הספק חיוני לאמונה

כשלזלי הייזלטון כתבה את הביוגרפיה של מוחמד, משהו הדהים אותה: בליל ההתגלות של הקוראן, לפי תיאורים מוקדמים, התגובה הראשונית שלו היתה ספק, יראת כבוד, אפילו פחד. ועדיין חוויה זו הפכה לסלע היסוד של האמונה שלו. הייזלטון קוראת להערכה מחודשת של תחושות הספק, לחקירת יסודות האמונה-- ולשים קץ לפונדמנטליזם מכל הסוגים.

לכתוב ביוגרפיה זה דבר מוזר לעשות.

זה מסע לטריטוריה הזרה

של חיים של מישהו אחר,

מסע, חקירה שעשויה לקחת אותך למקומות

שלא חלמת עליהם

ועדיין אינך מסוגל להאמין שהיית בהם,

בייחוד, אם אתה כמוני, יהודיה אגנוסטית

והחיים שחקרת

הם חייו של מוחמד.

לפני כחמש שנים, למשל,

מצאתי את עצמי מתעוררת כל בוקר בסיאטל הערפילית

למה שידעתי שהיה שאלה בלתי-אפשרית:

מה באמת קרה

לילה מדברי אחד,

במרחק חצי עולם וכמעט חצי מההיסטוריה?

מה שקרה, הוא ש...,

בלילה אחד בשנת 610

כאשר מוחמד חווה את ההתגלות הראשונה של הקוראן

על הר מחוץ למכה?

זוהי ליבת הרגע המיסטי באיסלם,

וככזה, כמובן,

הוא מאתגר את הניתוח האמפירי.

ועדיין, השאלה לא הרפתה ממני.

הייתי מודעת לחלוטין שעבור מישהי חילונית כמוני,

רק לשאול שאלה כזו יכול להראות

כחוצפה גמורה.

(צחוק)

ואני מודה באשמה,

מפני שכל חקירה, פיזית או אינטלקטואלית,

היא באופן בלתי נמנע , עבירה מוסרית במובן מסויים,

של חציית גבולות.

ועדיין, ישנם גבולות רחבים יותר מאחרים.

אז כאשר בן-אנוש פוגש את האלוהי,

כפי שהמוסלמים מאמינים שמוחמד עשה,

עבור הרציונליסט, זוהי למעשה איננה עובדה

אלא בדיה מיוחלת,

וכמו כולנו, הייתי רוצה לחשוב את עצמי לרציונלית.

וזו עלולה להיות הסיבה שבגללה כאשר הסתכלתי בתיאורים המוקדמים ביותר

של אותו לילה,

מה שהדהים אותי אפילו יותר מאשר מה שקרה

היה מה שלא קרה.

מוחמד לא ירד מההר כשהוא מרחף

כאילו היה מהלך על אוויר.

הוא לא רץ למטה כשהוא צועק, "הללויה!"

ו"יתברך האל!"

הוא לא קרן מאור ומשמחה.

לא היו מקהלות של מלאכים,

לא 'מוסיקת ספירות', לא התעלות, לא אקסטזה,

הוא לא היה מוקף הילה של זהב,

שום תחושה של מוחלטות, או של תפקיד שיועד לו מראש

כשליחו של האל.

כלומר, הוא לא עשה דבר מהדברים האלה

שהיה מקל על האפשרות לכנות כל זה כנלעג,

ולגרום לכל הסיפור להראות כסיפור אגדה קנאי.

ההפך הוא הנכון.

במילים שדווחו כשלו,

הוא היה משוכנע בתחילה

שמה שקרה לא יכול היה להיות אמיתי.

במקרה הטוב, הוא חשב, זו הייתה חייבת להיות הזייה --

אשלייה אופטית או שמיעתית , אולי,

של מוחו הפועל כנגדו.

במקרה הגרוע, הוא נמצא תחת שליטה --

שהוא אחוז דיבוק של שד מרושע,

רוח שבאה לתעתע בו,

אפילו לסחוט ממנו את החיים החוצה .

למעשה, הוא היה כל-כך בטוח שהוא מג'נון (משוגע),

אחוז דיבוק על-ידי שד,

שכשהוא גילה שהוא עדיין חי,

הדחף הראשוני שלו היה לסיים את המלאכה בעצמו,

לקפוץ מהצוק הגבוה ביותר

ולהימלט מהאימה שחווה

על-ידי כך שישים קץ לכל החוויה.

