-
חזרנו לתוכנה שלנו שמציירת את וינסטון, אבל הוספתי לה קצת טקסט.
-
רואים, מה שאני רוצה לעשות זה למקם את וינסטון מתחת לכל אחת מהתוויות האלו,
-
על מנת להראות אותו בכל נקודה בחיים שלו.
-
אבל כרגע הוא מפוזר בכל מקום.
-
זה בגלל שהגדרנו את faceX ו-faceY לערכים רנדומלים בתוך הפונקציה הזו.
-
בקמום, מה שאנחנו רוצים להגיד לתוכנה זה ״היי, הנה כמה מיקומים מדוייקים שבהם אני רוצה שתציירי את וינסטון״
-
ואז אני רוצה להיות מסוגלת להגדיר במדוייק את המיקום בכל פעם שאני קוראת לפונקציה, באותה הדרך שבה השתמשנו ב-()elipse וב-()rect.
-
בסדר? בגלל שאני רוצה לשים וינסטון כאן, ווינסטון כאן, ווינסטון כאן, ווינסטון כאן,
-
ואני לא רוצה סתם מקומות רנדומלים בכל פעם שאני קוראת לפונקציה (מפעילה את הפונקציה)
-
אז בשביל לעשות את זה, צריכים להיות לנו פרמטרים ספציפיים עבור הפונקציה, גם בתוך הגדרת הפונקציה שלנו, פה למעלה,
-
וגם בקריאה שלנו לפונקציה, כאן למטה, איפה שאנחנו קוראים לפונקציה עצמה.
-
אז, עבור ()drawWinston, אנחנו רוצים להעביר לה את faceX ואת faceY, ולהשתמש בערכים האלו שאנחנו מעבירים במקום לייצר אותם רנדומלית.
-
בואו נתחיל על ידי לחשוב מה היינו רוצים להעביר בקריאות לפונקציה כאן למטה.
-
אנחנו רוצים למקם את ווינסטון מתחת לכל שורה של טקסט, אז אנחנו כנראה רוצים שנקודות ה-x וה-y
-
של כל וינסטון יהיו קרובות למספרים שהעברנו לפונקציות ה-()text.
-
אולי, אם ניקח נקודה שנמוכה ב-10 פיקסלים על ציר ה-y. אז אולי, הראשון יהיה 10 ו-30, ואז אולי 200, 230...
-
10, 230.... 200,230. זה אותו הדבר כמו הקוארדינאטות של הטקסט, אני פשוט מוסיפה 10 לכל נקודה y, כי אני רוצה את זה טיפה נמוך יותר.
-
אוקיי, אבל וינסטון לא זה. זה בכלל שלא אמרנו לפונקציה שלנו פה למעלה שאנחנו מעבירים לה פרמטרים, אז היא עדיין משתמש בערכים הרנדומלים האלו.
-
על מנת להגיד לפונקציה, ״הי, אנחנו הולכים לתת לך מידע״,
-
אנחנו צריכים לתת לפרמטרים האלו שם בתוך הסוגריים האלו.
-
אז נקרא להם faceX ו-faceY, ונפריד ביניהם באמצעות פסיק, ואנחנו הולכים לקרוא להם ככה בגלל
-
שאלו הם השמות שכבר השתמשנו בהם בתוך הפונקציה, בסדר? ככה לא נצטרך לשכתב את שאר הקוד שלנו.
-
אבל עדיין, כלום לא קרה. וינסטון עדיין מפוזר בכל מקום.
-
ובכן, אם תסתכלו בתחילת הפונקציה שלנו, אנחנו עדיין ״דורסים״ את faceX ו-faceY עם משתנים רנדומליים.
-
אז, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא למחוק את השורות האלו...
-
טה-דה! ועכשיו, faceX ו-faceY מועברים אל תוך הפונקציה, והיא משתמשת בערכים שהעברנו לה כאן.
-
עכשיו כמו שאתם יכולים לראות, לא בדיוק מיקמתי את וינסטון נכונה, בכלל ששכחתי שהטקסט מקבל את המיקום שלו לפי הפינה השמאלית העליונה,
-
והפרצוף ממוקם לפי המרכז. אז, אני צריכה לשחק קצת עם המספרים שלי טיפה כאן, נכון?
-
כנראה, אני צריכה להזיז את נקודה x לא מעט, אני צריכה להזיז את זה ל... אוקיי, נראה לי כאן
-
נעבור על המספרים, ועכשיו כל מה שאני צריכה לשנות זה את המספרים שאני מעבירה לפונקציה, אני לא צריכה לשנות את ההגדרה של הפונקציה עצמה,
-
בגלל שהיא תמיד תיקח את הערכים שאנחנו מעבירים לה, בסדר? בדיוק כמו עם הפונקציות ()elipse ו-()rect.
-
אוקיי, אז סוג של מיקמתי את זה, אבל הבחנתי בזה שוינסטון גדול מדי.
-
הוא מכסה את עצמו, הוא לא מתאים.
-
אז, מכיוון ששמתי את כל הקוד שמצייר אותו בפונקציה, אני יכולה לשנות את הגודל של כל הוינסטונים בבת אחת פשוט על ידי שינוי שורת הקוד שמציירת את האליפסה.
-
אז בואו נגיד שנעשה אותו 190, כן, וינסטון הולך להיות בדיאטה, על 190.
-
יפה מאוד, אוקיי, אז עכשיו הוא מתאים הרבה יותר ואתם יודעים שאני יכולה להמשיך לשחק עם המספרים עד שהוא ייכנס נכון?
-
מגניב. אז בואו נעשה סקירה אחרונה על מה הקוד הזה עושה. הוא מגדיר פונקציה בשם ()drawWinston,
-
והפונקציה הזו מקבלת שני ערכים, והיא קוראת להם faceX ו-faceY,
-
והערכים האלו בגדול מגיעים בצורה של משתנים בהם אנחנו יכולים להשתמש בכל מקום בפונקציה שלנו, בדיקו כמו השתמשנו במשתנים שהכרזנו עליהם למעלה
-
ואז אנחנו יכולים לקרוא לפונקציה הזו מתי שאנחנו רוצים אחרי שאני מכריזים עליה, ולהעביר לה ערכים שונים, כך שהיא תשתמש בערכים החדשים האלו בכל ריצה.
-
אז עכשיו הבנתם כמה פונקציות הן מגניבות. אנחנו יכולים להמציא קוד שיהיה ממש מועיל להשתמש בו שוב,
-
אבל אנחנו גם יכולים להשתמש בפרמטרים בשביל להגיד ״היי, הנה משהו קטן שאפשר לשנות בקוד הזה, בשביל להתאים אותו״.
-
זה כמו מתכון. אתם כותבים את ההוראות הכלליות, ואם אתם פתאום מבינים שאתם צריכים להאכיל ארבעה וינסטונים ולא וינסטון אחד,
-
אז אתם לא צריכים להתחיל הכל מההתחלה, אלא פשוט לשנות את ההוראות המקוריות ולהכפיל הכל פי 4.
-
אז עכשיו אתם יכולים להתחיל לחשוב על המתכונים בקוד שלכם! יאמי!