< Return to Video

בקי בלנטון: השנה שבה הייתי חסרת בית

  • 0:00 - 0:03
    אני סופרת ועיתונאית
  • 0:03 - 0:06
    ואני גם אדם סקרן בטירוף.
  • 0:06 - 0:08
    וכך בעשרים ושתיים שנותיי כעיתונאית
  • 0:08 - 0:10
    למדתי כיצד לעשות הרבה דברים חדשים.
  • 0:10 - 0:13
    ולפני כשלוש שנים, אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא
  • 0:13 - 0:16
    כיצד להיהפך לבלתי נראית.
  • 0:16 - 0:19
    הפכתי לאחד מחסרי הבית העובדים.
  • 0:19 - 0:21
    עזבתי את עבודתי כעורכת עיתון
  • 0:21 - 0:25
    לאחר שאבי נפטר בפברואר של אותה השנה,
  • 0:25 - 0:28
    והחלטתי לנדוד.
  • 0:28 - 0:30
    המוות שלו הכה בי בעוצמה רבה.
  • 0:30 - 0:34
    והיו הרבה דברים שרציתי להרגיש ולהתמודד איתם בזמן שעשיתי את זה.
  • 0:34 - 0:36
    בחיי יצאתי להרבה טיולי תרמילאות. והחלטתי
  • 0:36 - 0:38
    שלחיות בוואן למשך שנה כדי לעשות את זה
  • 0:38 - 0:40
    יהיה כמו טיול מחנאות אחד ארוך.
  • 0:40 - 0:43
    אז ארזתי את החתול שלי, הרוטוויילר שלי,
  • 0:43 - 0:47
    וציוד המחנאות שלי לתוך וואן מתוצרת שברולט שנת 1975,
  • 0:47 - 0:49
    ונסעתי לעבר השקיעה,
  • 0:49 - 0:53
    כשאני עיוורת לגמרי לשלושה דברים קריטיים.
  • 0:53 - 0:55
    אחד: שהחברה משווה
  • 0:55 - 0:59
    מגורים במבנה קבע, אפילו בקתה,
  • 0:59 - 1:01
    עם היותך בעל ערך כאדם.
  • 1:01 - 1:04
    השני: לא הבנתי עד כמה מהר
  • 1:04 - 1:06
    התפיסות השליליות של אנשים אחרים
  • 1:06 - 1:09
    יכולות להשפיע על המציאות שלנו, אם ניתן להן.
  • 1:09 - 1:11
    ושלוש: לא הבנתי
  • 1:11 - 1:13
    שלהיות חסר בית זו גישה,
  • 1:13 - 1:16
    לא סגנון חיים.
  • 1:16 - 1:18
    בהתחלה, לחיות בוואן היה נהדר.
  • 1:18 - 1:21
    התקלחתי באתרי מחנאות. אכלתי בחוץ באופן קבוע.
  • 1:21 - 1:25
    והיה לי זמן להרגע ולהתאבל.
  • 1:25 - 1:29
    אבל אז הכעס והדכאון שנוגעים למותו של אבי שקעו פנימה.
  • 1:29 - 1:32
    העבודה שלי בתור עצמאית הסתיימה. ונאלצתי להשיג עבודה במשרה מלאה
  • 1:32 - 1:34
    על מנת לשלם את החשבונות.
  • 1:34 - 1:36
    האביב הנוח והנעים
  • 1:36 - 1:38
    נהפך לקיץ חם ומאמלל.
  • 1:38 - 1:40
    וזה נעשה בלתי אפשרי לחנות בשום מקום--
  • 1:40 - 1:41
    (צוחקת)
  • 1:41 - 1:43
    --מבלי שיהיה ברור מאד
  • 1:43 - 1:46
    שיש איתי חתול וכלב, ושחם מאד.
  • 1:46 - 1:49
    החתול נכנס ויצא דרך חלון פתוח בוואן.
  • 1:49 - 1:51
    הכלב נכנס למעון יום לכלבים.
  • 1:51 - 1:53
    ואני הזעתי.
  • 1:53 - 1:55
    בכל עת שהזדמן לי, השתמשתי
  • 1:55 - 1:59
    במקלחות של עובדים בבנייני משרדים ובתחנות עצירה למשאיות.
  • 1:59 - 2:03
    או שהתרחצתי בבתי שימוש ציבוריים.
  • 2:03 - 2:06
    הטמפרטורה בוואן לעיתים נדירות ירדה מתחת ל- 26 מעלות צלזיוס בלילות,
  • 2:06 - 2:09
    מה שהפך את השינה לקשה עד בלתי אפשרית.
  • 2:09 - 2:12
