דיווח של הטלוויזיה של ברצלונה על סומונטה, הסרט התיעודי

אפריל בפריחת אביב, אור הבוקר מפציע, יש פסיעות נחושות על השביל

קלות כמעוף יונה. סומונטה היא אדמה ששייכת לעם, יש כאלה שרוצים למכור או להעניק אותה במתנה

אבל שכירי היום המובטלים יצאו בנחישות להתיישב בה.

במרץ 2012 חמש מאות עובדים מהסתדרות העובדים של אנדלוסיה השתלטו על חוות סומונטה בקורדובה,

שממשלת אנדלוסיה רצתה להפריט.

איזה מצב דחף אותם לפעול בדרך זו?

ברור שיש קצת מכל דבר, אבל בטוח שלא נמצא אף בעל אדמות שישתלט על חוות כאלה. מי שנמצא

הם שכירי יום שנדדו במשך שנים למקומות אחרים, כמו צרפת כדי לעבוד בעונות הבוערות,

תמיד עבור בוס ותמיד תחת לחץ, קודם כל למצוא עבודה. אנדלוסיה היא אחד האזורים, השטחים

עם הכי הרבה אבטלה באירופה; אם יש לך קשיים למצוא עבודה, יהיה לך קשה

לשלם עבור - כמו שאנחנו יודעים - בית, אוכל ולכן היה עליהם לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם. אנחנו גם

מדברים על השתלטות אידאולוגית למלא פונקציה חברתית, עם כל האדמות הציבוריות שיש

איך יתכן שהן יהיו נטושות כשאנדלוסיה מלא בשכירי יום?

עכשיו אתה מבקש עזרה כדי להשלים את הסרט התיעודי על הניסיון של קבוצת האנשים הזו

להעביר לבעלות קולקטיבית 400 הקטר של אדמה לא מעובדת, למה היא נהפכה?

הם הפכו את 400 ההקטר האלה, שהיו אדמה נטושה, לארץ של תקווה. בהתחלה אפילו

ציפורים לא שרו, איך שהם נוהגים לספר, ועכשיו המקום מלא חיים, הם זרעו גידולי בעל כמו

חמניות וחיטה, יש להם גם עצי זית ואלון, יש להם גינת ירק עם אפונה, פול.

והיה להם מזל שיש להם גישה לשוק חברתי שנקרא לה טחדורה, בקורדובה, שנוהגים

לרכוש מהם ירקות מזה זמן.

דמיה, איך נראה היומיום החדש בקהילה הזו? מעבר לשאלות של עבודה בלבד, איזה השפעה

אנושית וחברתית הייתה לפעולה הזו?

הם אומרים שכל אחד הוא בן של אבא שלו ושל אמא שלו, וברור שחיים בקהילה,

זה לא דבר שכולנו רגילים אליו. בקהילה, בין אם זו משפחה או בקומונה שמארגנת את

חייה באופן עצמאי, או כל צורה שלא תהיה לה, תמיד יש חיכוכים, אבל הם מצליחים

להתגבר עליהם, תודות לבפרויקט שמאחד אותם ולכך שיש להם חזון יומיומי שכל אחד

מהם וכולם ביחד יכולים להתמודד, לעשות דברים שלא היו יכולים לעשות כיחידים. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש

לנו בעיות מאד אישיות ושאנחנו מחפשים פתרונות מאד אינדיבידואלים ומה שהם עשו זה

להתמודד עם הקשיים בצורה קולקטיבית ולמצוא גם פתרונות משותפים.

אתה, שמכיר יוזמות אחרות כמו חסרי האדמה בברזיל ושחיית

עם האנשים האלה בסומונטה, מה הדבר שמשך את תשומת לבך במיוחד מבין הסיפורים שלהם?

בסומונטה אנחנו מוצאים אנשים חזקים מכיוון שהם העיזו לא לכבד, בואי נגיד, את חוקי

המערכת; משום שהם רואים בהם משהו לא לגיטימי. ראשית, החוזק של האנשים, שאינם

אנשים צעירים. רק חודש וחצי אחרי ההשתלטות פינו אותם, אבל עוד באותו לילה

ה-26 באפריל, הם חזרו. רבים מהם אמרו שמכאן יוציאו אותם רק בארון קבורה.

הם גם טענו שנמאס להם מהדיכוי היומיומי, מחוסר הבטחון הכלכלי והתעסוקתי,

ושהם בחרו בהרפתקה האנושית הזו של עבודה משותפת ולימוד יומיומי. סומונטה אינה

מקרה מבודד בעולם; יש הרבה ניסיונות על פני כדור הארץ שבהם משתלטים על אדמה. למשל

חייתי בברזיל, עם התנועה של חסרי האדמה, שיחד עם הרבה קבוצות יצרה את 'הדרך

הכפרית', תנועה שמקבצת בתוכה יותר מ-200 ארגונים ברחבי העולם, ושכולם

מסוגלים לדמיין שהכוח הקולקטיבי הוא אפשרי.

אצלנו, בקטלוניה, יש דוגמאות מקומיות כמו קאן מאסדאו, שהיא קהילה שיתופית

רב דורית שאיכשהו מתחמקת מהדקטטורה של השוק. באילו דרכים אפשר להרחיב

את המודל הזה?

קודם כל, עם הרבה אומץ, ובידיעה שאין הקלות חוקיות ומנהליות. למרות שזה

היה מקום נטוש, היום הוא מנוהל באופן עצמאי, על ידי האנשים שגרים פה. כיום

יש הרבה אנשים שנשארים ללא קורת גג והם צריכים לדאוג לעצמם; כך צריך לנהוג גם עם

האדמה, כמו שאמרנו, ואפשר לעשות זאת גם עם חברות שפושטות רגל היכן שהעובדים עצמם אומרים

שהם יכולים לשקם את החברה על ידי מיקוד מחדש. זה אפשרי, לא תמיד אנחנו צריכים להתחנן כדי לקבל עבודה

שאין לנו מושג איך היא עד שאנחנו מתחילים ושבנוסף הופכת את החיים שלנו לתלויים במשהו לא בטוח. עם התיעוד של סומונטה אנחנו

רוצים להראות שניסיונות של העצמה עממית הם אמיתיים, שהם אפשריים, ושכל אחד

ואחד מאיתנו יכול גם הוא להיות שחקן ראשי בסרטים האלה, אנחנו צריכים להאמין שיש לנו מספיק עוצמה כדי

להפוך את העולם הזה למה שהוא יכול להיות.