Return to Video

התקשורת רמסה את הפרטיות שלי. כך לקחתי בחזרה את הסיפור שלי

  • 0:01 - 0:05
    לפני חמש שנים, עמדתי על במת טד,
    ודיברתי על העבודה שלי.
  • 0:05 - 0:07
    אבל לאחר שנה,
  • 0:07 - 0:10
    היתה לי תאונה נוראית כאשר יצאתי מבר
    בערב חשוך אחד עם חברים,
  • 0:10 - 0:12
    בסקוטלנד.
  • 0:12 - 0:17
    בזמן שהלכנו בשביל שביער,
    הרגשתי לפתע חבטה חזקה,
  • 0:17 - 0:18
    ואז עוד חבטה,
  • 0:18 - 0:20
    ונפלתי לריצפה.
  • 0:20 - 0:22
    ולא היה לי מושג מה פגע בי.
  • 0:22 - 0:27
    לאחר מכן גיליתי שכאשר
    השער היה פתוח בחצר,
  • 0:27 - 0:31
    איל פרעי ברח בבהלה
    ורץ ישירות לכיווני.
  • 0:32 - 0:35
    הקרן שלו חדרה לקנה
    הנשימה ולושט שלי
  • 0:35 - 0:38
    עצרה בעמוד השדרה
    ושברה לי את הצוואר.
  • 0:40 - 0:42
    החברה הכי טובה שלי מצאה
    אותי שוכבת על הריצפה,
  • 0:42 - 0:44
    מגרגרת לעזרה
    דרך החור בצוואר שלי.
  • 0:45 - 0:47
    ונעלנו עיניים,
    ולמרות שלא יכולתי לדבר,
  • 0:47 - 0:49
    היא יכלה להבין מה חשבתי.
  • 0:49 - 0:52
    והיא אמרה לי, ״רק תנשמי״.
  • 0:53 - 0:57
    וכך, בעודי מתרכזת בנשימות,
    היתה לי הרגשה חזקה של רוגע,
  • 0:57 - 0:59
    אבל הייתי בטוחה שאני עומדת למות.
  • 0:59 - 1:01
    איכשהו, הייתי שבעת רצון מזה,
  • 1:01 - 1:04
    בגלל שכל חיי ניסיתי לעשות את
    הטוב ביותר.
  • 1:04 - 1:07
    אז המשכתי להנות מכל נשימה
    בכל רגע נוסף--
  • 1:07 - 1:09
    שאיפה ונשיפה.
  • 1:10 - 1:12
    אמבולנס הגיע,
    הייתי עדיין בהכרה מלאה,
  • 1:12 - 1:15
    ובגלל שאני מדענית,
    ניתחתי כל רגע במסע:
  • 1:15 - 1:19
    צליל הצמיגים על הכביש,
    תדירות תאורת הרחוב
  • 1:19 - 1:21
    ולבסוף, התאורה העירונית.
  • 1:21 - 1:23
    וחשבתי, ״אולי בכל זאת אשרוד״.
  • 1:23 - 1:25
    ואז איבדתי את ההכרה.
  • 1:26 - 1:30
    מצבי יוצב בבית חולים מקומי
    ואז הוטסתי לגלזגו,
  • 1:30 - 1:34
    שם הם שיקמו את הגרון שלי
    והכניסו אותי לקומה.
  • 1:35 - 1:38
    וכאשר הייתי בקומה,
    חלמתי על עולמות שונים.
  • 1:38 - 1:42
    זה היה כמו שילוב משוגע
    של ״ווסטוורלד״ ו ״מראה שחורה״.
  • 1:42 - 1:44
    אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
  • 1:44 - 1:48
    תחנת הטלויזיה המקומית שלי דיווחה
    בשידור ישיר מחוץ לבית החולים.
  • 1:48 - 1:51
    על מדענית מקיימברידג׳
    שהייתה בקומה,
  • 1:51 - 1:55
    והם לא ידעו אם היא
    תחיה או תמות או תלך או תדבר.
  • 1:56 - 1:59
    ושבוע לאחר מכן,
    התעוררתי מהקומה.
  • 2:00 - 2:02
    וזאת היתה המתנה הראשונה.
  • 2:02 - 2:05
    ואז קיבלתי את המתנה לחשוב,
    המתנה לזוז,
  • 2:05 - 2:07
    המתנה לנשום
  • 2:07 - 2:09
    והמתנה לאכול ולשתות.
  • 2:09 - 2:12
    וזה לקח שלושה וחצי חודשים.
