוכה.
  • 0:33 - 0:35
    בחרתי להיקרא מרי.
  • 0:36 - 0:40
    בתור מורה כבר יצא לי לעמוד
    מול קהל של 120 תלמידים,
  • 0:40 - 0:43
    אז הבמה הזאת לא מפחידה אותי.
  • 0:44 - 0:48
    התלמידים שלי באים
    מארצות שנהרסו על ידי מלחמות.
  • 0:48 - 0:51
    הם כל-כך שונים אחד מהשני,
  • 0:51 - 0:53
    אבל יש להם דבר אחד במשותף:
  • 0:54 - 0:57
    הם ברחו מהבתים שלהם במטרה להישאר בחיים.
  • 0:59 - 1:02
    לחלק מהם, יש הורים שחיים בדרום סודן
  • 1:02 - 1:03
    שנלחמים אחד בשני
  • 1:03 - 1:08
    בגלל שהם שייכים לשבט או לאמונה שונה.
  • 1:09 - 1:13
    אחרים הגיעו מארצות אחרות באפריקה,
    שנהרסו גם על ידי המלחמה.
  • 1:14 - 1:17
    אבל כשהם נכנסים לכיתה שלי הם מכירים חברים,
  • 1:17 - 1:19
    הם חוזרים הביתה ביחד,
  • 1:19 - 1:21
    הם מכינים את שיעורי הבית שלהם ביחד.
  • 1:22 - 1:25
    אין מקום לשנאה בכיתה שלי.
  • 1:26 - 1:30
    הסיפור שלי דומה לסיפורים
    של מאות פליטים אחרים.
  • 1:31 - 1:33
    המלחמה התחילה כשהייתי עדיין תינוקת.
  • 1:34 - 1:35
    ואבי,
  • 1:35 - 1:38
    שלא היה נוכח רוב הילדות שלי,
  • 1:38 - 1:41
    עשה מה שגברים אחרים היו עשו --
  • 1:41 - 1:43
    נלחם למען הארץ.
  • 1:43 - 1:46
    היו לו שתי נשים והרבה ילדים.
  • 1:48 - 1:51
    אמי היתה אשתו השנייה,
  • 1:51 - 1:53
    שנישאה לו בגיל 16.
  • 1:54 - 1:58
    זה רק בגלל שהיא באה ממשפחה ענייה,
  • 1:58 - 2:00
    ולא היתה לה ברירה.
  • 2:00 - 2:03
    אבי, לעומת זאת, היה עשיר.
  • 2:03 - 2:04
    היו בבעלותו הרבה פרות.
  • 2:07 - 2:10
    צלילי היריות היו חלק משגרת היום שלנו.
  • 2:13 - 2:16
    הקהילה שלי היתה תמיד תחת מתקפה.
  • 2:17 - 2:21
    קהילות היו נלחמות אחת בשנייה
    כשהן מנסות לקחת מים מהנילוס.
  • 2:21 - 2:22
    אבל זה לא הכל.
  • 2:23 - 2:27
    המטוסים היו מנחיתים עלינו פצצות מבעיתות
  • 2:27 - 2:29
    שהיו חוצות את הגפיים של הקורבנות.
  • 2:29 - 2:33
    אבל הדבר הכי מבעית שכל הורה יכל לתאר לעצמו
  • 2:33 - 2:39
    היה לראות את הילדים שלו
    נחטפים והופכים לחיילים.
  • 2:40 - 2:42
    אמי חפרה תעלה
  • 2:42 - 2:44
    שמהר מאוד הפכה לבית שלנו.
  • 2:45 - 2:48
    אבל גם אז לא הרגשנו מוגנים.
  • 2:48 - 2:52
    היא הייתה צריכה להמלט
    כדי לחפש לנו מקום בטוח יותר.
  • 2:52 - 2:56
    הייתי רק בת ארבע, ואחותי בת שנתיים.
  • 2:57 - 2:59
    הצטרפנו להמוני האנשים,
  • 2:59 - 3:03
    והלכנו במשך הרבה ימים קשים
  • 3:03 - 3:05
    בחיפוש אחר מקום מוגן.
  • 3:05 - 3:07
    אבל בקושי הצלחנו לנוח
  • 3:08 - 3:11
    עד ששוב הותקפנו.
  • 3:12 - 3:15
    אני זוכרת שאמי היתה בהריון,
  • 3:15 - 3:18
    כשהיא נשאה על גבה בתורות אותי ואת אחותי.
