נרטיבים של כוח: איימי זלמן ב TEDxGeorgetown

חולקת חלק מההסטוריה המשפחתית, איימי זלמן דנה בכוח של נרטיבים

באביב של 1940, לויולטה בר דויד זלמן, סבתא שלי,

היו שתי בעיות ממש גדולות.

האחת הייתה אדולף היטלר.

היטלר פלש לפולין בספטמבר, 1939

ואף אחד באירופה לא היה יכול להיות בטוח באמת

אנא פניו מועדות.

ויולטה למעשה, כבר גורשה מאיטליה,

כשנאמר ליהודים תושבים זרים על ידי מוסליני

ב- 1938 שעליהם לעזוב.

אז היא הלכה עם בעלה הרי ובנם התינוק

חזרה למולדתו בולגריה,

אך היא ידעה שאם ימשיכו הרדיפות והגירושים,

שיהיו להם חלופות מצומצמות בהרבה.

הבעיה השניה, ואפשר לטעון הגדולה יותר, הייתה רבקה.

סבתי לא הייתה בחירתו הראשונה של סבי לנישואין.

כמה שנים קודם למפגשם המתואם,

אחותו הגדולה שמה את בתה הצעירה ביותר

לפניו וציוותה עליו להיות לה לבן לויה.

היא הייתה רבקה בת השש עשרה ולגמרי ארוכת הרגליים,

אז הם מיד התאהבו ,

אך כשניגש לבקש ממשפחתו

רשות להתחתן, אף אחד לא היה יכול לתת חסות

לקשר קרוב כל כך בין קרובי משפחה קרובים.

כמה שנים מאוחר יותר, סבתי הנהדרת הוצגה בפניו,

הם התחתנו ועברו למילנו להתחיל

את חייהם כזוג טרי הרחק מרבקה.

אך כששבו לאחר מספר שנים

היה זה בתור פליטים, בידם רק כמה מאות דולרים,

לכן נאלצו לעבור מבית לבית

של קרוביו של הרי ולבסוף לנחות אצל ביתה של רבקה,

ובו השתכנו בחדר פנוי,

שהתאים לסבי

אך מה שהיה בלתי נסבל ובלתי קביל על סבתי.

לכן היא החליטה להציג את המקרה שלה לקונסול האמריקאי.

על מנת לעבור לאמריקה הזדקקת לשלושה דברים.

היה עליך להחזיק בויזה, היה להשיג תצהיר

ממי שיצהיר אודות מעלותיך הטובות

והיה צורך במקום במערכת המכסה

שהגבילה את מספר האנשים שהורשו לעבור למדינה.

למעשה כבר נאמר להם שהם יכולים לקחת את 250 הדולרים

שהרשו להם לקחת איתם מאיטליה

וסבי יכול היה לעבור לבדו

לארצות הברית ולהזמין את סבתי

ובנם כשיהיה לו די כסף

אך זה, מן הסתם, לא היה פותר אף אחת מבעיותיה של ויולטה.

לכן התגנדרה, גרבה את הגרביונים האלה ממשי, הסוג עם התפר מאחור,

היא לבשה את חליפתה הקטנה, נעלה נעלי עקב, מרחה שפתון,

החליטה לדבר צרפתית שלמדה כנערה,

והלכה לה לבניין הקונסול.

והיא אמרה את הדברים הבאים:

"מיסייר קונסול, ראשית כל,

ידוע לך שלא נוכל להוציא כסף מהמדינה,

זה בלתי אפשרי, אסור לך לקחת כסף בכלל,

ולא משנה כמה יש לך.

ושנית, באמת, בעלי, בארצות הברית, לבדו,

ואני כאן עם היטלר הנושף בעורפינו,

מה יהיה?

אני אומרת לך, איננו אנשים שאוהבים לחיות

בחסות הממשל, אנו אנשים שאוהבים לעבוד.

ואני נשבעת, הדבר הראשון שנעשה כשנלך לאמריקה הוא

שנתחיל לעבוד ונשלם מסים."

והיא סיפרה לי את הסיפור פעמים רבות והוא תמיד הסתיים באותו אופן,

היא משכה את ראשה בזוית ככה ואמרה:

"את יודעת מה הוא אמר? הוא אמר בסדר."

ובכן סיפורה של סבתי הצליח.

אבל למה הצליח?

הוא הצליח תודות לתוכנו החזק של הסיפור,

נוכל לכנותו החלום האמריקני.

זה הצליח גם בזכות כוחו של סיפור.

הסיפורים האלה שכה גדולים שאנו חיים בתוכם.

הם מספרים לנו מי אנחנו, משמעות הדברים המתרחשים סביבינו,

מאין באנו, הם מעניקים הכוונה

בנוגע לאן אנחנו עתידים ללכת.

הסיפורים האלה שכה גדולים שלא זאת שאנו מספרים אותם,

כמו שהם נעשים האמצעים שדרכם אנו הסיפור.

מה שנומר, מה שנעשה, מה שנתכנן לעתיד,

כל אחד מאלה הוא צעד ברצף הסיפור,

ומעט עלעול של העמוד

לכיוון עתידו.

