שינוי התפיסה החינוכית

כל מדינה בעולם, כרגע,

מפעילה רפורמות בחינוך.

ישנן שתי סיבות לכך.

הראשונה שבהן היא כלכלית.

אנשים מנסים למצוא דרך

ללמד את הילדים

כיצד לתפוס את מקומם בכלכלות של המאה ה -21.

איך עושים את זה?

הרי אין לנו כל דרך לדעת

כיצד תיראה הכלכלה

בשבוע הבא,

בשל השינויים המהירים שמתרחשים.

איך עושים את זה?

הסיבה השנייה היא תרבותית.

כל מדינה בעולם מנסה להבין

כיצד נוכל לחנך את ילדינו

ולפתח אצלם תחושה של זהות תרבותית,

על מנת

להעביר להם את הגנים התרבותיים שלנו

כמו גם להיות חלק מתהליך הגלובליזציה.

איך מרבעים את העיגול הזה?

הבעיה היא שהגישה היא לנסות להתכונן לעתיד

בהתאם למה שנעשה בעבר.

בדרך זו יוצרים ניכור בקרב מיליוני ילדים,

שלא מוצאים כל טעם בלימודים בביה"ס.

כשאנחנו הלכנו לבית ספר,

סיפרו לנו

שאם נשקיע מאמצים, נתאמץ

ונשיג תואר אקדמי,

נוכל להשיג עבודה.

הילדים שלנו לא מאמינים בזה.

והם צודקים.

מוטב להיות בעל תואר מאשר חסר תואר,

אך התואר עצמו לא מבטיח דבר יותר,

ובטח לא כשהמסלול להשגתו מחייב להתפשר

על רוב הדברים שחשובים לך בנוגע לעצמך.

יש הטוענים שעלינו להעלות את הדרישות,

כאילו שמדובר באיזה רעיון מהפכני.

מה, באמת? כן, כדאי.

מדוע שנרצה להוריד אותן?

עוד לא נתקלתי בתשובה

ששכנעה אותי.

אבל להעלות אותם? כמובן שכדאי.

הבעיה היא

שאת מערכת החינוך הקיימת

עיצבו, בנו ויצרו

לתקופה אחרת.

היא נוצרה לראשונה

בתרבות האינטלקטואלית של תקופת הנאורות,

ובנסיבות הכלכליות

של המהפכה התעשייתית.

לפני אמצע המאה ה-19

לא הייתה מערכת חינוך ציבורית.

לא באמת.

ניתן היה לרכוש השכלה אצל הישועים

אם היה לך מספיק כסף,

אך חינוך ציבורי שנשען על מיסים,

שכולם חייבים לשלם אותם,

חינוך שניתן בחינם,

זה היה רעיון מהפכני,

ואנשים רבים התנגדו לו.

הם טענו

שילדי הרחוב הרבים,

ילדי מעמד הפועלים

לא ירוויחו דבר מחינוך ציבורי.

הם לא מסוגלים ללמוד לקרוא ולכתוב.

מדוע לבזבז על זה משאבים?

כלומר, הם יצקו לתוך העניין

הרבה מאוד הנחות

שקשורות למבנה חברתי ולמסוגלות.

המניע היה הכורח הכלכלי של אותה תקופה,

אך בבסיס העניין

עמד דגם אינטלקטואלי של המוח,

שהיה למעשה,

האופן שבו ה"נאורות" ראתה אינטליגנציה.

הם האמינו שאינטליגנציה מתקיימת

רק בסוג מסוים של הסקה דדוקטיבית

והכרת הקלאסיקות,

מה שאנחנו מכנים יכולת אקדמית.

תפיסה זו מקובעת עמוק בחינוך הציבורי.

מבחינתם יש שני סוגי אנשים,

אקדמאים וכאלה שאינם אקדמאים,

אנשים חכמים ואנשים שאינם חכמים,

וכתוצאה מכך,

אנשים מבריקים רבים חושבים שאינם כאלה,

מפני ששופטים אותם

על בסיס תפיסה מחשבתית זו.

כלומר, מדובר בשני עמודי תווך,

הכלכלי והאינטלקטואלי.

אני טוען

שהדגם הזה גרם לכאוס

בחייהם של אנשים רבים.

הוא הועיל מאוד למעטים.

יש אנשים

שגישה זו עשתה עבורם נפלאות,

אבל עבור רוב האנשים, לא.

במקום זאת, הם נאלצו לסבול את זה.

זוהי המגיפה המודרנית,

והיא לא מובנת

כפי שהיא לא נכונה.

