לקחים מבית חולים לחולי נפש | גלנון דויל מלטון | TEDxTraverseCity

הרצאה זו ניתנה באירוע TEDx מקומי שהופק ללא תלות בכנסי TED.

גלנון דויל מלטון היא המחברת של רב-המכר של הניו-יורק טיימס, "המשיכי כך, לוחמת", מייסדת האתר http://www.momastery.com והיוצרת של http://www.monkeeseemonkeedo.org. גלנון מאמינה שהחיים יפים ואכזריים במידה שווה, והיא כותבת על ה"אכזריופי" שהיא מוצאת בנישואין, באמהות, בדת, בהתמכרות ובהחלמה. גלנון עושה שימוש שלוח-רסן בשנינותה, אומץ ליבה וחוצפתה כדי לקרוא לנו לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנו היום, אבל גם מפיחה בנו השראה עצומה לחיות חיים נועזים ומשמעותיים יותר למען הזולת. גלנון היא מרצה ומשתתפת קבועה ב"הפינגטון פוסט" ובפרסומים נוספים. "המשיכי כך, לוחמת" ופועלה הפילנטרופי של גלנון כיכבו ב"טודיי שואו", "דה טוק", "ליידי'ז הום ג'ורנל", "מגזין ההורים" ו"אמריקן בייבי" ובעוד תכניות טלווזיה ועיתונות. היא מתגוררת עם משפחתה בנאפולי שבפלורידה

הי.

ניסיתי במשך שבועות להתחמק
מעמידה על הבמה הזאת.

(צחוק)

אני מבוהלת.

אבל לפני חודש, התעוררתי
מוקדם, בפניקה, בגלל זה,

וראיתי הרצאת TED ישנה
של ברנה בראון, על פגיעות.

ד"ר בראון היא גיבורה שלי.

היא חוקרת את נושא הבושה,

אני בולמית, אלכוהוליסטית
ומסוממת בתהליך החלמה.

אז גם אני מין חוקרת בושה,

(צחוק)

אני פשוט עושה
את רוב עבודתי בשטח.

(צחוק)

ד"ר בראון מגדירה כך את האומץ:

היא אומרת: "האומץ הוא
לספר על עצמך עם כל הלב."

זה גרם לי לחשוב

על גיבורה נוספת שלי,
ג'ורג'יה או'קיף,

שאמרה: "לא חשוב
אם את מצליחה או לא.

"אין דבר כזה.

"מה שחשוב הוא
להפוך את הלא-ידוע לידוע."

אז באתי הנה לספר לכם עלי
עם כל הלב,

ולהפוך כמה דברים לא-ידועים
לידועים.

כשהייתי בת 8,
התחלתי להרגיש חשופה,

והתחלתי להרגיש
מאד מאד לא-שייכת.

בכל יום נזרקתי מהבית
אל בית הספר,

מוזרה, שמנמנה ובולטת בשטח,

הבנות האחרות נראו לי
מגניבות, בחבורה, קלילות,

ואני התחלתי להרגיש אפס
בעולם שמעדיף גיבורי-על.

אז המצאתי וקשרתי גלימות
סביב עצמי.

הגלימות שלי היו
העמדת-הפנים וההתמכרות.

לכולנו יש גלימות של גיבורי-על, נכון?

פרפקציוניזם, יותר מדי עבודה,
ציניות ואדישות;

כל אלה הן גלימות
של גיבורי-על.

הגלימות שלנו הן מה שאנו עוטים
מעל עצמנו האמיתי,

כדי שהעצמי הרך והעדין שלנו
לא ייראה ולא ייפגע.

גלימת גיבור-העל מאפשרת לנו
לא להרגיש הרבה,

כי כל דבר טוב או רע
נהדף מהן.

אז במשך 18 שנה

גלימות ההתמכרות וההתיימרות
שמרו שאהיה בטוחה ומוסתרת.

אנשים רואים בנו, המכורים,
שקרנים חסרי רגישות,

אבל בהתחלה אנו לא כאלה.

בהתחלה אנו אנשים כנים
ורגישים ביותר.

אנו חשים כל-כך הרבה
כאב ואהבה,

וקולטים שהעולם לא רוצה
שנרגיש כל-כך הרבה,

והוא לא מעוניין להזדקק
לנחמה רבה, כמונו,

ולכן אנו מתחילים להעמיד פנים.

אנו מתיימרים להיות האנשים
שאנו חושבים שעלינו להיות.

