Return to Video

הוחזקתי כבן-ערובה במשך 317 ימים ואלה הדברים עליהם חשבתי...

  • 0:01 - 0:04
    איני מסוגל לשכוח אותם.
  • 0:04 - 0:08
    שמותיהם היו אסלן, אליק, אנדריי,
  • 0:08 - 0:13
    פרננדה, פרד, גלינה, גונהילד,
  • 0:13 - 0:18
    הנס, אינגבורג, מאטי, נטליה,
  • 0:18 - 0:23
    ננסי, שריל, אוסמן, זארמה,
  • 0:23 - 0:25
    והרשימה עוד נמשכת.
  • 0:26 - 0:30
    לדידם של רבים,
    עצם קיומם, אנושיותם,
  • 0:30 - 0:33
    הם בגדר נתונים גרידא
  • 0:33 - 0:37
    שמתועדים ביובש
    כ"תקריות בטחוניות".
  • 0:37 - 0:39
    בשבילי, הם היו עמיתים
  • 0:39 - 0:43
    שמשתייכים לאותה קהילה
    של עובדי הסיוע ההומניטרי
  • 0:43 - 0:45
    שניסו להביא מעט נחמה
  • 0:45 - 0:49
    לקורבנות המלחמה בצ'צ'ניה
    בשנות ה-90 של המאה ה-20.
  • 0:49 - 0:54
    הם היו אחיות, אנשי לוגיסטיקה,
    מומחים למקלטים,
  • 0:54 - 0:57
    מתמחים משפטיים, מתורגמנים.
  • 0:57 - 1:01
    וכגמול על שירותם זה,
    הם נרצחו,
  • 1:01 - 1:03
    משפחותיהם נקרעו לגזרים
  • 1:03 - 1:06
    ובמידה רבה, סיפורם נשכח.
  • 1:07 - 1:10
    איש לא נשפט אי-פעם
    על פשעים אלה.
  • 1:11 - 1:13
    אני איני מסוגל לשכוח אותם.
  • 1:13 - 1:15
    הם כמו חיים בתוכי,
  • 1:15 - 1:18
    זכרם ממלא במשמעות
    את כל ימי.
  • 1:18 - 1:23
    אבל הוא גם רודף אותי,
    ברחובות האפלים של נפשי.
  • 1:23 - 1:25
    כעובדי סיוע הומניטרי,
  • 1:25 - 1:28
    הם בחרו להתייצב לצד הקורבנות,
  • 1:28 - 1:33
    לספק מעט סיוע,
    נחמה כלשהי, הגנה מסוימת,
  • 1:33 - 1:35
    אבל כשהם נזקקו בעצמם להגנה,
  • 1:35 - 1:37
    זו לא נמצאה להם.
  • 1:38 - 1:41
    כשרואים כיום את כותרות העיתונים,
  • 1:41 - 1:44
    המלחמה בעיראק או בסוריה --
  • 1:44 - 1:48
    עובדי סיוע שנחטפו,
    בני ערובה שהוצאו להורג --
  • 1:48 - 1:50
    אבל מי הם היו?
  • 1:50 - 1:52
    מדוע הם היו שם?
  • 1:52 - 1:54
    מה הניע אותם?
  • 1:54 - 1:58
    איך זה הפכנו כה אדישים
    לפשעים אלה?
  • 1:58 - 2:01
    זו הסיבה שאני נמצא איתכם היום.
  • 2:01 - 2:04
    עלינו למצוא דרכים טובות יותר
    להנציח את זכרם.
  • 2:04 - 2:08
    עלינו גם להסביר
    את הערכים המרכזיים
  • 2:08 - 2:11
    שלמענם הם מסרו את חייהם.
  • 2:11 - 2:14
    עלינו גם לתבוע צדק.
  • 2:16 - 2:18
    כשנשלחתי ב-96'
  • 2:18 - 2:21
    ע"י הנציב העליון של האו"ם
    לענייני פליטים לצפון הקווקז,
  • 2:21 - 2:24
    כבר הכרתי חלק מהסכנות.