זוהי מגיפת הפרעות הקשב.

זוהי מפת הפרעות הקשב באמריקה,

או מפת מרשמי הפרעות הקשב.

אל תטעו,

אני לא טוען שאין דבר כזה

הפרעת קשב.

איני מוסמך לקבוע שאין דבר כזה.

אני יודע שרובם הגדול

של הפסיכולוגים ורופאי הילדים

חושבים שבהחלט יש דבר כזה,

אבל זה עדיין נושא שנוי במחלוקת.

הדבר היחיד שאני יודע בוודאות

הוא שלא מדובר במחלה מדבקת.

הילדים האלה מקבלים תרופות באופן שגרתי

כפי שנהגו פעם להוציא לנו את השקדים,

על אותו בסיס גחמני,

ומאותן סיבות ונהלים רפואיים.

הילדים שלנו חיים

בתקופה שופעת גירויים רבים יותר

מבכל זמן אחר בהיסטוריה.

הם "מופצצים" במידע

שמושך את תשומת לבם מכל עבר.

מחשבים,

טלפונים ניידים,

פרסומות,

מאות ערוצי טלוויזיה.

ועכשיו אנחנו מענישים אותם

על כך שדעתם מוסחת.

מוסחת מפני מה?

מפני דברים משעממים,

בעיקר בבית הספר.

נדמה לי שאין זה צירוף מקרים

שאחוזי הפרעות הקשב עולים

ביחס ישיר לתפוצת המבחנים האחידים.

אנחנו נותנים לילדים האלה

רטלין ותרופות אחרות,

לפעמים חומרים מסוכנים למדי,

כדי להרגיע ולשפר את הריכוז שלהם.

אך לפי הנתונים, אחוז הפרעות הקשב

גדל ככל שנעים מזרחה בארצנו.

אנשים מתחילים לאבד עניין באוקלהומה,

בקושי מסוגלים לחשוב בארקנסו,

ועד שהם מגיעים לוושינגטון,

הם "מאבדים את זה" לגמרי.

לכך יש סיבות אחרות, לדעתי.

זוהי מגיפה בדויה.

אם חושבים על זה, האמנויות,

וזה לא נכון רק לגמרי אמנויות,

אני חושב שזה נכון גם לגבי מדע

ומתמטיקה,

אבל הרשו לי...

אני מתייחס לאמנויות

כי זה תחום שנפגע מסוג המחשבה הזה,

בעיקר.

תחום האמנות

קשור ישירות לרעיון החוויה האסתטית.

חוויה אסתטית היא כזו

שבה החושים שלנו פועלים בשיאם.

שאנחנו "נוכחים" ברגע ההווה,,

כשאנחנו חשים את הריגוש

שבחוויה שעוברת עלינו,

כשאנחנו חווים את החיים במלואם.

"חוויה מרדימה היא כאשר החושים "כבים,

ואנחנו חירשים למה שקורה סביבנו.

כך פועלות רוב התרופות האלה.

אנחנו שולחים את הילדים שלנו ללמוד

כאשר אנחנו מרדימים אותם,

ואני חושב שצריך לעשות בדיוק ההיפך.

אנחנו לא צריכים להרדים אותם,

אנחנו צריכים להעיר אותם

כדי שיחוו את מה שיש בתוכם.

אבל זה הדגם שיש לנו.

אני חושב שמערכת החינוך שלנו

מבוססת על אינטרסים תעשייתיים

ובנויה בדמותם,

אתן לכם כמה דוגמאות.

בתי הספר שלנו

עדיין מאורגנים כמו מפעלים.

פעמונים מצלצלים,

מבנים נפרדים,

לתחומים נפרדים.

אנחנו עדיין מלמדים את הילדים שלנו בקבוצות.

הם עוברים דרך המערכת לפי קבוצות גיל.

מדוע אנחנו עושים זאת?

מדוע אנחנו מניחים

שהדבר החשוב ביותר שמשותף לילדים

הוא הגיל שלהם?

זה כאילו שהדבר החשוב ביותר אצלם

הוא תאריך הייצור שלהם.

אני מכיר ילדים טובים יותר מילדים אחרים

מאותו גיל בתחומים שונים,

בשעות שונות של היום,

או טובים בקבוצות קטנות יותר מאשר בגדולות.

או שלפעמים הם רוצים להיות לבד.

אם רוצים לחשוב על דגם של לימוד,

יש לזנוח את גישת קו הייצור הזאת.

מדובר למעשה בקונפורמיות,

וזו מהות העניין.