אז האיש שברח במורד ההר באותו הלילה

רעד ולא משמחה

אלא מפחד קדמוני חזק.

הוא היה המום ולא מידיעה, אלא מספק.

ובלבול מבהיל,

שניתק אותו מכל דבר מוכר,

מודעות זו למשהו מטיל מורא

מעבר להבנה אנושית,

יכולה להקרא רק בשם יראת כבוד נוראה.

זה עשוי להיות קצת קשה להבנה

כעת, כאשר אנחנו משתמשים בביטוי "נורא" (מלשון יראה)

על מנת לתאר יישום חדש או וידאו ויראלי.

לבד אולי מרעידת אדמה מסיבית,

אנחנו מוגנים מיראה אמיתית.

אנחנו סוגרים את הדלתות ומשתופפים,

משוכנעים שאנחנו בשליטה,

או, לפחות, מקווים לשליטה.

אנחנו עושים את המיטב להתעלם מהעובדה ש...

לא תמיד יש לנו את זה,

ושלא ניתן להסביר את הכל.

ועדיין אם אתה רציונליסט או מיסטיקן,

אם אתה חושב שהמילים שמוחמד שמע באותו לילה

באו מתוך עצמו או מבחוץ,

מה שברור הוא שהוא חווה אותם

ושהוא עשה זאת עם כוח שהיה מנפץ

את התפיסה שלו את עצמו ואת עולמו

ויהפוך את האדם הצנוע הזה מכל בחינה אחרת

לתומך רדיקלי בצדק חברתי וכלכלי.

פחד היה התגובה השפויה היחידה,

התגובה האנושית היחידה.

אנושית מדי עבור אחדים,

כמו התיאולוגים המוסלמים השמרנים ,שטוענים

שהתאור בדבר רצונו להרוג את עצמו

לא צריך היה להיות אפילו מוזכר, למרות העובדה

שזה נמצא בביוגרפיות האיסלאמיות הקדומות ביותר.

הם מתעקשים על כך שהוא מעולם לא פקפק

אפילו לרגע אחד, וודאי שלא נכנע לייאוש.

בדרישה לשלמות, הם מסרבים להשלים

עם חוסר שלמות אנושית.

אך מה, בדיוק, לא מושלם בספק?

כשקראתי תאורים מוקדמים אלה, הבנתי שזה היה

בדיוק הספק של מוחמד שהחייה אותו עבורי,

שאיפשר לי להתחיל לראות אותו באופן מלא,

להעניק לו את האמינות של המציאות.

וככל שחשבתי על זה,

זה נראה לי יותר הגיוני שהוא הטיל ספק,

כי הספק חיוני לאמונה.

אם זה נשמע רעיון מבהיל בהתחלה,

לשקול את העובדה שהספק כפי שגרהאם גרין ניסח זאת פעם,

הוא לב העניין.

בטלו את כל הספקות, ומה שנשאר זו לא אמונה,

אלא הרשעה מוחלטת וחסרת לב.

אתם בטוחים. שאתם אוחזים באמת --

שמוצעת באופן בלתי נמנע עם א' מודגשת --

וזו לבטח מתדרדרת במהירות

לדוגמטיות וצדקנות,

שבזאת אני מתכוונת לגאווה יהירה והפגנתית

בלהיות כל כך צודק,

בקיצור, השחצנות של הפונדמנטליזם.

זו חייבת להיות אחת מהאירוניות המרובות של ההיסטוריה

שאותה קלישאה שחביבה על קנאים מוסלמים

היא אותה אחת ששימשה בעבר קנאים נוצרים

שמוכרים כצלבנים:

"כופר (infidel)" מהמילה הלטינית ל"חסר אמונה".

אירוני כפליים, במקרה זה, שהאבסולוטיזם שלהם

הוא למעשה ההפך מאמונה.

למעשה, הם הינם הכופרים.

כמו הקיצונים בכל המגזרים הדתיים,

אין להם שאלות, רק תשובות.

הם מצאו את התרופה הנגדית המושלמת לחשיבה

ואת המפלט האידיאלי מהדרישות הקשות של אמונה אמיתית.

הם לא חייבים להיאבק למענה כמו יעקב

שנאבק לאורך הלילה עם המלאך,

או כמו ישו ב-40 הימים והלילות שלו במדבר,

או כמו מוחמד, לא רק באותו לילה על ההר,

אלא במהלך שנותיו כנביא.