  • 2:24 - 2:26
    חמישה מעמיתי כבר נהרגו,
  • 2:26 - 2:28
    שלושה נפצעו קשה,
  • 2:28 - 2:30
    שבעה היו כבר מוחזקים
    כבני ערובה.
  • 2:30 - 2:32
    אז נהגנו בזהירות.
  • 2:32 - 2:36
    השתמשנו בכלי-רכב משוריינים,
    במכוניות פתיון,
  • 2:36 - 2:39
    שינינו את דפוסי התנועה,
    החלפנו בתים,
  • 2:39 - 2:42
    כל מיני אמצעי בטחון.
  • 2:43 - 2:49
    ולמרות הכל, בליל חורף קר
    בינואר 98', הגיע תורי.
  • 2:50 - 2:53
    כשנכנסתי עם שומר-ראש
    לדירתי שבוולאדיקווקז,
  • 2:53 - 2:55
    הוקפנו בגברים חמושים.
  • 2:56 - 2:58
    הם תפסו את השומר,
    השכיבו אותו על הרצפה,
  • 2:58 - 3:02
    היכו אותו לנגד עיני,
  • 3:02 - 3:04
    קשרו אותו, גררו אותו משם,
  • 3:05 - 3:10
    ידי נאזקו, עיני כוסו
    והוכרחתי לרדת על ברכי,
  • 3:10 - 3:14
    כשמשתיק-קול של אקדח
    לחוץ כנגד צווארי.
  • 3:14 - 3:16
    כשקורה לך דבר כזה,
  • 3:16 - 3:19
    אין זמן לחשוב,
    אין זמן להתפלל.
  • 3:20 - 3:23
    המוח שלי עבר למצב אוטומטי,
  • 3:23 - 3:27
    והקרין לי במהירות את החיים
    שזה עתה השארתי מאחורי.
  • 3:27 - 3:29
    רק כעבור רגעים ארוכים הבנתי,
  • 3:29 - 3:33
    שהגברים רעולי הפנים האלה
    לא באו להרוג אותי,
  • 3:33 - 3:37
    ושמישהו, במקום כלשהו,
    הורה לחטוף אותי.
  • 3:39 - 3:43
    באותו יום החל תהליך
    של מחיקת צלם אנוש.
  • 3:43 - 3:47
    כעת לא הייתי
    יותר מאשר סחורה.
  • 3:49 - 3:51
    בד"כ אינני מדבר על זה.
  • 3:51 - 3:56
    אבל הייתי רוצה לשתף אתכם
    באחדים מאותם 317 ימי שבי.
  • 3:56 - 4:00
    הוחזקתי במרתף,
  • 4:00 - 4:02
    חושך גמור
  • 4:02 - 4:05
    במשך 23 שעות ו-45 דקות
    מידי יום.
  • 4:05 - 4:08
    ואז היו מגיעים השומרים,
    בד"כ שניים,
  • 4:08 - 4:11
    מביאים חתיכת לחם גדולה,
  • 4:11 - 4:14
    קערת מרק ונר.
  • 4:15 - 4:19
    הנר היה דולק במשך 15 דקות,
  • 4:19 - 4:23
    15 דקות של אור יקר-ערך,
  • 4:23 - 4:27
    ואז הם היו לוקחים אותו,
    והייתי חוזר לחשכה.
  • 4:29 - 4:32
    נקשרתי בכבל מתכת אל מיטתי.
  • 4:32 - 4:36
    יכולתי לפסוע
    ארבעה צעדים קטנים בלבד.
  • 4:37 - 4:41
    חלמתי תמיד על הצעד החמישי.
  • 4:41 - 4:44
    בלי טלויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים,
    בלי בן-שיחה.
  • 4:44 - 4:49
    לא היו לי מגבת, סבון,
    נייר טואלט,
  • 4:49 - 4:55
    רק שני דליי מתכת פתוחים.
    אחד למים ואחד לפסולת.