אנו מתקהים, מסתתרים
ומעמידים פנים,

והעמדת הפנים הזאת
אכן הופכת לחיים של שקר,

אבל, בכנות,
חשבנו שאנו אמורים לשקר.

מאז שאנו קטנים אומרים לנו
שכששואלים אותנו מה שלומנו,

התשובה הנכונה היא:
"בסדר, ומה שלומך?"

אבל העניין הוא שאנשים
דוברי-אמת מטבעם.

אנו נולדים כדי להפוך
את הלא-ידוע שלנו לידוע,

אז מן הסתם נמצא מקום
שבו נוכל לעשות זאת.

אז בינינו לבין עצמנו,
דרך המשקה או בטירוף הקניות,

באמצעות האלכוהול או האכילה,

אנו מספרים את האמת.

אנו אומרים:
"בעצם, אני לא בסדר."

כשאנו לא חשים בטחון
להיות כנים בעולם הממשי,

אנו יוצרים עולם קטן משלנו,

וזאת ההתמכרות.

וזאת כל גלימה שלובשים.

וכך, כולנו בסופו של דבר חיים

בעולמות הקטנים, הזעירים,
הנשלטים, הצפויים והאפלים האלה

במקום ביחד,
בעולם הגדול, המואר והמבולגן.

אני זללתי והקאתי בפעם הראשונה
כשהייתי בת 8,

והמשכתי בכך מידי יום ביומו
ב-18 השנה הבאות.

לי זה נראה נורמלי,
אבל אתם אולי תופתעו.

(צחוק)

בכל פעם שנהייתי מתוחה,
מודאגת או כעוסה,

חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר.

אז הבאתי את האנרגיה
העצבנית הזאת למטבח

ופיטמתי אותה באוכל,

ואז נבהלתי, והקאתי,

ואחרי כל זה
הייתי שוכבת על רצפת השירותים,

כל-כך תשושה וקהת-חושים,

עד שכבר לא נאלצתי לחזור
ולהתמודד עם הדבר

שגרם לי חוסר-נוחות מלכתחילה,

וזה מה שרציתי.

לא רציתי להתמודד

עם האי-נוחות והבלגן
של להיות בן-אדם.

אז בשנה האחרונה שלי בתיכון,

החלטתי סוף-סוף לומר אמת
בעולם האמיתי.

נכנסתי למשרד של היועצת

ואמרתי: "בעצם, אני לא בסדר.
שמישהו יעזור לי."

ונשלחתי לבית חולים לחולי נפש.

בביה"ח לחולי נפש,
לראשונה בחיי,

מצאתי את עצמי בעולם
שנראה לי הגיוני.

בתיכון היינו צריכים לחשוב
על הנדסת המישור,

בעוד שליבותינו היו נשברים

בגלל הבריונות במסדרונות,

או כי לא רצו לשבת איתנו
בארוחת הצהריים,

היינו צריכים לחשוב על רומא העתיקה

כשכל מה שרצינו לעשות

היה ללמוד איך למצוא
חבר אמיתי.

היינו צריכים להיות קשוחים
כשהרגשנו פחד,

ולהפגין בטחון כשבעצם הרגשנו בלבול.

המשחק, העמדת הפנים,
היו עניין של הישרדות.

התיכון הוא לפעמים
כמו העולם האמיתי,

אבל בביה"ח לחולי נפש
לא היתה שום העמדת פנים.

התרמית נחשפה.

(צחוק)

לימדו אותנו לבטא
את מה שאנו באמת מרגישים

באמצעות מוסיקה, אמנות וכתיבה.

לימדו אותנו לדעת להקשיב,

ולהיות אמיצים מספיק
כדי לספר את סיפורנו

אך להיות נחמדים מספיק
כדי לא לספר סיפורים של אחרים.

לפעמים החזקנו ידיים, רק משום
שהרגשנו שזה נחוץ לנו.

היתה חובה לשתף את כולם.

כולם היו בעלי-ערך,
זה היה הכלל, רק בזכות קיומם.

אז שם היינו אמיצים מספיק
כדי להסיר את הגלימות.

את כל מה שהיה עלי לדעת,
למדתי בביה"ח לחולי נפש.

(צחוק)

אני זוכרת נערה עם שיער
בצבע חול, שהיתה כה יפה,

שסיפרה את האמת באמצעות זרועותיה.

יום אחד, כשבכתה,
החזקתי את ידה,

וראיתי שזרועותיה חתוכות
כמו פרוסות נקניק.