  • 2:12 - 2:15
    אבל היה דבר אחד
    שלא קיבלתי בחזרה,
  • 2:15 - 2:17
    וזה היה הפרטיות שלי.
  • 2:17 - 2:19
    העיתונות הצהובה
    הפכה את זה לסיפור על מגדר
  • 2:19 - 2:23
    תיראו -- אני טראנסג׳נדרית,
    זה לא כזה סיפור גדול.
  • 2:23 - 2:27
    כאילו, צבע השיער שלי או מידת
    הנעליים הרבה יותר מעניינים.
  • 2:27 - 2:29
    בפעם האחרונה שדיברתי פה--
  • 2:29 - 2:30
    (מחיאות כפיים)
  • 2:30 - 2:31
    בפעם האחרונה שדיברתי פה--
  • 2:31 - 2:32
    (מחיאות כפיים)
  • 2:32 - 2:35
    בTED, לא דיברתי על זה,
    כי זה משעמם.
  • 2:36 - 2:39
    ועיתון סקוטי אחד
    יצא עם הכותרת:
  • 2:39 - 2:41
    ״איל נגח במדענית ששינתה את מינה״.
  • 2:41 - 2:44
    וחמישה אחרים עשו דברים דומים.
  • 2:44 - 2:45
    ובמשך דקה, כעסתי.
  • 2:45 - 2:48
    ואז מצאתי לי מקום רגוע.
  • 2:48 - 2:51
    ומה שרץ לי בראש היה,
    ״הם הרגיזו את הבחורה הלא נכונה,
  • 2:51 - 2:53
    והם לא יבינו מאיפה זה בא להם״
  • 2:53 - 2:55
    (צחוק)
  • 2:55 - 2:56
    אני נינג׳ה טובת לב.
  • 2:56 - 2:58
    אני לא באמת יודעת מה נינג׳ה עושה,
  • 2:58 - 3:01
    אבל בשבילי, הם חומקים מבעד לצללים,
    זוחלים דרך הביוב,
  • 3:01 - 3:03
    קופצים בין גגות הבניינים,
  • 3:03 - 3:05
    ולפני ששמתם לב,
    הם מאחוריכם.
  • 3:05 - 3:07
    הם לא מופיעים עם צבא
    או מתלוננים,
  • 3:07 - 3:09
    והם ממוקדי מטרה על התוכנית.
  • 3:09 - 3:11
    אז כששכבתי במיטתי בבית החולים,
  • 3:11 - 3:14
    חשבתי על התוכנית שלי
    לעזור להפחית את הסיכויים
  • 3:14 - 3:16
    שהם יעשו זאת למישהו אחר,
  • 3:16 - 3:21
    על ידי שימוש במערכת כמו שהיא, ולשלם
    את המחיר של הקרבת הפרטיות שלי.
  • 3:21 - 3:25
    מה שהם סיפרו למיליון אנשים,
    אני אספר לעשרה מיליון אנשים.
  • 3:25 - 3:27
    כי כשאתם כועסים,
    אנשים מגנים על עצמם.
  • 3:27 - 3:29
    אז לא תקפתי אותם,
  • 3:29 - 3:30
    והם היו חסרי הגנה.
  • 3:30 - 3:34
    כתבתי מכתבים אדיבים ורגועים
    לעיתונים האלו.
  • 3:34 - 3:38
    והעיתון דה סאן,
    סוג של ה״פוקס ניוז״ של בריטניה,
  • 3:38 - 3:40
    הודה לי על ה״גישה המנומקת״.
  • 3:41 - 3:45
    לא ביקשתי התנצלות,
    לא חרטה, לא כסף,
  • 3:45 - 3:47
    רק הכרה שהם
    הפרו את החוקים של עצמם,
  • 3:47 - 3:50
    ומה שהם עשו היה פשוט לא בסדר.
  • 3:51 - 3:55
    ובמסע הזה,
    התחלתי ללמוד מי הם,
  • 3:55 - 3:57
    והם התחילו ללמוד מי אני.
  • 3:57 - 3:59
    ולמעשה נעשנו חברים.
  • 3:59 - 4:03
    אפילו שתיתי כמה כוסות יין
    עם פיליפה מדה סאן מאז.
  • 4:03 - 4:06
    ואחרי שלושה חודשים, כולם הסכימו,
  • 4:06 - 4:08
    וההצהרה פורסמה
    ביום שישי.
  • 4:08 - 4:09
    וכך זה הסתיים.
  • 4:09 - 4:10
    או כך הם חשבו.