  • 4:58 - 5:03
    התוכלו לתאר לעצמכם שומרים
    שמשתעשעים בהוצאות בדויות להורג
  • 5:03 - 5:08
    כשהם במצב-רוח סדיסטי
    או סתם משועממים או שתויים?
  • 5:09 - 5:13
    הם התישו את עצבי
    באיטיות רבה מאד.
  • 5:13 - 5:17
    את הבידוד והחשכה
    קשה במיוחד לתאר.
  • 5:17 - 5:20
    איך מתארים כלום?
  • 5:20 - 5:23
    אין מלים לתאר את עמקי הבדידות
    אליהם הגעתי
  • 5:23 - 5:28
    באותו גבול דקיק
    שבין שפיות לטירוף.
  • 5:30 - 5:35
    בחשכה שיחקתי לפעמים בדמיוני בדמקה.
  • 5:35 - 5:37
    הייתי מתחיל עם השחורים,
  • 5:37 - 5:39
    משחק עם הלבנים,
  • 5:39 - 5:42
    חוזר לשחורים
    כדי להערים על היריב.
  • 5:43 - 5:46
    אני כבר לא משחק דמקה.
  • 5:47 - 5:53
    התעניתי במחשבות על משפחתי
    ועל עמיתי ושומר הראש שלי, אדיק.
  • 5:53 - 5:56
    לא ידעתי מה עלה בגורלו.
  • 5:56 - 5:58
    ניסיתי לא לחשוב,
  • 5:58 - 5:59
    ניסיתי למלא את זמני
  • 5:59 - 6:03
    בכל מיני תרגילים גופניים
    מבלי לזוז.
  • 6:03 - 6:08
    ניסיתי להתפלל,
    ניסיתי לשחק במשחקי זכרון.
  • 6:09 - 6:13
    אבל החשכה גם יוצרת
    דימויים ומחשבות מטורפים.
  • 6:13 - 6:19
    חלק אחד מהמוח רוצה
    שתתנגד, שתצעק, שתבכה,
  • 6:19 - 6:23
    וחלק שני במוח
    מצווה עליך לשתוק
  • 6:23 - 6:26
    ופשוט להתגבר.
  • 6:26 - 6:30
    זהו ויכוח פנימי תמידי.
    אין מי שימלא תפקיד של בורר.
  • 6:31 - 6:36
    פעם אחת ניגש אלי שומר
    בתוקפנות רבה, ואמר לי:
  • 6:36 - 6:40
    "היום תרד על הברכיים
    ותתחנן לקבל אוכל."
  • 6:40 - 6:44
    הייתי במצב-רוח רע,
    ולכן העלבתי אותו.
  • 6:44 - 6:47
    העלבתי את אימו,
    העלבתי את אבותיו.
  • 6:47 - 6:51
    התוצאה היתה מתונה:
    הוא השליך את האוכל לדלי הפסולת.
  • 6:51 - 6:55
    למחרת, הוא חזר עם אותה הדרישה.
  • 6:55 - 6:57
    הוא קיבל את אותה התשובה,
  • 6:57 - 7:00
    והתוצאה היתה זהה.
  • 7:02 - 7:05
    אחרי ארבעה ימים
    הגוף כאב כולו.
  • 7:05 - 7:09
    לא ידעתי שהרעב מכאיב כל-כך
    כשיש כה מעט.
  • 7:09 - 7:13
    אז כשהשומרים הגיעו,
  • 7:16 - 7:18
    ירדתי על הברכיים.
  • 7:19 - 7:21
    התחננתי לאוכל.
  • 7:22 - 7:28
    הכניעה היתה הדרך היחידה
    להגיע לנר הבא.
  • 7:30 - 7:34
    אחרי חטיפתי,
    הועברתי מצפון-אוסטיה לצ'צ'ניה,
  • 7:34 - 7:38
    שלושה ימים של מסע איטי
    בארגזי מטען של מכוניות שונות,
  • 7:38 - 7:44
    ועם הגעתי, נחקרתי במשך 11 יום
    ע"י בחור בשם רוסלן.