כשמסתכלים על המבחנים האחידים

ותוכניות הלימודים האחידות,

רואים שמדובר בהאחדה.

אני חושב שעלינו לפנות בכיוון הנגדי.

זו כוונתי בשינוי תבנית המחשבה.

יש מחקר נפלא

בנושא חשיבה מסועפת

שפורסם לפני כמה שנים.

חשיבה מסועפת אינה זהה ליצירתיות.

אני מגדיר יצירתיות

כתהליך העלאת רעיונות מקוריים

בעלי ערך.

חשיבה מסועפת אינה מילה נרדפת,

אלא מסוגלות חיונית ליצירתיות.

זו היכולת

למצוא פתרונות רבים לשאלה אחת,

דרכים שונות רבות לפירוש השאלה,

"חשיבה שאדוארד דה בונו היה מכנה "אופקית,

לא רק חשיבה ליניארית או מכונסת.

לראות פתרונות רבים יותר מאחד.

יש ניסויים בנושא הזה.

דוגמה אחת תהיה

לבקש מאנשים לחשוב

כמה שימושים יש לאטב נייר?

שאלות שגרתיות.

רוב האנשים ימצאו 10 או 15 שימושים.

מי שטוב בזה ימצא 200 שימושים.

הם עושים זאת כשהם חושבים,

אולי האטב הזה יהיה ענקי

ויהיה עשוי מגומי מוקצף?

האם הוא חייב להיות האוטב המוכר לנו, ג'ים?

יש ניסויים בעניינים האלה.

ערכו ניסוי עם 1,500 אנשים

"בספר שנקרא "נקודת השבירה ומעבר לה,

ובניסוי שהם ערכו,

אם קיבלת ציון מעל לרמה מסוימת,

אתה נחשב לגאון בחשיבה מסועפת.

בסדר?

אז השאלה שאני שואל היא

כמה מקרב 1,500 הנסיינים שהשתתפו

הגיעו לדרגת גאונות בחשיבה מסועפת?

ואתם צריכים לדעת עליהם עוד פרט אחד.

כולם היו ילדי גן.

מה דעתכם?

מה אחוז הגאונים שנמצא?

שמונים אחוזים? תודה.

שמונים אחוזים. בסדר.

תשעים ושמונה אחוזים.

אחד הדברים שחשוב לדעת

הוא שזה היה מחקר אורכי,

כך שהם בחנו את אותם ילדים אחרי 5 שנים

כשהיו בני שמונה עד עשר.

מה דעתכם? חמישים אחוזים?

בחנו אותם שוב 5 שנים לאחר מכן,

כשהיו בני 13 עד 15.

אתם רואים כאן נטייה, נכון?

זה מעניין,

כי לא חשבתם שהכיוון יהיה הפוך, נכון?

שמתחילים במקום נמוך יחסית

ומשתפרים ככל שמתבגרים.

אבל זה מוכיח שני דברים.

ראשית, לכולנו יש את היכולת הזאת,

ושנית, היא בעיקר מדרדרת.

הרבה מאוד דברים

קרו לילדים אלה בהתבגרותם.

המון.

אחד הדברים החשובים ביותר שקרו להם,

אני בטוח בכך לגמרי,

שבינתיים הם כבר משכילים.

הם בילו עשר שנים בבית הספר

ושם אמרו להם שיש רק תשובה אחת.

היא רשומה מאחור,

ואל תסתכלו.

ואל תעתיקו.

זה נקרא לרמות.

מחוץ לכותלי בית הספר

זה נקרא שיתוף פעולה.

אבל בבית הספר זה לא כך,

זה לא מפני שכך המורים רוצים,

אלא מפני שכך זה קורה.

זה כך מפני שמערכת החינוך בנויה כך.

חייבים לחשוב אחרת על היכולת האנושית.

חייבים לזנוח את התפיסה הישנה

של אקדמי, לא אקדמי,

מופשט, תיאורתי,

מקצועי,

ולראות את מה שזה באמת.

מיתוס.

שנית, חייבים להבין

שהלמידה הטובה ביותר קורית בקבוצות.

שיתוף פעולה הוא זה שמצמיח.

אם אנחנו מפרידים בין אנשים

ושופטים אותם בנפרד,

אנחנו מעמידים מכשול

בינם לבין סביבת הלמידה הטבעית שלהם.

ושלישית,

מדובר בתרבות הממסדית שלנו,

בהרגלים של הממסד שלנו

ובסביבת הגידול שהוא לוקח לעצמו.