    אוכל נרקב בחום.
  • 2:12 - 2:15
    קרח, נמס תוך שעות בצידנית שלי ,
  • 2:15 - 2:23
    וזה היה די מאמלל...
  • 2:23 - 2:25
    לא יכלתי לאפשר לעצמי למצוא דירה,
  • 2:25 - 2:27
    או שלא יכלתי להרשות לעצמי דירה שתאפשר לי
  • 2:27 - 2:29
    להחזיק את הרוטוויילר ואת החתול.
  • 2:29 - 2:31
    ואני סירבתי לוותר עליהם.
  • 2:31 - 2:37
    אז נשארתי בוואן.
  • 2:37 - 2:39
    וכשהחום הפך אותי לחולה מדי
  • 2:39 - 2:42
    עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת ללכת את 15 המטרים לשירותים הציבוריים
  • 2:42 - 2:44
    שמחוץ לוואן שלי בלילה,
  • 2:44 - 2:47
    השתמשתי בדלי ובשקית זבל כבית שימוש.
  • 2:47 - 2:50
    כשמזג האוויר החורפי הגיע, הטמפרטורות צנחו
  • 2:50 - 2:52
    מתחת לנקודת הקיפאון ונשארו שם.
  • 2:52 - 2:57
    ואז התחלתי להתמודד עם סט שלם וחדש של אתגרים.
  • 2:57 - 3:00
    חניתי במקום שונה בכל לילה
  • 3:00 - 3:03
    במטרה להמנע מהמשטרה שתבחין בי ותציק לי.
  • 3:03 - 3:05
    לא תמיד הצלחתי.
  • 3:05 - 3:12
    אבל, הרגשתי שהחיים שלי יצאו מכלל שליטה.
  • 3:12 - 3:16
    ואני לא יודעת מתי או איך זה קרה,
  • 3:16 - 3:18
    אבל המהירות שבה הפכתי
  • 3:18 - 3:21
    מעיתונאית וסופרת מוכשרת
  • 3:21 - 3:24
    לאישה חסרת בית, שחיה בוואן,
  • 3:24 - 3:26
    גרמה לנשימתי להעתק.
  • 3:26 - 3:29
    לא השתנתי. הI.Q. שלי לא ירד.
  • 3:29 - 3:35
    הכשרון שלי, היושר שלי, הערכים שלי,
  • 3:35 - 3:38
    כל מה שהיה קשור בי נשאר כפי שהיה.
  • 3:38 - 3:40
    אבל אני השתנתי איכשהו.
  • 3:40 - 3:43
    המשכתי לרדת עמוק ועמוק יותר אל תוך דכאון.
  • 3:43 - 3:46
    ובסופו של דבר מישהו הפנה אותי למרפאה של חסרי בית.
  • 3:46 - 3:49
    והלכתי. לא התרחצתי במשך שלושה ימים.
  • 3:49 - 3:53
    הייתי מסריחה ומדוכאת כמו כל אחד אחר בתור.
  • 3:53 - 3:56
    רק שלא הייתי שיכורה או מסוממת.
  • 3:56 - 3:59
    וכשכמה מחסרי הבית הבינו את זה,
  • 3:59 - 4:01
    כולל פרופסור לשעבר באוניברסיטה,
  • 4:01 - 4:05
    הם אמרו, "את לא חסרת בית. למה את כאן באמת?"
  • 4:05 - 4:07
    אנשים חסרי בית אחרים לא ראו אותי כחסרת בית,
  • 4:07 - 4:10
    אבל אני כן.
  • 4:10 - 4:14
    אז הפרופסור הקשיב לסיפור שלי ואמר,
  • 4:14 - 4:17
    "יש לך עבודה. יש לך תקווה.
  • 4:17 - 4:21
    לחסרי הבית האמיתיים אין תקווה."
  • 4:21 - 4:24
    תגובה לתרופה לדכאון שניתנה לי במרפאה
  • 4:24 - 4:26
    השאירה אותי במצב אובדני. ואני זוכרת שחשבתי,
  • 4:26 - 4:31
    "אם אני אהרוג את עצמי, אף אחד לא ישים לב."
  • 4:37 - 4:42
    חברה אמרה לי, זמן קצר לאחר מכן,
  • 4:42 - 4:44
    שהיא שמעה שטים ראסרט,
  • 4:44 - 4:46
    עיתונאי מוכר ברמה לאומית
  • 4:46 - 4:48
    דיבר עלי בטלוויזיה הלאומית.
  • 4:48 - 4:50
    מאמר שכתבתי על אבא שלי,
  • 4:50 - 4:54
    כשנה לפני שנפטר, הופיע בספרו החדש של טים.