האנשים שם עטו את צלקותיהם
מבחוץ,

וכך ידעת מה מצבם,

והם סיפרו את האמת,
וכך ידעת מדוע זהו מצבם.

אז סיימתי את התיכון,

והמשכתי לקולג',

שהיה הרבה יותר מטורף
מביה"ח לחולי נפש.

(צחוק)

בקולג' הוספתי את הגלימות
של שתיינות ושימוש בסמים.

השמש זרחה בכל בוקר
ואני התחלתי לזלול ולהקיא,

וכשהשמש שקעה
שתיתי עד עלפון.

הזריחה היא בד"כ הסימן לקום,

אבל עבורי זה היה כל יום
הסימן לרדת -

לרדת מהשתייה, הבחורים והסמים,

ולא הצלחתי לרדת מזה.

עשיתי הכל כדי להימנע מזה,
אז שנאתי את הזריחה.

הייתי סוגרת את הוילונות,
מניחה כרית על ראשי,

בעוד המוח המסתחרר שלי מענה אותי

ומספר לי על אנשים שיוצאים
אל היום, אל האור,

רוקמים יחסים, מגשימים חלומות,
מבלים את יומם.

ולי לא היה יום.
רק לילה.

היום אני חושבת על תקווה
כעל זריחת השמש.

היא עולה בכל יום
וזורחת על כולם באופן שווה.

היא זורחת על החוטאים
ועל הקדושים,

על המסוממים ועל קבוצת המעודדות.

היא לא מונעת את עצמה.

היא לא שופטת.

אם ביליתם את כל חייכם בחשכה,

ויום אחד קמתם והחלטתם
לצאת החוצה,

היא תהיה שם ותחכה לכם,
פשוט מחכה לחמם אתכם.

כל אותן שנים

חשבתי שהזריחה מחפשת אותי,
מאשימה, שופטת,

אבל היא לא.

זו היתה פשוט הזמנה יומית
מצד התקווה, לחזור אל החיים.

ובעיני, אם עדיין עולה עליכם היום,
אם אתם עדיין חיים,

אתם עדיין מוזמנים.

הצלחתי לסיים את הקולג'

וזה עשה אותי גם אסירת-תודה

וגם חשדנית מאד כלפי המוסד
בו למדתי --

(צחוק)

ומצאתי את עצמי

קצת בעולם האמיתי
וקצת לא.

ביום האם של 2002,

אני לא טובה בשנים,
אז נאמר רק "ביום האם" --

כבר נפלתי עמוק מאד.

כבר לא הייתי אפילו גלנון.

הייתי רק בולימיה.

הייתי רק אלכוהוליזם.

הייתי רק ערימת גלימות.

אבל ביום האם,
ביום-האם אחד,

מצאתי את עצמי
על רצפת השירותים הקרה,

בחמרמורת, רועדת ומחזיקה
בערכת הריון עם תוצאה חיובית.

כשישבתי שם רועדת,
בגבי אל הקיר, פשוטו כמשמעו,

שטפה אותי ההבנה.

ברגע ההוא,
על רצפת חדר השירותים,

הבנתי שאפילו במצבי,

אפילו כשאני על הרצפה,

מישהו אי-שם ראה בי

ראויה להזמנה

לאירוע חשוב ביותר.

אז באותו יום,
על רצפת השירותים,

החלטתי להגיע לאירוע,
פשוט להגיע,

לטפס ולצאת מהעולם האפל,
האישי, הנשלט שלי,

אל העולם הגדול, הרחב והמבולגן.

אינני יועת איך להיות אדם פיכח,

או איך להיות אמא,
או איך להיות חברה,

אז רק הבטחתי לעצמי
להגיע לאירוע

ולעשות את הדבר הנכון הבא.

"פשוט תגיעי, גלנון,
אפילו שאת פוחדת,

"פשוט תעשי את הדבר הנכון הבא,
אפילו כשאת רועדת."

אז קמתי על רגלי.

מה שלא מספרים לכם
על ההתפכחות,

על השלת הגלימות,

הוא שהמצב מחמיר בהרבה
לפני שהוא משתפר.

התפכחות היא כמו להחלים
מכוויית קור.

כל התחושות שהפסקת להרגיש
לפני המון זמן,

מופיעות פתאום, הן נוכחות.

בהתחלה זו הרגשה
מדגדגת ולא נוחה,

אבל אז התחושות האלה
הן כמו סכינים.