  • 3:18 - 3:21
    סוף סוף הגענו לגבול קניה.
  • 3:22 - 3:27
    אבל זה היה המסע הכי ארוך שחוויתי אי פעם.
  • 3:28 - 3:32
    הרגליים שלי היו מנוקדות מיבלות.
  • 3:34 - 3:35
    להפתעתנו,
  • 3:35 - 3:39
    מצאנו במחנה קרובי משפחה
    שהגיעו לשם לפני כן,
  • 3:39 - 3:40
    איפה שכולכם נמצאים היום,
  • 3:40 - 3:42
    מחנה "קאקומה".
  • 3:42 - 3:46
    עכשיו, אני רוצה שתהיו בשקט לרגע.
  • 3:49 - 3:50
    אתם שומעים את זה?
  • 3:52 - 3:55
    קולה של הדממה.
  • 3:56 - 3:58
    אין יריות.
  • 3:59 - 4:02
    סוף סוף, שלווה.
  • 4:02 - 4:06
    זה היה הזיכרון הראשון שלי מהמחנה.
  • 4:07 - 4:10
    כשאתם עוברים מאזור של מלחמה,
  • 4:10 - 4:12
    ומגיעים לאזור מוגן כמו "קאקומה",
  • 4:12 - 4:14
    באמת הגעתם רחוק.
  • 4:16 - 4:19
    אבל אני נשארתי במחנה רק שלוש שנים.
  • 4:19 - 4:22
    אבי, שהיה נעדר רוב הילדות שלי,
  • 4:22 - 4:23
    חזר לחיים שלי.
  • 4:24 - 4:27
    והוא הצליח להעביר אותי יחד עם דוד שלי
  • 4:27 - 4:29
    למשפחה שלנו בנאקורו.
  • 4:29 - 4:32
    שם, הכרתי את אשתו הראשונה,
  • 4:32 - 4:35
    את אחיי ואחיותי למחצה.
  • 4:35 - 4:37
    נרשמתי לבית הספר.
  • 4:38 - 4:42
    אני זוכרת את היום הראשון שלי שם --
    יכולתי לשיר ולצחוק שוב
  • 4:42 - 4:45
    והתלבושת האחידה הראשונה שלי, תהיו בטוחים,
  • 4:46 - 4:48
    שהיא היתה מדהימה.
  • 4:49 - 4:52
    אבל אחר כך גיליתי
  • 4:53 - 4:57
    שדוד שלי לא רצה שאני אמשיך ללכת לבית הספר
  • 4:58 - 5:01
    רק בגלל שהייתי ילדה.
  • 5:03 - 5:06
    אחיי למחצה היו העדיפות הראשונה שלו.
  • 5:07 - 5:10
    הוא היה אומר, "לחנך ילדה זה בזבוז של זמן".
  • 5:11 - 5:16
    ומהסיבה הזאת פספסתי הרבה ימי לימודים,
  • 5:16 - 5:18
    כי דמי הלימוד לא שולמו.
  • 5:19 - 5:21
    אבא שלי התערב
  • 5:21 - 5:24
    והוא אירגן לי לימודים בפנימייה.
  • 5:25 - 5:29
    אני זוכרת את האמונה שהוא נהג להטמיע בי
    במשך השנים הבאות.
  • 5:29 - 5:35
    הוא אמר:
    "חינוך זאת חיה שצריך להשתלט עליה".
  • 5:36 - 5:39
    בעזרת חינוך, את תוכלי לשרוד.
  • 5:40 - 5:44
    "חינוך יהיה בעלך הראשון".
  • 5:45 - 5:50
    ועם המילים האלו, הגיעה ההשקעה הראשונה שלו.
  • 5:50 - 5:51
    הרגשתי ברת מזל!
  • 5:52 - 5:55
    אבל משהו היה חסר לי --
  • 5:56 - 5:58
    אמא שלי.
  • 5:59 - 6:02
    אמי נעזבה, נשארה מאחורה במחנה.
  • 6:03 - 6:05
    ולא ראיתי אותה מאז שעזבתי.
  • 6:06 - 6:11
    שש שנים מבלי לראות אותה היה זמן רב.
  • 6:12 - 6:13
    הייתי לבד,
  • 6:14 - 6:15
    בבית הספר,
  • 6:16 - 6:18
    כששמעתי על מותה.
