בקי בלנטון: השנה שבה הייתי חסרת בית
-
0:00 - 0:03אני סופרת ועיתונאית
-
0:03 - 0:06ואני גם אדם סקרן בטירוף.
-
0:06 - 0:08וכך בעשרים ושתיים שנותיי כעיתונאית
-
0:08 - 0:10למדתי כיצד לעשות הרבה דברים חדשים.
-
0:10 - 0:13ולפני כשלוש שנים, אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא
-
0:13 - 0:16כיצד להיהפך לבלתי נראית.
-
0:16 - 0:19הפכתי לאחד מחסרי הבית העובדים.
-
0:19 - 0:21עזבתי את עבודתי כעורכת עיתון
-
0:21 - 0:25לאחר שאבי נפטר בפברואר של אותה השנה,
-
0:25 - 0:28והחלטתי לנדוד.
-
0:28 - 0:30המוות שלו הכה בי בעוצמה רבה.
-
0:30 - 0:34והיו הרבה דברים שרציתי להרגיש ולהתמודד איתם בזמן שעשיתי את זה.
-
0:34 - 0:36בחיי יצאתי להרבה טיולי תרמילאות. והחלטתי
-
0:36 - 0:38שלחיות בוואן למשך שנה כדי לעשות את זה
-
0:38 - 0:40יהיה כמו טיול מחנאות אחד ארוך.
-
0:40 - 0:43אז ארזתי את החתול שלי, הרוטוויילר שלי,
-
0:43 - 0:47וציוד המחנאות שלי לתוך וואן מתוצרת שברולט שנת 1975,
-
0:47 - 0:49ונסעתי לעבר השקיעה,
-
0:49 - 0:53כשאני עיוורת לגמרי לשלושה דברים קריטיים.
-
0:53 - 0:55אחד: שהחברה משווה
-
0:55 - 0:59מגורים במבנה קבע, אפילו בקתה,
-
0:59 - 1:01עם היותך בעל ערך כאדם.
-
1:01 - 1:04השני: לא הבנתי עד כמה מהר
-
1:04 - 1:06התפיסות השליליות של אנשים אחרים
-
1:06 - 1:09יכולות להשפיע על המציאות שלנו, אם ניתן להן.
-
1:09 - 1:11ושלוש: לא הבנתי
-
1:11 - 1:13שלהיות חסר בית זו גישה,
-
1:13 - 1:16לא סגנון חיים.
-
1:16 - 1:18בהתחלה, לחיות בוואן היה נהדר.
-
1:18 - 1:21התקלחתי באתרי מחנאות. אכלתי בחוץ באופן קבוע.
-
1:21 - 1:25והיה לי זמן להרגע ולהתאבל.
-
1:25 - 1:29אבל אז הכעס והדכאון שנוגעים למותו של אבי שקעו פנימה.
-
1:29 - 1:32העבודה שלי בתור עצמאית הסתיימה. ונאלצתי להשיג עבודה במשרה מלאה
-
1:32 - 1:34על מנת לשלם את החשבונות.
-
1:34 - 1:36האביב הנוח והנעים
-
1:36 - 1:38נהפך לקיץ חם ומאמלל.
-
1:38 - 1:40וזה נעשה בלתי אפשרי לחנות בשום מקום--
-
1:40 - 1:41(צוחקת)
-
1:41 - 1:43--מבלי שיהיה ברור מאד
-
1:43 - 1:46שיש איתי חתול וכלב, ושחם מאד.
-
1:46 - 1:49החתול נכנס ויצא דרך חלון פתוח בוואן.
-
1:49 - 1:51הכלב נכנס למעון יום לכלבים.
-
1:51 - 1:53ואני הזעתי.
-
1:53 - 1:55בכל עת שהזדמן לי, השתמשתי
-
1:55 - 1:59במקלחות של עובדים בבנייני משרדים ובתחנות עצירה למשאיות.
-
1:59 - 2:03או שהתרחצתי בבתי שימוש ציבוריים.
-
2:03 - 2:06הטמפרטורה בוואן לעיתים נדירות ירדה מתחת ל- 26 מעלות צלזיוס בלילות,
-
2:06 - 2:09מה שהפך את השינה לקשה עד בלתי אפשרית.
-
2:09 - 2:12אוכל נרקב בחום.
