לגעת באושר - הרהורים לחג הסוכות עם הרב אהרן לוי

שלום לכם.

כשהגיע הזמן לעסוק באושר,

ביקש הפילוסוף להסביר לתלמיד שלו,
למה האדם לעולם לא יהיה מאושר.

טבעו של אדם, כך הסביר הפילוסוף,

שאם יש לו חמישים הוא רוצה מאה,

לכן הוא לעולם לא יהיה מאושר.

נכון חברים, זה קצת מזכיר את חז"ל,

אבל תסכימו איתי, פילוסוף מוכר יותר.

התלמיד התעקש לא לקבל דברי הפילוסוף.

כבודו מניח, כך אמר לו התלמיד

שהאדם תמיד רוצה יותר,
ולכן אף פעם לא יהיה לו את מה שהוא רוצה.

אבל זו הנחה,

מה יקרה כבודו אם נניח שזה לא נכון?

כלומר, אם נניח שהאדם רוצה חמישים
ויש לו חמישים והוא לא רוצה עוד חמישים,

האם גם אז נאמר שהוא לא מאושר?

גם אם נניח, אמר לו הפילוסוף,
גם אז הוא לא יהיה מאושר.

אבל למה? שואל התלמיד,
הרי יש לו חמישים, הוא לא רוצה מאה

למה הוא לא מאושר?

פשוט, ענה לו הפילוסוף.

אתה קובע שהוא מאושר כי יש לו
חמישים והוא לא רוצה יותר, נכון?

נכון!

מכאן, ממשיך הפילוסוף,

ניתן להסיק שהוא מאושר
רק בגלל שיש לו חמישים.

ומכאן ניתן להסיק שאם
הוא רוצה להישאר מאושר,

הוא צריך לשמור על
החמישים שעושים אותו מאושר.

אבל כששומרים- דואגים
וכשדואגים- אין פנאי להיות מאושרים.

אתה מבין?

נניח שאתה צודק, אומר לו התלמיד,

אבל מה יקרה אם נניח שהוא רוצה חמישים,

ויש לו חמישים והוא שומר עליהם
ואכן אין לו פנאי להיות מאושר,

אבל אם הוא מת עם החמישים,
האם אז לא נוכל לקבוע בדיעבד שהוא מת מאושר?

ממש לא, צחק הפילוסוף.

גם אם נניח שאדם רוצה חמישים ולא יותר,

וגם אם הוא שומר עליהם כל חייו,

וגם אם הוא מת יחד איתם, הוא לא מת מאושר.

למה?

כי את זה אנחנו יודעים,

אבל הוא כבר מת ומתים לא מאושרים.

לכן ניתן לקבוע שהוא לא היה
מאושר לא בחייו וגם לא במותו.

אז ככה חברים, גם אם הפילוסוף מעצבן,
קשה מאד להתמודד עם הקביעה שלו.

והיום, היום זה לא רק קשור לפילוסופיה,

היום זה כבר מעוגן במחקרים.

בדור שפע כמו שלנו, כבר ברור כמעט לכולם

שהמחשבה לפי "האם יהיה לי... אז אהיה מאושר"

היא אשליה.

ולמרות שקשה לנו לקבל אותה,
אלה שניסו את הדרך הזאת מעידים

שהיא מדויקת להכאיב.

אם עדיין אנחנו מחזיקים בדעה הזאת,

אולי כדאי שנקשיב לתנאים הבלתי אפשריים,
ששיטת ה "שיהיה לי" מקפלת בתוכה.

מי שמונה אותם הוא הסבא מנובהרדוק,

וככה הוא כותב:

"שיש לו כל מה שהוא רוצה
ואינו צריך לדאוג לכלום,

ויש לו דירה טובה וכל הצרכים החומריים
ויש לו מעות מזומנות לעת מצוא

והמסחר הולך כשורה,
וכל קניניו מצויים תחת שמירה מעולה

ואין לו שונאים שיבקשו נקמתו.

ועת שלום בעולם ומצב בריאותו בטוב
והוא נכבד על כל הסביבה ודעתו מתקבלת

ואין מי שיקטין מעלתו ואינו משועבד
לשום אדם ובכל דבר שפונה מצליח."

הבנתם חברים? אין סיכוי.

אם אנחנו בונים על אושר
שמעוגן בגורמים חיצוניים,

כל התנאים האלה, צריכים להתקיים בנו.

לא חלקם, כולם!

כי אם יחסר אחד מהם, מיד אנחנו חוזרים
על הדאגה של איש החמישים.

והדאגה כידוע לא מרשה לאנשים להיות מאושרים.

אז מה עושים? אתם שואלים.

את האמת, לא הרבה.
פשוט בונים סוכה.

מה זה קשור?

אז ככה, שאלתם את עצמכם פעם,

למה אנחנו בונים את הסוכה דווקא
בתקופת איסוף הפירות מהגורן והיקב?

למה דווקא בימים שאנחנו סופרים את הכסף
דווקא אז אנחנו יוצאים לסוכה של מאה שקלים?

למה דווקא בחג של הכי "אין" שיש,
אנחנו מצווים לשמוח?

למה?

כדי ללמד אותנו את סוד האושר.

היציאה מבית לדירת ארעי,
דווקא בזמן ספירת המלאי

היא נועדה להזכיר לנו את סוד השמחה.

שמחה היא תולדה של שלימות.

שלימות לא תיתכן אצל מי
שהאושר שלו תלוי בגורמים חיצוניים.

זה לא שהבעיה אצלינו,
הבעיה בשיטה! היא פשוט בלתי אפשרית.

אם האושר תלוי בגורן וביקב,

אנחנו צריכים לדאוג עד
שהיבול נאסף- שיהיה יבול.

ואחרי שהוא נאסף- שיישמר היבול ולא יאבד.

אז מתי נשמח?

בציווי היציאה לסוכה, התורה מלמדת אותנו
שאם אנחנו באמת רוצים להגיע לשמחה ולאושר,

צריך להחליף דיסק, צריך להבין את סוד השמחה,

להבין שבמקום שהאושר יהיה תלוי
בגורמים חיצוניים שלא תלויים בנו,

שהוא יהיה תלוי בגורמים שקיימים בתוכנו.

ואף אחד לא יוכל לקחת אותם מאיתנו.

שבמקום להשקיע בחמישים שנותרים מאחור,
להשקיע רק במה שנשאר איתנו לתמיד.

אולי זו הסיבה שיום שמחת תורה
נקבע דווקא לסוף חג הסוכות.

למה?

כי זו לא חכמה גדולה להגיד,
איך לא מגיעים אל האושר,

החכמה היא גם להציע חלופה.

חיים שמבוססים על תורה נצחית,
נבנים על מה שבתוכנו, לא על מה שבחוץ.

חיים כאלה, לא נגמרים כשהגוף נכנס לאדמה,

אלא, שאת זה הפילוסוף לא ידע.

למה לא?

כי כשהיוונים עסקו בלהניח הנחות,
היהודים היו עסוקים בלבנות סוכה.

חג שמח!