  • 7:44 - 7:46
    השגרה היתה תמיד זהה:
  • 7:46 - 7:48
    התאורה היתה מתגברת מעט,
    היו עוברות 45 דקות,
  • 7:48 - 7:52
    הוא היה יורד למרתף,
    מבקש מהשומרים לקשור אותי לכיסא,
  • 7:52 - 7:55
    ומגביר את המוסיקה.
  • 7:57 - 7:59
    ואז היה מתחיל לצרוח שאלות.
  • 7:59 - 8:02
    הוא היה צועק.
    הוא היה מכה אותי.
  • 8:02 - 8:04
    אחסוך מכם את הפרטים.
  • 8:04 - 8:06
    היו שאלות רבות שלא הבנתי,
  • 8:06 - 8:10
    והיו גם שאלות
    שלא רציתי להבין.
  • 8:12 - 8:16
    משך החקירה היה כאורך הקלטת:
  • 8:16 - 8:19
    15 שירים, 45 דקות.
  • 8:19 - 8:22
    תמיד ציפיתי בקוצר-רוח
    לשיר האחרון.
  • 8:22 - 8:26
    יום אחד, או לילה אחד במרתף,
    אינני יודע מה מהם,
  • 8:26 - 8:29
    שמעתי ילד בוכה בקומה מעלי,
  • 8:29 - 8:32
    ילד, בן שנתיים או שלוש.
  • 8:32 - 8:36
    צעדים, מהומה, אנשים מתרוצצים.
  • 8:37 - 8:40
    אז כשרוסלן הגיע למחרת,
  • 8:40 - 8:42
    לפני שהספיק להציג לי
    את השאלה הראשונה,
  • 8:42 - 8:46
    שאלתי אותו: "מה שלום הבן שלך?
    הוא מרגיש טוב יותר?"
  • 8:46 - 8:48
    רוסלן הופתע.
  • 8:48 - 8:54
    הוא זעם על כך שהשומרים
    אולי הדליפו פרטים אודות חייו הפרטיים.
  • 8:54 - 8:59
    המשכתי לדבר על ארגונים לא-ממשלתיים
    שמספקים תרופות למרפאות מקומיות,
  • 8:59 - 9:02
    ושיכולים לעזור לבנו להחלים.
  • 9:02 - 9:06
    שוחחנו על חינוך, על משפחות.
  • 9:06 - 9:07
    הוא סיפר לי על ילדיו.
  • 9:07 - 9:10
    סיפרתי לו על בנותי.
  • 9:10 - 9:13
    ואז הוא דיבר על נשק,
    על מכוניות, על נשים,
  • 9:13 - 9:17
    ואני נאלצתי לדבר על נשק,
    על מכוניות ועל נשים.
  • 9:17 - 9:21
    שוחחנו עד השיר האחרון בקלטת.
  • 9:22 - 9:27
    רוסלן היה האדם
    הכי אכזרי שהכרתי מעודי.
  • 9:28 - 9:30
    מאז, הוא לא נגע בי יותר.
  • 9:30 - 9:33
    הוא הפסיק לשאול אותי שאלות.
  • 9:33 - 9:36
    הפסקתי להיות סחורה.
  • 9:36 - 9:41
    כעבור יומיים הועברתי למקום אחר.
  • 9:41 - 9:43
    ניגש אלי שם שומר,
  • 9:43 - 9:47
    עמד קרוב מאד --
    זה היה חריג למדי --
  • 9:47 - 9:50
    ואמר לי בקול רך מאד:
  • 9:50 - 9:52
    "אני רוצה להודות לך
  • 9:52 - 9:56
    "על הסיוע שהארגון שלך
    העניק למשפחה שלי
  • 9:56 - 10:00
    "כשנעקרנו מסביבות דגסטן."
  • 10:02 - 10:06
    מה כבר יכולתי לענות?
  • 10:06 - 10:10
    זה היה כה מכאיב,
    כמו סכין בבטן.