  • 6:20 - 6:23
    יצא לי לראות כל כך הרבה אנשים בדרום סודן
  • 6:24 - 6:26
    שאיבדו את החיים שלהם.
  • 6:26 - 6:28
    הייתי שומעת מהשכנים
  • 6:28 - 6:30
    שהיו מאבדים את הבנים, הבעלים שלהם,
  • 6:31 - 6:32
    את הילדים שלהם.
  • 6:33 - 6:37
    אבל אף פעם לא חשבתי שזה יקרה גם לי.
  • 6:38 - 6:41
    חודש לפני כן, אמי החורגת,
  • 6:41 - 6:45
    שהיתה מאוד טובה אליי בנאקורו, נפטרה גם כן.
  • 6:48 - 6:53
    ואז הבנתי שאחרי לידה של ארבע בנות,
  • 6:53 - 6:57
    אמא שלי סוף סוף נתנה חיים למישהו
  • 6:57 - 7:00
    שבזכותו היא היתה מקובלת בחברה --
  • 7:00 - 7:02
    ילד.
  • 7:02 - 7:03
    האח הקטן שלי.
  • 7:05 - 7:07
    אבל גם הוא,
  • 7:07 - 7:09
    הצטרף לרשימת המתים.
  • 7:12 - 7:14
    החלק הכי כואב בשבילי היה -
  • 7:15 - 7:19
    שלא יכולתי להגיע להלוויה של אמא שלי.
  • 7:20 - 7:21
    לא הרשו לי.
  • 7:23 - 7:27
    הם אמרו שהמשפחה שלה לא ראתה לנכון
  • 7:27 - 7:31
    שילדיה, שכולן היו בנות, ישתתפו בהלוויה.
  • 7:32 - 7:34
    רק בגלל העובדה שהיינו בנות.
  • 7:35 - 7:37
    הם התאבלו ואמרו,
  • 7:38 - 7:40
    "אנחנו משתתפים בצערך, מרי.
  • 7:41 - 7:46
    אנחנו מצטערים שהורייך
    לא השאירו מאחורה אף ילד".
  • 7:47 - 7:49
    ואני תהיתי:
  • 7:50 - 7:51
    מה אנחנו?
  • 7:52 - 7:53
    אנחנו לא ילדים?
  • 7:55 - 7:58
    צורת המחשבה של הקהילה שלי היתה
  • 7:58 - 8:00
    שרק הבנים היו נחשבים כילדים.
  • 8:01 - 8:05
    ומהסיבה הזאת, ידעתי שזה היה הסוף שלי.
  • 8:08 - 8:09
    אבל אני הייתי הבת הבכורה.
  • 8:10 - 8:12
    הייתי צריכה לטפל באחיות שלי.
  • 8:12 - 8:14
    הייתי צריכה לוודא שהן ילכו לבית הספר.
  • 8:15 - 8:17
    הייתי רק בת 13.
  • 8:18 - 8:20
    איך יכולתי לגרום לזה לקרות?
  • 8:21 - 8:25
    חזרתי למחנה, לטפל באחיות שלי.
  • 8:25 - 8:26
    מעולם לא הרגשתי כל כך תקועה.
  • 8:28 - 8:32
    אבל אז, אחת מהדודות שלי, דודה אוקוי,
  • 8:32 - 8:34
    החליטה לקחת את האחיות שלי אליה.
  • 8:35 - 8:38
    אבא שלי שלח לי כסף מג'ובה
    כדי שאני אחזור לפנימייה.
  • 8:39 - 8:43
    הפנימייה היתה כמו גן עדן,
    אבל היה בה גם מאוד קשה.
  • 8:43 - 8:46
    אני זוכרת את ימי הביקור
    כשכל ההורים היו מגיעים לפנימייה,
  • 8:46 - 8:48
    ואבא שלי לא.
  • 8:48 - 8:50
    אבל כשהוא הגיע,
  • 8:50 - 8:52
    הוא המשיך להתמיע בי את אותה האמונה.
  • 8:52 - 8:53
    הפעם הוא אמר:
  • 8:53 - 8:56
    "מרי, את לא יכולה לסטות מהדרך,
  • 8:56 - 8:59
    כי את העתיד של האחיות שלך."
  • 9:00 - 9:04
    אבל אז, ב-2012
  • 9:04 - 9:08
    החיים לקחו את הדבר היחיד שנאחזתי בו.
  • 9:08 - 9:10
    אבא שלי נפטר.