-
2:12 - 2:15קרח, נמס תוך שעות בצידנית שלי ,
-
2:15 - 2:23וזה היה די מאמלל...
-
2:23 - 2:25לא יכלתי לאפשר לעצמי למצוא דירה,
-
2:25 - 2:27או שלא יכלתי להרשות לעצמי דירה שתאפשר לי
-
2:27 - 2:29להחזיק את הרוטוויילר ואת החתול.
-
2:29 - 2:31ואני סירבתי לוותר עליהם.
-
2:31 - 2:37אז נשארתי בוואן.
-
2:37 - 2:39וכשהחום הפך אותי לחולה מדי
-
2:39 - 2:42עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת ללכת את 15 המטרים לשירותים הציבוריים
-
2:42 - 2:44שמחוץ לוואן שלי בלילה,
-
2:44 - 2:47השתמשתי בדלי ובשקית זבל כבית שימוש.
-
2:47 - 2:50כשמזג האוויר החורפי הגיע, הטמפרטורות צנחו
-
2:50 - 2:52מתחת לנקודת הקיפאון ונשארו שם.
-
2:52 - 2:57ואז התחלתי להתמודד עם סט שלם וחדש של אתגרים.
-
2:57 - 3:00חניתי במקום שונה בכל לילה
-
3:00 - 3:03במטרה להמנע מהמשטרה שתבחין בי ותציק לי.
-
3:03 - 3:05לא תמיד הצלחתי.
-
3:05 - 3:12אבל, הרגשתי שהחיים שלי יצאו מכלל שליטה.
-
3:12 - 3:16ואני לא יודעת מתי או איך זה קרה,
-
3:16 - 3:18אבל המהירות שבה הפכתי
-
3:18 - 3:21מעיתונאית וסופרת מוכשרת
-
3:21 - 3:24לאישה חסרת בית, שחיה בוואן,
-
3:24 - 3:26גרמה לנשימתי להעתק.
-
3:26 - 3:29לא השתנתי. הI.Q. שלי לא ירד.
-
3:29 - 3:35הכשרון שלי, היושר שלי, הערכים שלי,
-
3:35 - 3:38כל מה שהיה קשור בי נשאר כפי שהיה.
-
3:38 - 3:40אבל אני השתנתי איכשהו.
-
3:40 - 3:43המשכתי לרדת עמוק ועמוק יותר אל תוך דכאון.
-
3:43 - 3:46ובסופו של דבר מישהו הפנה אותי למרפאה של חסרי בית.
-
3:46 - 3:49והלכתי. לא התרחצתי במשך שלושה ימים.
-
3:49 - 3:53הייתי מסריחה ומדוכאת כמו כל אחד אחר בתור.
-
3:53 - 3:56רק שלא הייתי שיכורה או מסוממת.
-
3:56 - 3:59וכשכמה מחסרי הבית הבינו את זה,
-
3:59 - 4:01כולל פרופסור לשעבר באוניברסיטה,
-
4:01 - 4:05הם אמרו, "את לא חסרת בית. למה את כאן באמת?"
-
4:05 - 4:07אנשים חסרי בית אחרים לא ראו אותי כחסרת בית,
-
4:07 - 4:10אבל אני כן.
-
4:10 - 4:14אז הפרופסור הקשיב לסיפור שלי ואמר,
-
4:14 - 4:17"יש לך עבודה. יש לך תקווה.
-
4:17 - 4:21לחסרי הבית האמיתיים אין תקווה."
-
4:21 - 4:24תגובה לתרופה לדכאון שניתנה לי במרפאה
-
4:24 - 4:26השאירה אותי במצב אובדני. ואני זוכרת שחשבתי,
-
4:26 - 4:31"אם אני אהרוג את עצמי, אף אחד לא ישים לב."
-
4:37 - 4:42חברה אמרה לי, זמן קצר לאחר מכן,
-
4:42 - 4:44שהיא שמעה שטים ראסרט,
-
4:44 - 4:46עיתונאי מוכר ברמה לאומית
-
4:46 - 4:48דיבר עלי בטלוויזיה הלאומית.
-
4:48 - 4:50מאמר שכתבתי על אבא שלי,
-
4:50 - 4:54כשנה לפני שנפטר, הופיע בספרו החדש של טים.