  • 10:10 - 10:14
    נדרשו לי שבועות של מחשבה
    כדי ליישב
  • 10:14 - 10:17
    בין הסיבות הטובות שהיו לנו
    לעזור למשפחה שלו,
  • 10:17 - 10:20
    לבין שכיר החרב
    שהוא הפך להיות.
  • 10:20 - 10:22
    הוא היה צעיר,
    הוא היה ביישן.
  • 10:22 - 10:24
    לא זכיתי לראות את פניו.
  • 10:24 - 10:27
    כוונתו היתה כנראה טובה,
  • 10:27 - 10:29
    אבל באותן 15 שניות,
  • 10:29 - 10:33
    הוא גרם לי להטיל ספק
    בכל מה שעשינו,
  • 10:33 - 10:35
    בכל מה שהקרבנו.
  • 10:35 - 10:39
    הוא גרם לי גם לחשוב
    איך אנו נראים בעיניהם.
  • 10:39 - 10:44
    עד אז הנחתי שהם יודעים
    למה אנחנו שם ומה אנו עושים.
  • 10:44 - 10:48
    אי-אפשר להניח הנחה כזאת.
  • 10:48 - 10:52
    לא כל-כך קל להסביר
    מדוע אנו עושים זאת,
  • 10:52 - 10:54
    אפילו לשארי-בשרנו
    הקרובים ביותר.
  • 10:55 - 10:58
    איננו מושלמים, איננו נעלים,
  • 10:58 - 11:01
    איננו מכבי האש של העולם,
  • 11:01 - 11:03
    איננו גיבורי-על,
  • 11:03 - 11:05
    איננו מפסיקים מלחמות,
  • 11:05 - 11:10
    ברור לנו שמענה הומניטרי
    איננו תחליף לפתרון פוליטי.
  • 11:10 - 11:14
    ובכל זאת אנו עושים זאת,
    כי חייו של כל אדם חשובים.
  • 11:14 - 11:17
    לפעמים, זו התוצאה היחידה --
  • 11:17 - 11:20
    אדם אחד, משפחה אחת,
    קבוצה אחת --
  • 11:20 - 11:22
    ויש להם חשיבות.
  • 11:22 - 11:25
    כשמתחולל צונאמי, רעש או טייפון,
  • 11:25 - 11:29
    רואים צוותי הצלה
    שמגיעים מכל העולם
  • 11:29 - 11:32
    ומחפשים ניצולים במשך שבועות.
  • 11:32 - 11:34
    מדוע?
    איש לא תוהה על כך.
  • 11:34 - 11:36
    חייו של כל אדם חשובים,
  • 11:36 - 11:40
    או צריכים להיות חשובים.
  • 11:41 - 11:43
    זה נכון גם לגבינו,
    כשאנו עוזרים לפליטים,
  • 11:43 - 11:49
    אנשים שנעקרו בתוך ארצם
    בעקבות סכסוך, או פליטים גולים,
  • 11:49 - 11:54
    אני מכיר אנשים רבים
    שלנוכח סבל נורא
  • 11:54 - 11:58
    הם חשים חסרי-אונים,
    ומבחינתם, בכך זה נגמר.
  • 11:58 - 12:02
    חבל, כי יש דרכים רבות
    שבהן אפשר לעזור.
  • 12:02 - 12:04
    אנו לא מניחים לתחושה הזאת
    לעצור אותנו.
  • 12:04 - 12:06
    אנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו
    כדי לספק סיוע כלשהו,
  • 12:06 - 12:09
    הגנה כלשהי, נחמה כלשהי.
  • 12:09 - 12:11
    אנו חייבים.
  • 12:11 - 12:13
    איננו מסוגלים לנהוג אחרת.
  • 12:13 - 12:18
    זה מה שגורם לנו להרגיש,
    לא יודע, פשוט אנושיים.
  • 12:18 - 12:22
    זו תמונה שלי, מיום השחרור.
  • 12:22 - 12:27
    חודשים מספר אחרי שחרורי
    פגשתי את ראש ממשלת צרפת דאז.