  • 9:12 - 9:14
    הציונים שלי בבית הספר התחילו להתדרדר.
  • 9:16 - 9:22
    וכשסיימתי את מבחני הבגרות ב-2015,
  • 9:22 - 9:25
    הייתי הרוסה כשקיבלתי ציון מספיק.
  • 9:25 - 9:28
    אוקיי, אני כל הזמן
    מספרת לתלמידים בכיתה שלי,
  • 9:28 - 9:31
    "ציון גבוה הוא לא העיקר,
    העיקר זה לתת את המקסימום".
  • 9:31 - 9:33
    זה לא היה המקסימום שלי.
  • 9:34 - 9:35
    הייתי נחושה.
  • 9:35 - 9:38
    רציתי לחזור ולנסות שוב.
  • 9:39 - 9:40
    אבל ההורים שלי כבר לא היו.
  • 9:41 - 9:43
    לא היה מישהו שיטפל בי.
  • 9:43 - 9:44
    ולא היה לי אף אחד שישלם את דמי הלימוד.
  • 9:45 - 9:46
    הרגשתי כל כך חסרת אונים.
  • 9:48 - 9:51
    אבל אז, אחת מחברותיי הטובות,
  • 9:51 - 9:54
    נערה קנייתית יפייפיה, אסתר קאהצ'ה,
  • 9:54 - 9:56
    התקשרה אלי ברגע המתסכל הזה,
  • 9:56 - 9:59
    ואמרה לי: "מרי, יש לך כוח רצון חזק.
  • 9:59 - 10:02
    ויש לי תוכנית והיא הולכת לצאת לפועל".
  • 10:02 - 10:06
    אוקיי, ברגעים הקשים האלו
    מתפשרים על הכל, נכון?
  • 10:06 - 10:09
    אז לפי התוכנית, היא גייסה לנו קצת כסף
  • 10:09 - 10:13
    כדי שנבקר בתיכון בנות "ניצחון אנסטר".
  • 10:13 - 10:15
    אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.
  • 10:15 - 10:18
    ירד גשם כשנכנסנו למשרד של המנהל.
  • 10:18 - 10:21
    רעדנו כמו שתי תרנגולות שנרטבו מהגשם.
  • 10:21 - 10:22
    והסתכלנו עליו.
  • 10:23 - 10:24
    הוא שאל: "מה אתן רוצות"?
  • 10:25 - 10:27
    והסתכלנו עליו במבט חתולי.
  • 10:27 - 10:29
    "אנחנו רק רוצות לחזור לבית הספר".
  • 10:29 - 10:34
    טוב, תאמינו או לא,
    לא רק שהוא שילם את דמי הלימוד שלנו
  • 10:34 - 10:38
    אלא גם את הכסף לארוחות ולתלבושת האחידה.
  • 10:38 - 10:39
    תמחאו לו כפיים.
  • 10:39 - 10:41
    (מחיאות כפיים)
  • 10:42 - 10:44
    כשסיימתי את קריירת התיכון שלי,
  • 10:44 - 10:45
    הפכתי להיות תלמידה מייצגת.
  • 10:46 - 10:49
    וכשעשיתי את מבחני הבגרות בפעם השנייה,
  • 10:49 - 10:52
    הצלחתי לקבל ציון טוב. מחיאות כפיים.
  • 10:52 - 10:54
    (מחיאות כפיים)
  • 10:54 - 10:55
    תודה.
  • 10:55 - 11:00
    אז אני רוצה להגיד תודה
    ל"ניצחון אנסטר", מר' גטימו
  • 11:00 - 11:04
    ולכל קהילת "אנסטר"
    שנתנו לי את ההזדמנות הזאת.
  • 11:05 - 11:07
    מפעם לפעם,
  • 11:07 - 11:12
    קרובי משפחה שלי
    היו מתעקשים שאני ואחותי נתחתן
  • 11:12 - 11:14
    כדי שמישהו ידאג לנו.
  • 11:15 - 11:16
    הם היו אומרים,
  • 11:16 - 11:17
    "יש לנו בן זוג בשבילך".
  • 11:18 - 11:24
    שנאתי את העובדה שהתייחסו אלינו
    כאל רכוש ולא כאל ילדים.
  • 11:24 - 11:26
    לפעמים הם היו מתבדחים,
  • 11:26 - 11:28
    "את הולכת לאבד את ערכך בשוק
  • 11:28 - 11:30
    ככל שתהיי יותר משכילה".