-
4:54 - 4:57טים היה בעיצומו של מסע תכניות הראיונות להפצת ספרו ושם דיבר על הכתיבה שלי.
-
4:57 - 5:01וכשהבנתי שטים ראסרט, מתווך לשעבר של "פגוש את העיתונות",
-
5:01 - 5:03דיבר על הכתיבה שלי,
-
5:03 - 5:05בזמן שאני חייתי בוואן בחניון של "וול-מארט",
-
5:05 - 5:07התחלתי לצחוק.
-
5:07 - 5:09גם אתם צריכים.
-
5:09 - 5:10(צחוק)
-
5:10 - 5:12התחלתי לצחוק
-
5:12 - 5:14כי הגעתי לנקודה שבה שאלתי את עצמי
-
5:14 - 5:17האם אני סופרת, או אישה חסרת בית.
-
5:17 - 5:20אז הלכתי לחנות ספרים. ומצאתי את הספר של טים.
-
5:20 - 5:23ועמדתי שם. וקראתי מחדש את המאמר שלי.
-
5:23 - 5:25ובכיתי.
-
5:25 - 5:28בגלל שהייתי סופרת.
-
5:28 - 5:30הייתי סופרת.
-
5:30 - 5:33זמן קצר לאחר מכן עברתי חזרה לטנסי.
-
5:33 - 5:36והחלפתי בין מגורים בוואן ובין "גלישת ספות" עם חברים.
-
5:36 - 5:39והתחלתי לכתוב שוב.
-
5:39 - 5:42עד שהגיע הקיץ של אותה השנה כבר תפקדתי בתור עיתונאית עובדת.
-
5:42 - 5:45זכיתי בפרסים. חייתי בדירה משלי.
-
5:45 - 5:47כבר לא הייתי חסרת בית.
-
5:47 - 5:50וכבר לא הייתי בלתי נראית.
-
5:50 - 5:53אלפי אנשים עובדים במשרות מלאות וחלקיות,
-
5:53 - 5:55וחיים במכוניות שלהם.
-
5:55 - 5:58אבל החברה ממשיכה ליצור סטיגמות ולהפוך לפשע
-
5:58 - 6:01את החיים ברכב או ברחובות.
-
6:01 - 6:05אז חסרי הבית, חסרי הבית העובדים, ברובם נשארים בלתי נראים.
-
6:05 - 6:07אבל אם אי פעם תפגשו באחד,
-
6:07 - 6:11צרו איתו קשר, עודדו אותו, והציעו לו תקווה.
-
6:11 - 6:16הרוח האנושית יכולה להתגבר על כל דבר אם יש לה תקווה.
-
6:16 - 6:18ואני לא כאן בכדי לשמש "נערת פוסטר" לחסרי הבית.
-
6:18 - 6:21אני לא כאן בכדי לעודד אתכם לתת כסף לפושט היד הבא שתפגשו.
-
6:21 - 6:24אבל אני כן כאן בשביל לספר לכם, שבהתבסס על הנסיון שלי,
-
6:24 - 6:27אנשים הם לא איפה שהם חיים,
-
6:27 - 6:29איפה שהם ישנים,
-
6:29 - 6:34או מצב חייהם בכל זמן נתון.
-
6:34 - 6:37לפני כשלוש שנים חייתי בוואן
-
6:37 - 6:39בחניון של "וול-מארט".
-
6:39 - 6:42והיום אני מדברת בTED.
-
6:42 - 6:47התקווה תמיד, תמיד, מוצאת דרך. תודה.
-
6:47 - 6:49(מחיאות כפיים)
- Title:
- בקי בלנטון: השנה שבה הייתי חסרת בית
- Speaker:
- Becky Blanton
- Description:
-
more » « less
בקי בלנטון תכננה להתגורר בוואן שלה למשך שנה ולראות את הארץ, אבל כאשר היא שקעה בדכאון והעבודה שלה בתור עצמאית הופסקה, טיול התרמילאות שלה נהפך למציאות בה היא חסרת בית. ב-talk האינטימי הזה, היא מתארת את החוויה שלה בתור אחת מחסרי הבית העובדים בארצות הברית.
- Video Language:
- English
- Team:
closed TED
- Project:
- TEDTalks
- Duration:
- 06:49
|
Nimrod Drori added a translation |