  • 12:27 - 12:29
    הדבר השני שהוא אמר לי:
  • 12:29 - 12:32
    "היה חוסר-אחריות גמור מצידכם
    לצאת לצפון הקווקז.
  • 12:32 - 12:36
    "אין לכם מושג
    כמה בעיות גרמתם לנו."
  • 12:38 - 12:40
    זו היתה פגישה קצרה.
  • 12:40 - 12:42
    (צחוק)
  • 12:42 - 12:46
    בעיני, עזרה לאנשים בסכנה
    היא מעשה אחראי.
  • 12:47 - 12:51
    באותה מלחמה,
    שאיש לא התכוון ברצינות להפסיק,
  • 12:51 - 12:54
    וכיום יש לנו הרבה כאלה,
  • 12:54 - 12:58
    מתן קצת סיוע והגנה
    לאנשים במצוקה,
  • 12:58 - 13:00
    לא היה רק מעשה הומני;
  • 13:00 - 13:03
    זה היה משמעותי מאד
    מבחינת האנשים.
  • 13:03 - 13:06
    מדוע הוא לא הצליח להבין זאת?
  • 13:06 - 13:08
    מוטלת עלינו האחריות לנסות.
  • 13:08 - 13:12
    ודאי שמעתם על רעיון
    "האחריות להגן".
  • 13:13 - 13:17
    התוצאות תלויות במספר גורמים.
  • 13:17 - 13:20
    ייתכן אפילו שניכשל,
    אבל גרוע מכך
  • 13:20 - 13:23
    הוא בכלל לא לנסות כשאפשר.
  • 13:24 - 13:28
    אם אתם כאלה,
    אם התחייבתם לעבודה כזאת,
  • 13:28 - 13:33
    חייכם יהיו מלאי שמחה ועצב,
  • 13:33 - 13:35
    כי יש רבים שלא נוכל
    לעזור להם.
  • 13:35 - 13:39
    יש רבים שלא נוכל
    להגן עליהם או להצילם.
  • 13:39 - 13:41
    מבחינתי, אלו הרוחות שלי,
  • 13:41 - 13:45
    ומי שהיה עד לסבלם
    באופן בלתי-אמצעי
  • 13:45 - 13:49
    לוקח איתו משהו מסבלם.
  • 13:49 - 13:52
    הרבה עובדי סיוע צעירים
  • 13:52 - 13:55
    יוצאים מהתנסותם הראשונה
    עם מרירות רבה.
  • 13:55 - 13:58
    הם מושלכים למצבים
    שבהם הם עדים למתרחש,
  • 13:58 - 14:01
    אך חסרי-אונים להשפיע.
  • 14:01 - 14:03
    הם נאלצים ללמוד לקבל זאת
  • 14:03 - 14:07
    ובהדרגה, הופכים זאת לאנרגיה חיובית.
  • 14:07 - 14:08
    זה קשה.
  • 14:08 - 14:11
    רבים אינם מצליחים בכך,
  • 14:11 - 14:15
    אבל לאלו שכן,
    אין עוד עבודה כזאת.
  • 14:15 - 14:19
    אתה רואה את ההשפעה שלך
    מידי יום ביומו.
  • 14:19 - 14:23
    עובדי סיוע הומניטרי
    יודעים במה הם מסתכנים
  • 14:23 - 14:27
    באזורים של סכסוך
    או אחרי סכסוך,
  • 14:27 - 14:34
    אבל מעשינו ועבודתנו
    מסכנים יותר ויותר את חיינו
  • 14:34 - 14:38
    וקדושת חיינו הולכת ומתפוגגת.
  • 14:39 - 14:42
    האם ידעתם שמאז תחילת האלף
  • 14:42 - 14:46
    גדל פי 3 מספר ההתקפות
    על עובדי סיוע הומניטרי?
  • 14:47 - 14:50
    שנת 2013 שברה שיאים:
  • 14:51 - 14:54
    155 מעמיתי נהרגו,
  • 14:54 - 14:57
    171 נפצעו אנושות,
  • 14:57 - 15:01
    134 נחטפו.