  • 4:11 - 4:14
    ביום שבת המשכתי
    לחדשות הערב,
  • 4:14 - 4:18
    עם הכותרת ״6 עיתונים
    לאומיים הודו שטעו״
  • 4:18 - 4:19
    והמנחה אמר לי,
  • 4:19 - 4:22
    ״אבל את לא חושבת
    שזה התפקיד שלנו כעיתונאים
  • 4:22 - 4:24
    להפוך סיפור לסנסציה?״
  • 4:24 - 4:28
    ואמרתי, ״שכבתי על הרצפה ביער,
    אחרי שאיל נגח בי.
  • 4:28 - 4:30
    זה לא סנסציוני מספיק?״
  • 4:30 - 4:33
    (צחוק)
  • 4:33 - 4:35
    ועכשיו אני זו שכתבה את הכותרות.
  • 4:35 - 4:36
    האהובה עליי הייתה,
  • 4:36 - 4:40
    ״האיל דרך לי על הגרון,
    והעיתונות דרכה לי על הפרטיות״.
  • 4:40 - 4:44
    זו היתה הכתבה הכי נקראת
    בחדשות BBC באינטרנט באותו יום.
  • 4:44 - 4:45
    ואפשר להגיד שנהניתי.
  • 4:46 - 4:48
    ועד סוף השבוע שלי בתקשורת,
  • 4:48 - 4:51
    התחלתי להשתמש בקול ובבמה
    החדשה שמצאתי
  • 4:51 - 4:53
    כדי להפיץ את ההודעה
    של אהבה ואדיבות.
  • 4:54 - 4:57
    וכשהייתה לי דקה של
    כעס ושנאה
  • 4:57 - 4:59
    לתקשורת ולעיתונאים,
  • 4:59 - 5:02
    היה עלי לזהות את אי הסובלנות
    הפנימית שלי כלפיהם.
  • 5:03 - 5:06
    ולהיפגש איתם ולדבר עם אותם האנשים
  • 5:06 - 5:07
    ללא שיפוטיות.
  • 5:07 - 5:10
    והיה עלי לתת לעצמי להבין אותם,
  • 5:10 - 5:12
    ובתמורה, הם התחילו להבין אותי.
  • 5:13 - 5:16
    ובכן, שישה חודשים לאחר מכן,
    הם הציעו לי להצטרף לועדה
  • 5:16 - 5:18
    שמבקרת את התקשורת.
  • 5:19 - 5:22
    וכמה פעמים בשנה,
    אני שותה תה וטובלת ביסקוויטים
  • 5:22 - 5:26
    עם העורך של הדיילי מייל
    פול דיקר, שאומר לי,
  • 5:26 - 5:28
    ״אז, קייט, איך החודשים
    האחרונים עברו עלייך?״
  • 5:29 - 5:30
    ואני מכבדת אותם.
  • 5:30 - 5:33
    ואני עכשיו אחת משלושת
    אנשי הציבור
  • 5:33 - 5:34
    שיש לה מקום בשולחן --
  • 5:34 - 5:36
    לא בגלל שאני שונה,
  • 5:36 - 5:39
    אלא בגלל שהקול שלי נחשב,
    בדיוק כמו של כל אחד אחר.
  • 5:40 - 5:41
    והאירוניה היא,
  • 5:41 - 5:44
    שמדי פעם, מבקשים
    ממני לבקר בבתי הדפוס
  • 5:44 - 5:46
    של התעשיה המתדרדרת הזאת,
  • 5:46 - 5:47
    בגלל שאנשים מסוימים חושבים
  • 5:47 - 5:53
    שהטכנולוגיה שדיברתי עליה פה, בפעם
    האחרונה בטד, ההדפסה האינטראקטיבית שלי
  • 5:53 - 5:55
    יכולה אפילו להציל אותם.
  • 5:55 - 5:58
    אז היזהרו מחוסר הסובלנות הפנימית,
  • 5:58 - 6:00
    ותהפכו את האויבים שלכם לחברים.
  • 6:00 - 6:01
    תודה.
  • 6:01 - 6:05
    (מחיאות כפיים)
Title:
התקשורת רמסה את הפרטיות שלי. כך לקחתי בחזרה את הסיפור שלי
Speaker:
קייט סטון
Description:

אחרי תאונה איומה שהכניסה אותה לכותרות, קייט סטון מצאה דרך לקחת לידיים את הסיפור שלה-- ועזרה לאחרים להימנע ממצב בו גם הם מאבדים את פרטיותם. לימדו כיצד תבעה בחזרה את הסיפור שלה בהרצאה האישית הזו, המלאה בחוש הומור ואומץ.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
06:18

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.