  • 11:30 - 11:32
    אבל האמת היא,
  • 11:32 - 11:36
    שאישה משכילה מפחידה את הקהילה שלי.
  • 11:36 - 11:38
    אבל אמרתי להם שזה לא מה שאני רוצה.
  • 11:39 - 11:42
    אני לא רוצה
    להוליד ילדים בגיל 16 כמו אמא שלי.
  • 11:43 - 11:45
    זה לא החיים שלי.
  • 11:46 - 11:48
    למרות שאני ואחיותי סובלות,
  • 11:48 - 11:50
    אין סיכוי שנלך בכיוון הזה.
  • 11:51 - 11:53
    אני סירבתי לחזור על העבר.
  • 11:54 - 11:59
    חינוך בנות,
    יעזור לבנות קהילות שוות ויציבות.
  • 11:59 - 12:04
    וחינוך פליטים יהיה התקווה
  • 12:04 - 12:06
    לשיקום הארצות שלהם ביום מן הימים.
  • 12:07 - 12:11
    נערות ונשים משחקות תפקיד חשוב כאן
  • 12:11 - 12:13
    בדיוק כמו גברים.
  • 12:13 - 12:16
    טוב, היו גברים במשפחה
    שעודדו אותי להמשיך הלאה:
  • 12:16 - 12:19
    אחיי ואחיותי למחצה.
  • 12:21 - 12:23
    כשסיימתי את קריירת התיכון שלי,
  • 12:23 - 12:29
    העברתי את האחיות שלי לנאירובי,
    שיחיו עם אחותי החורגת.
  • 12:29 - 12:32
    הם גרים 17 אנשים בתוך בית אחד.
  • 12:32 - 12:33
    אבל אל תרחמו עלינו.
  • 12:34 - 12:39
    הדבר הכי חשוב הוא שכל אחד מהם
    זכה לקבל השכלה.
  • 12:42 - 12:43
    המנצחים של היום
  • 12:44 - 12:46
    הם המפסידים של אתמול,
  • 12:47 - 12:48
    אבל הם אלה שמעולם לא ויתרו.
  • 12:49 - 12:51
    ואלה מי שאנחנו.
  • 12:51 - 12:52
    אחיותיי ואני.
  • 12:52 - 12:54
    ואני כל כך גאה בזה.
  • 12:54 - 12:56
    ההשקעה הכי גדולה שלי בחיים --
  • 12:56 - 12:57
    (מחיאות כפיים)
  • 12:57 - 13:00
    היא ההשכלה של האחיות שלי.
  • 13:01 - 13:06
    השכלה יוצרת הזדמנות שווה לכל אחד להצליח.
  • 13:06 - 13:09
    אני אישית מאמינה שההשכלה
    לא עוסקת רק בתוכנית הלימודים.
  • 13:10 - 13:11
    היא עוסקת בחברות.
  • 13:12 - 13:14
    היא עוסקת בלגלות את הכשרונות שלנו.
  • 13:14 - 13:17
    היא עוסקת בלגלות את היעוד שלנו.
  • 13:18 - 13:20
    אני, לדוגמא, לא אשכח את השמחה שהרגשתי,
  • 13:20 - 13:23
    כשעשיתי בפעם הראשונה שיעור שירה בבית הספר,
  • 13:23 - 13:24
    שעדיין ממשיכה להיות התשוקה שלי.
  • 13:24 - 13:26
    אבל אני לא יכולתי לקבל את זה
  • 13:27 - 13:28
    בשום מקום אחר.
  • 13:29 - 13:33
    בתור מורה, אני רואה את הכיתה שלי כמעבדה
  • 13:33 - 13:36
    שלא רק מרכזת ידע ויכולות,
  • 13:36 - 13:39
    אלא גם הבנה ותקווה.
  • 13:40 - 13:41
    בואו ניקח לדוגמא עץ.
  • 13:42 - 13:44
    לעץ יש אולי הרבה ענפים חתוכים,
  • 13:45 - 13:49
    אבל תנו לו מים, והוא יצמיח ענפים חדשים.
  • 13:49 - 13:51
    לילדי המלחמה,
  • 13:51 - 13:57
    ההשכלה יכולה להפוך
    את דמעות האובדן לתשוקה לשלום.
  • 13:57 - 14:02
    ומהסיבה הזאת, אני מסרבת לוותר
    על אף תלמיד בכיתה שלי.
  • 14:02 - 14:05
    (מחיאות כפיים).