הכאב, האובדן, האשמה, הבושה --

הכל נערם עלייך
ואין לך לאן לברוח.

אבל מה שלמדתי עם הזמן

הוא שלהישאר עם הכאב והשמחה
של היותי יצור אנושי

כשאני מסרבת לברוח ולחפש מוצא

היא הדרך היחידה להיעשות
יצור אנושי אמיתי.

אז היום אני לא גיבורת-על,

ואני לא יצור אנושי מושלם,

אבל אני לגמרי יצור אנושי,
ואני כה גאה בכך.

אני, למזלי ולתסכולי,

בדיוק אותו אדם

כפי שהייתי בגיל 20,
בגיל 16 ובגיל 8.

אני עדיין פוחדת כל הזמן,

חרדה כל הזמן,

מוזרה כל הזמן.

יש לי עדיין עליות וירידות קיצוניות,
בכל יום,

אבל סוף-סוף קיבלתי את העובדה
שפשוט נוצרתי רגישה,

שאני לא צריכה להסתיר
ולא לתקן את זה.

אני לא מקולקלת.

למעשה, התחלתי לתהות
אם גם אתם רגישים,

אולי גם אתם חשים
כאב עמוק ושמחה גדולה,

אבל אינכם חשים בטחון
לדבר על זה בעולם האמיתי.

אז עכשיו, במקום לנסות
לעשות מעצמי קשוחה יותר,

אני כותבת ועוזרת לאנשים
ליצור עולם

שבו אנשים רגישים
אינם זקוקים לגלימות גיבורי-על,

שבו כולנו יכולים לצאת
אל העולם הגדול, המואר והמבולגן,

לומר את האמת, לסלוח זה לזה
על היותנו אנושיים,

ולהודות ביחד שנכון,
החיים אכן קשים מאד,

אבל גם להתעקש שביחד
אנו יכולים לעשות דברים קשים.

אולי זה בסדר לומר:
"בעצם, היום אני לא בסדר."

אולי זה בסדר לזכור
שאנו בני אדם,

ולהפסיק את העשייה למספיק זמן

כדי לחשוב, לאהוב, לחלוק ולהקשיב.

בסוף השבוע שעבר
חל יום האם,

וזה היה יום השנה ה-11
מאז שהחלטתי להגיע לאירוע שלי,

ביליתי את היום בחוף
עם שלושת ילדי,

ושני הכלבים שלי,
והבעל האחד שלי

(צחוק)

הבעל הסובל שלי.
אתם יכולים ודאי לתאר לעצמכם.

החיים יפים
והחיים אכזריים.

החיים הם אכזריופי
כל הזמן ומידי יום ביומו.

ההבדל, מבחינתי,
הוא רק דבר אחד.

וזה הדבר:

פעם אטמתי את רגשותי והסתתרתי,

והיום אני מרגישה אותם
ואני משתפת.

זה ההבדל היחיד בחיי כיום.

אני כבר לא פוחדת מרגשותי.

אני יודעת שהם עלולים לצוץ
ושהם לא יהרגו אותי,

ושמותר להם להציף אותי לזמן-מה,
אם זה מה שנחוץ להם,

אבל בסופו של דבר
הם בעצם רק באים להדריך.

הם מדריכים אותי לגבי
הדבר הנכון הבא שעלי לעשות.

הבדידות מובילה אותנו
ליצור קשר עם אחרים,

והקנאה מובילה אותנו
למה שאנו אמורים לעשות להבא,

והכאב מנחה אותנו
לעזור לאנשים אחרים,

וכשאנו מוצפים,
זה מדריך אותנו לבקש עזרה.

למדתי שאם אכבד את רגשותי

ואראה בהם נביאים אישיים שלי,

ואם במקום לברוח
אשאר דומם,

יצפו לי פרסים.

הפרסים האלה יהיו שלווה,
כבוד וידידות.

לפני שבוע קיבלתי דוא"ל,

וכעת הוא מודבק למסך המחשב
שלי בבית.

נאמר בו פשוט:
"גלנון היקרה,

"אמיץ יותר להיות קלארק קנט
מאשר סופרמן.

"המשיכי כך, לוחמת."

(צחוק)

אז היום הייתי אומרת
שאנו כבר לא זקוקים לגיבורי-על.

אלא רק ליצורי אנוש מגושמים,
מוזרים וכנים

שיסתובבו בעולם המואר, הגדול והמבולגן.

נתראה שם.

(מחיאות כפיים)