  • 15:01 - 15:04
    כל-כך הרבה חיים הרוסים.
  • 15:05 - 15:10
    עד תחילת מלחמת האזרחים בסומליה
    בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20,
  • 15:11 - 15:14
    עובדי הסיוע ההומניטרי
    נפלו לעתים קורבן
  • 15:14 - 15:16
    למה שקרוי "נזק משני",
  • 15:16 - 15:20
    אבל בד"כ,
    לא היינו יעדי אותם פיגועים.
  • 15:20 - 15:22
    זה השתנה.
  • 15:22 - 15:23
    הביטו בתמונה הזאת.
  • 15:23 - 15:26
    בגדד, אוגוסט 2003.
  • 15:26 - 15:28
    24 מעמיתי נהרגו.
  • 15:28 - 15:32
    חלפו-עברו הימים בהם
    הדגל הכחול של האו"ם,
  • 15:32 - 15:33
    או דגל הצלב האדום,
  • 15:33 - 15:36
    היו מגינים עלינו באופן אוטומטי.
  • 15:36 - 15:39
    כנופיות פושעים וכנופיות פוליטיות,
  • 15:39 - 15:42
    מזינות אלו את אלו
    מזה 20 שנה,
  • 15:42 - 15:45
    והן הולידו מין יצור-כלאיים
  • 15:45 - 15:48
    שאין לנו שום דרך
    לתקשר עימו.
  • 15:48 - 15:53
    עקרונות הומניטריים נבחנים,
    מאותגרים ולעתים קרובות נזנחים,
  • 15:53 - 15:58
    אך אולי חשוב יותר,
    נטשנו את החיפוש אחר צדק.
  • 15:58 - 16:01
    נראה שאין שום השלכות
  • 16:01 - 16:05
    לפיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי.
  • 16:05 - 16:09
    אחרי שחרורי, נאמר לי
    לא לחפש צדק בשום צורה שהיא.
  • 16:09 - 16:12
    "לא תצמח לך שום תועלת מכך",
    אמרו לי.
  • 16:12 - 16:17
    "בנוסף,
    תסכן את חייהם של עמיתיך."
  • 16:18 - 16:20
    עברו שנים עד שזכיתי לראות
  • 16:20 - 16:25
    את שלושת האנשים הקשורים בחטיפתי
    עומדים למשפט,
  • 16:25 - 16:27
    אבל זה היה היוצא-מן-הכלל.
  • 16:27 - 16:32
    הצדק לא נעשה
    לאיש מעובדי הסיוע ההומניטרי
  • 16:32 - 16:37
    שנהרגו או נחטפו בצ'צ'ניה
    בין השנים 95' ל-99',
  • 16:37 - 16:39
    וכך גם בכל העולם כולו.
  • 16:40 - 16:42
    זה לא יעלה על הדעת.
  • 16:42 - 16:44
    אין על כך מחילה.
  • 16:44 - 16:49
    פיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי
    הם פשעי מלחמה לפי הדין הבינלאומי.
  • 16:49 - 16:52
    אסור שפשעים אלה
    יצאו פטורים בלא כלום.
  • 16:52 - 16:55
    עלינו להפסיק את מעגל הקסמים
    של החסינות.
  • 16:55 - 16:58
    עלינו לראות בהתקפות אלה,
    נגד עובדי סיוע הומניטרי,
  • 16:58 - 17:02
    התקפות על האנושות עצמה.
  • 17:02 - 17:05
    זה מרתיח אותי.
  • 17:06 - 17:11
    ברור לי שהתמזל מזלי,
    לעומת הפליטים שלמענם אני עובד.
  • 17:12 - 17:16
    אינני יודע מה זה לראות
    שכל עירי נהרסה.
  • 17:16 - 17:20
    אינני יודע מה זה לראות
    את קרובי נורים לנגד עיני.
  • 17:20 - 17:24
    אינני יודע מה זה לאבד
    את הגנתה של מדינתי.
  • 17:24 - 17:28
    ברור לי גם שהתמזל מזלי,
    שלא כמו בני-ערובה אחרים.