  • 14:05 - 14:06
    ההשכלה מרפאה.
  • 14:07 - 14:09
    סביבת הלימודים
  • 14:09 - 14:12
    מכווינה אתכם להתרכז בהתקדמות הלאה.
  • 14:13 - 14:15
    בואו נסתכל על זה ככה:
  • 14:15 - 14:17
    כשאתם עסוקים בלפתור תרגילי מתמטיקה,
  • 14:17 - 14:19
    ואתם משננים שירה,
  • 14:19 - 14:23
    אתם שוכחים מהאלימות שהייתם עדים לה בבית.
  • 14:24 - 14:27
    וזה הוא כוחה של ההשכלה.
  • 14:27 - 14:30
    היא יוצרת מקום של שלווה.
  • 14:31 - 14:33
    קאקומה שורצת בתלמידים.
  • 14:33 - 14:38
    מעל ל85,000 תלמידים רשומים בבתי הספר האלו.
  • 14:38 - 14:42
    מה שיוצר כ40 אחוזים מאוכלוסיית הפליטים.
  • 14:42 - 14:49
    וזה כולל אל הילדים שהפסידו
    שנים של חינוך בגלל המלחמה בבית.
  • 14:50 - 14:51
    ואני רוצה לשאול אתכם שאלה:
  • 14:53 - 14:57
    אם ההשכלה עוסקת בבנייתו של דור התקווה,
  • 14:58 - 15:02
    אז למה יש 120 תלמידים
    דחוסים בתוך הכיתה שלי?
  • 15:04 - 15:08
    למה זה שרק שישה אחוזים מתלמידי יסודי,
  • 15:08 - 15:10
    ממשיכים לבית ספר התיכון,
  • 15:10 - 15:14
    רק בגלל העובדה
    שאין לנו מספיק מקומות בשבילם?
  • 15:14 - 15:19
    ולמה זה שרק אחוז אחד
    מתלמידי חטיבות הביניים מסיימים בהצלחה
  • 15:19 - 15:21
    וממשיכים לאוניברסיטה?
  • 15:22 - 15:25
    התחלתי מזה שאמרתי שאני מורה.
  • 15:26 - 15:29
    אבל שוב, הפכתי לתלמידה.
  • 15:30 - 15:32
    במרץ, עברתי לרואנדה
  • 15:33 - 15:37
    בעזרת תוכנית מלגה שנקראת "גשר לרואנדה".
  • 15:38 - 15:40
    היא מכינה את בעלי המלגות
    ללימודים באוניברסיטה.
  • 15:41 - 15:46
    הם מקבלים הזדמנות
    להתחרות לאוניברסיטאות בחו"ל.
  • 15:46 - 15:49
    עכשיו מורים אומרים לי מה לעשות,
  • 15:49 - 15:51
    בשונה מהדרך שבה זה פעל לפני.
  • 15:51 - 15:55
    אנשים שוב משקיעים בי.
  • 15:56 - 16:00
    אז אני רוצה לבקש מכולכם
    להשקיע בפליטים צעירים.
  • 16:01 - 16:03
    תחשבו על העץ שהזכרנו מקודם.
  • 16:04 - 16:07
    אנחנו הדור ששותל אותו,
  • 16:07 - 16:11
    כדי שהדור הבא יוכל להשקות אותו,
  • 16:11 - 16:16
    והדור העוקב יהנה מהצל.
  • 16:16 - 16:18
    הם יקטפו את התגמולים.
  • 16:19 - 16:21
    והתגמול הטוב מכולם
  • 16:22 - 16:25
    הוא השכלה שתישאר.
  • 16:26 - 16:27
    תודה רבה.
  • 16:28 - 16:34
    (מחיאות כפיים)
Title:
למה אני נלחמת למען ההשכלה של בנות פליטות (כמוני)
Speaker:
מרי מייקר
Description:

אחרי שנמלטה מדרום סודן הרוסת המלחמה, מרי מייקר מצאה ביטחון ותקווה בבית ספר המיועד לפליטים בקניה. כיום, כמורה לפליטים צעירים בעצמה, היא רואה את ההשכלה ככלי חיוני לשיקום החיים -- וכהעצמה לדורות ההמשך של נערות שנמנע מהן להיכנס לכיתות לימוד. "לילדי המלחמה, ההשכלה יכולה להפוך את דמעות האבדון לתשוקה לשלום", מייקר אומרת.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
16:47

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.