  • 4:54 - 4:57
    טים היה בעיצומו של מסע תכניות הראיונות להפצת ספרו ושם דיבר על הכתיבה שלי.
  • 4:57 - 5:01
    וכשהבנתי שטים ראסרט, מתווך לשעבר של "פגוש את העיתונות",
  • 5:01 - 5:03
    דיבר על הכתיבה שלי,
  • 5:03 - 5:05
    בזמן שאני חייתי בוואן בחניון של "וול-מארט",
  • 5:05 - 5:07
    התחלתי לצחוק.
  • 5:07 - 5:09
    גם אתם צריכים.
  • 5:09 - 5:10
    (צחוק)
  • 5:10 - 5:12
    התחלתי לצחוק
  • 5:12 - 5:14
    כי הגעתי לנקודה שבה שאלתי את עצמי
  • 5:14 - 5:17
    האם אני סופרת, או אישה חסרת בית.
  • 5:17 - 5:20
    אז הלכתי לחנות ספרים. ומצאתי את הספר של טים.
  • 5:20 - 5:23
    ועמדתי שם. וקראתי מחדש את המאמר שלי.
  • 5:23 - 5:25
    ובכיתי.
  • 5:25 - 5:28
    בגלל שהייתי סופרת.
  • 5:28 - 5:30
    הייתי סופרת.
  • 5:30 - 5:33
    זמן קצר לאחר מכן עברתי חזרה לטנסי.
  • 5:33 - 5:36
    והחלפתי בין מגורים בוואן ובין "גלישת ספות" עם חברים.
  • 5:36 - 5:39
    והתחלתי לכתוב שוב.
  • 5:39 - 5:42
    עד שהגיע הקיץ של אותה השנה כבר תפקדתי בתור עיתונאית עובדת.
  • 5:42 - 5:45
    זכיתי בפרסים. חייתי בדירה משלי.
  • 5:45 - 5:47
    כבר לא הייתי חסרת בית.
  • 5:47 - 5:50
    וכבר לא הייתי בלתי נראית.
  • 5:50 - 5:53
    אלפי אנשים עובדים במשרות מלאות וחלקיות,
  • 5:53 - 5:55
    וחיים במכוניות שלהם.
  • 5:55 - 5:58
    אבל החברה ממשיכה ליצור סטיגמות ולהפוך לפשע
  • 5:58 - 6:01
    את החיים ברכב או ברחובות.
  • 6:01 - 6:05
    אז חסרי הבית, חסרי הבית העובדים, ברובם נשארים בלתי נראים.
  • 6:05 - 6:07
    אבל אם אי פעם תפגשו באחד,
  • 6:07 - 6:11
    צרו איתו קשר, עודדו אותו, והציעו לו תקווה.
  • 6:11 - 6:16
    הרוח האנושית יכולה להתגבר על כל דבר אם יש לה תקווה.
  • 6:16 - 6:18
    ואני לא כאן בכדי לשמש "נערת פוסטר" לחסרי הבית.
  • 6:18 - 6:21
    אני לא כאן בכדי לעודד אתכם לתת כסף לפושט היד הבא שתפגשו.
  • 6:21 - 6:24
    אבל אני כן כאן בשביל לספר לכם, שבהתבסס על הנסיון שלי,
  • 6:24 - 6:27
    אנשים הם לא איפה שהם חיים,
  • 6:27 - 6:29
    איפה שהם ישנים,
  • 6:29 - 6:34
    או מצב חייהם בכל זמן נתון.
  • 6:34 - 6:37
    לפני כשלוש שנים חייתי בוואן
  • 6:37 - 6:39
    בחניון של "וול-מארט".
  • 6:39 - 6:42
    והיום אני מדברת בTED.
  • 6:42 - 6:47
    התקווה תמיד, תמיד, מוצאת דרך. תודה.
  • 6:47 - 6:49
    (מחיאות כפיים)
Title:
בקי בלנטון: השנה שבה הייתי חסרת בית
Speaker:
Becky Blanton
Description:

בקי בלנטון תכננה להתגורר בוואן שלה למשך שנה ולראות את הארץ, אבל כאשר היא שקעה בדכאון והעבודה שלה בתור עצמאית הופסקה, טיול התרמילאות שלה נהפך למציאות בה היא חסרת בית. ב-talk האינטימי הזה, היא מתארת את החוויה שלה בתור אחת מחסרי הבית העובדים בארצות הברית.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
06:49
Nimrod Drori added a translation

Hebrew subtitles

Revisions