  • 17:28 - 17:34
    ארבעה ימים לפני שחרורי המיוחל
    נערפו ראשיהם של 4 בני-ערובה
  • 17:34 - 17:38
    קילומטרים ספורים מהמקום
    בו הוחזקתי בשבי.
  • 17:38 - 17:40
    מדוע הם?
  • 17:41 - 17:44
    מדוע אני נמצא כאן היום?
  • 17:45 - 17:47
    אין תשובה פשוטה.
  • 17:48 - 17:52
    התקבלתי בתמיכה רבה
    מצד קרובי משפחתי,
  • 17:52 - 17:56
    מצד עמיתים, חברים,
    מצד אנשים שלא הכרתי.
  • 17:56 - 17:59
    במשך השנים, הם עזרו לי
    לצאת מהאפילה.
  • 18:00 - 18:04
    לא כולם זכו ליחס כזה.
  • 18:04 - 18:08
    כמה מעמיתי, לאחר אירוע טראומטי,
  • 18:08 - 18:10
    התאבדו?
  • 18:11 - 18:15
    אני יכול למנות תשעה כאלה,
    שהכרתי אישית.
  • 18:15 - 18:20
    כמה מעמיתי עברו גירושין קשים
    בעקבות אירוע טראומטי,
  • 18:21 - 18:26
    כי כבר לא יכלו להסביר שום דבר
    לבני ובנות זוגם?
  • 18:26 - 18:29
    כבר הפסקתי לספור.
  • 18:29 - 18:32
    יש מחיר לחיים כאלה.
  • 18:32 - 18:37
    ברוסיה חרוטות כתובות יפות
    על כל אנדרטאות המלחמה.
  • 18:37 - 18:41
    כתוב שם (רוסית):
  • 18:41 - 18:44
    "איש לא נשכח,
    דבר לא נשכח."
  • 18:45 - 18:48
    אינני שוכח את עמיתי שאבדו.
  • 18:48 - 18:51
    אינני יכול לשכוח דבר.
  • 18:51 - 18:54
    אני קורא לכם לזכור
    את מסירותם
  • 18:54 - 18:57
    ולדרוש שעובדי הסיוע ההומניטרי
    ברחבי העולם
  • 18:57 - 19:00
    יזכו להגנה טובה יותר.
  • 19:00 - 19:06
    אל לנו להניח
    לאור התקווה שהבאנו לדעוך.
  • 19:06 - 19:10
    אחרי הסבל שעברתי, רבים מעמיתי
    שאלו: "אבל מדוע אתה ממשיך?
  • 19:10 - 19:12
    "מדוע אתה עוסק בעבודה כזאת?
  • 19:12 - 19:15
    "מדוע אתה מוכרח לחזור לזה?"
  • 19:15 - 19:18
    תשובתי היתה פשוטה מאד:
  • 19:18 - 19:21
    אילו הפסקתי,
  • 19:21 - 19:24
    זה היה נצחון לחוטפי.
  • 19:24 - 19:27
    נשמתי היתה שלהם
  • 19:27 - 19:29
    וגם אנושיותי.
  • 19:30 - 19:34
    (מחיאות כפיים)
Title:
הוחזקתי כבן-ערובה במשך 317 ימים ואלה הדברים עליהם חשבתי...
Speaker:
וינסנט קוכטל
Description:

וינסנט קוכטל הוחזק כבן-ערובה במשך 317 יום ב-1998, כשעבד בצ'צ'ניה עבור הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים. לראשונה מאז, הוא מגולל את מסתו - מן החיים במרתף חשוך כשהוא כבול למיטתו, ועד לשיחות הבלתי-צפויות עם שוביו. הוא מסביר בפיוטיות ובעוצמה מדוע הוא עודנו ממשיך בעבודה זו. מאז 2000 עלה פי 3 מספר הפיגועים נגד עובדי הסיוע ההומניטרי, והוא תוהה מה יכול העולם להבין מכך.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
19:47

Hebrew subtitles

Revisions Compare revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.