ובכן החלום האמריקני היה מאז ומתמיד סיפור מהסוג הזה,

גדול, גדול יותר מהמדינה אפילו.

אני אומרת לכם, באמת, איך סבתי, שגדלה בכפר

במדינה שעתידה להיות טורקיה

ידעה על החלום האמריקני?

למעשה לא הייתה לה שום זיקה אליו, אלא אם מתוך סרטיו של רודולף ולנטינו

שראתה כנערה באתונה.

אך היא כן ידעה אותו. היא ידעה אותו כי הוא היה אלסטי, כה מכיל,

כה אוניברסלי בהבטחו שהיא, כמו מיליוני אנשים אחרים,

דמיינה את עצמה פנימה.

ומבלי לדעת מילה אחת באנגלית

או מבלי שכף רגלה דרכה אי פעם במדינה זו,

היא שיכנעה אדם שמעולם לא פגשה

שהיא אמריקאית.

לגבי הקונסול שהיה פקיד מין הסוג החרוץ

שהיה זקוק לתרגום של הצרפתית של סבתי,

על ידי מזכירתו, הוא הבין,

הוא הבין כשהיא דיברה.

וזה איפשר להם כי הם ידעו את אותו סיפור

והם חייו בתוכו, למצוא רגע של שותפות

ולפתור בעייה קשה ביחד.

אנחנו מדברים הרבה, עדיין, עכשיו, על כוחו של החלום האמריקני,

אך רבים מאתנו יודעים שהוא כבר לא

כה חזק או מהדהד בעולם כפי שהיה פעם.

יש הרבה סיפורים, הרבה דרכים לחשוב,

נהלים רבים, סמלים רבים והם כשרים כולם.

וסיפורים למעשה משתנים עם הזמן.

ובכן מה עושים כשהסיפורים שלכם מתחילים לנבול?

מה עושים כשארצות הברית וסין

מביטות אחת על השנייה מבעד למרחב מאוד עצום

אך לתוך עתיד משותף שאין לחמוק ממנו?

אין לדעת באם יכתבו עתיד זה

כשותפים אסטרטגים או אויבים אסטרטגים.

מה עושים כשהאיחוד האירופי,

שהיה חלום משותף, אינו יכול להחליט

כיצד לשלב בין קולות מדינותיו העשירות

לבין קולותיה של מדינותיו העניות, של גרמניה ושל יוון?

מה עלינו לעשות כשהמקום שאנו מכנים המערב והמקום שאנו מכנים איסלם

אינם יכולים למצוא דרך להביע את עברם המשותף,

על מנת שיוכלו להיכנס לתוך איזה עתיד הרמוני?

והעבר אכן קיים.

סבתי דיברה על הספרדית של ימי הביניים,

של היהודים של אל אנדלוזיה,

היהלום שבכתר של אמפריות האיסלם,

והיא גדלה באמפריה העותומנית,

עם שכנים אורטודוקסים יווניים מכאן

ונוצרים ארמניים משם,

חושבים על אופנה פריזאית וסרטים אמריקנים.

אז, האם זה איסלם או שזה המערב או גם וגם?

אנחנו זקוקים לסיפור חדש.

אך איך מגיעים לסיפור החדש הזה?

ובכן, אנחנו יודעים שישנם הרבה קולות ומשתתפים בעשייתם.

אך גם הם אינם בדיוק דוגמות מושלמות של מירוק קהלים דמוקרטי .

כוח פוליטי מתערב באופן בלתי נמנע בעשיית הנרטיבים שאנו חולקים.

הוא מדכא קולות אחדים ומשיא אחרים.

וזאת הסיבה שכל כך חשוב שיש לנו

לא רק מנהיגות פוליטית אחראית

אלא כזאת שמבינה את כוחם ואת חשיבותם של נרטיבים.

כזאת שתעזור לנו לייצב נרטיב חדש שלו בדיוק

אותו הדבר, אותם שלושה דברים שיש לכל הנרטיבים החברתיים המוצלחים.

הם כולם כשירים.

הם נשמעים אמיתיים, יש להם מרקם של מציאות,

או שאנשים יכולים לזהות את המציאות בתוכם.

אולי הן אינן אותה מציאות אך נדמה שהם כשירים בצורה כלשהיא.

הם שיתופיים. לכולם תפקיד פעיל,

קטן כגדול.

והם מציעים לנו בחירה כי כולנו אנשים מודרנים,

מאיפה שלא נהיה, איפה שאנו עכשיו.

ואנחנו כבר לא באמת מקבלים סיפורים

שבהם מספרים לנו את הסוף ומה עלינו ככה להשאיר בצד.

הסיבה הנוספת שאנחנו זקוקים לסיפורים שמציעים לנו בחירה היא משום

שכאשר יש לנו בעיות קשות או שנתקלים בהן,

מה שבלתי נמנע לעשות, אנו זקוקים לדרך להמציא

וליצור פתרונות חדשים ומשמע הוא

שעלינו לפתוח בהזדמנות

להיפגש במרחב משותף, כמו שעשו סבתי והקונסול האמריקאי.

תודה לכם.

(מחיות כפיים)