עם הקוראן שכל הזמן דוחק בו לא להתייאש,

ומגנים את מי שמכריז בקול הכי רם

שהם יודעים את כל מה שיש לדעת

וכי הם ורק הם, צודקים.

ובכל זאת אנו, הרוב המכריע ועדיין השקט מדי,

ויתרנו על הזירה הציבורית לטובת המיעוט הקיצוני הזה.

אפשרנו ליהדות שידברו לכאורה בשמה,

מתנחלים משיחיים אלימים בגדה המערבית,

לנצרות, על ידי הומופובים צבועים

ויותר מדי קנאים מיזוגניים,

לאיסלאם על ידי מחבלים מתאבדים.

ואפשרנו לעצמנו. להיות עיוורים לעובדה

שלא משנה אם הם טוענים שהם נוצרים,

יהודים או מוסלמים,

קיצונים מיליטנטים אינם אף אחד מכל אלה.

הם כת משל עצמם, אחים בדם

ספוגים בדמם של אנשים אחרים.

זו איננה אמונה.

זו פנאטיות, ואנחנו צריכים להפסיק לבלבל בין השתיים.

עלינו להכיר בכך שבאמונה אמיתית אין תשובות קלות.

היא קשה ועקשנית.

היא כרוכה במאבק מתמשך,

חקירה מתמדת אודות מה שאנו חושבים שאנו יודעים,

מאבק עם נושאים ורעיונות.

זה הולך יד ביד עם ספק,

בשיחה בלתי נגמרת אתו.

ולפעמים תוך התרסה מודעת של זה.

והתרסה מודעת זו היא , מדוע אני, כאגנוסטית,

יכולה עדיין להיות בעלת אמונה.

יש לי אמונה, למשל, ששלום במזרח התיכון

אפשרי למרות הראיות ההולכות ומצטברות

שההפך מזה קורה.

אני לא משוכנעת בזה.

אני בקושי יכולה לומר שאני מאמינה בזה.

אני רק יכולה שתהיה לי אמונה בכך.

להתחייב, כלומר, לרעיון הזה,

ואני עושה זאת בדיוק בגלל הפיתוי

להרים ידיים ולוותר.

ולסגת לתוך הדממה.

משום שיאוש מגשים את עצמו.

אם אנחנו אומרים שמשהו הוא בלתי אפשרי.

אנו פועלים בצורה כזאת, שנגרום לכך.

ואני, למשל, מסרבת לחיות ככה.

למעשה, רובנו עושים זאת,

בין אם אנחנו אתאיסטים או תאיסטים

או כל דבר שהוא בין, או מעבר, לצורך העניין.

מה שמניע אותנו זה שלמרות הספקות שלנו

ואפילו בגלל הספקות שלנו.

אנחנו דוחים את הניהיליזם של הייאוש.

אנו מתעקשים על אמונה בעתיד

ואחד בשני.

קראו לזה נאיביות אם תרצו.

קראו לזה אידיאליזם בלתי אפשרי אם אתם חייבים.

אבל דבר אחד בטוח:

קראו לזה אנושיות.

האם מוחמד יכול היה לשנות את עולמו באופן כה קיצוני

ללא אמונה כזו, בלי הסירוב

לוותר ליהירות של הוודאות צרת-האופקים?

אני לא חושבת כך.

לאחר שביליתי בחברתו כסופרת

במשך חמש השנים האחרונות, אני לא יכולה לראות

שיש אפשרות שהוא לא היה זועם עד מאוד

על הפונדמנטליסטים המיליטנטיים שמתיימרים לדבר

ולפעול בשמו במזרח התיכון ובמקומות אחרים היום.

הוא היה מזדעזע לנוכח הדיכוי של מחצית האוכלוסייה

בגלל המין שלהם.

הוא היה נקרע לגזרים על ידי הפילוג העדתי המר.

הוא היה קורא לטרור בשמו

לא רק כדבר פלילי אלא כם כלעג גס

לכל מה שהוא האמין, ולחם עבורו.

הוא היה אומר כדברי הקוראן : כל מי שנוטל חיים

לוקח את החיים של כל האנושות.

כל מי שמציל חיים, מציל את החיים של כל האנושות.

והוא התחייב לחלוטין

לתהליך הקשה הסבוך והדוקרני של עשיית שלום.

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה. (מחיאות כפיים)