החיים והמוות ביד מדעי המוח - בשירות הזיהוי הפלילי: ד"ר סקוט פרייזר ב-TEDxאוניברסיטת-דרום-קליפורניה

ד"ר סקוט פרייזר דן במקרה של ירי מרכב חולף, שבו התברר שהעדות הייתה לקויה, כמו במקרים רבים כאלה. הוא הוגה בבעיות הזיכרון האנושי ומראה כיצד ניתן לחקור באופן מדעי את איכות האור בזירות פשע.
ד"ר סקוט פרייזר הינו עד-מומחה. מחקרו עוסק באמיתי ובבררני בכל הנוגע לזכרון האנושי בתחום הפשע, כשבמקרים מסוימים המשמעות יכולה להבדיל בין חיים ומוות. תחומי המומחיות שלו כוללים את ראיית הלילה האנושית, ההשפעה העצבית-נפשית של תרופות וסמים והשפעת מצבי דחק וגורמים נוספים על המוח האנושי. הוא העיד במשפטים פליליים ואזרחיים בכל רחבי ארה"ב, בבתי דין ארציים ופדרליים כאחד. ד"ר פרייזר הוסמך כדוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק.

הרצח התרחש לפני
קצת יותר מ-21 שנה,

ב-18 לינואר 1991,

בקהילת פרברים קטנה בלינווד שבקליפורניה,

קילומטרים ספורים דרומית-מזרחית
ללוס אנג'לס,

אב אחד יצא מביתו

כדי לומר לבנו המתבגר
ולחמשת חבריו

שהגיע הזמן שיפסיקו לשרוץ
על מדשאת הבית והמדרכה,

ושילכו הביתה
יגמרו להכין שיעורי-בית

ויתכוננו ללכת לישון.

ובעוד האב נותן
את ההוראות האלה,

הגיעה מכונית בנסיעה איטית,

וברגע שהיא עברה ליד האבא והנערים,

נשלפה יד מחלון הנוסע שליד הנהג,

ובום, בום!
האב נהרג

והמכונית האיצה ונמלטה.

המשטרה והחוקרים היו יעילים להפליא.

הם עברו על כל
העבריינים המועדים שלהם,

ובתוך פחות מ-24 שעות,
הם בחרו בחשוד שלהם:

פרנציסקו קאריו, נער בן 17

שגר במרחק 2-3 רחובות ממקום הירי.

הם מצאו תמונות שלו.
הם הכינו סדרת תמונות,

וביום שלאחר הירי,

הם הראו אותן לאחד הצעירים
והוא אמר:

"התמונה הזאת.

"זהו היורה שראיתי,
זה האיש שהרג את האב."

זה היה כל השימוע הראשוני
שהיה נחוץ לשופט

כדי להעמיד את מר קאריו לדין
על רצח מדרגה ראשונה.

במהלך החקירה שלפני המשפט עצמו,

הוצגו לפני כל אחד
מחמשת הנערים צילומים.

אותה סדרת צילומים.

התמונה שלמיטב ידיעתנו היא זו
שהוצגה להם בסדרת הצילומים,

נמצאת בפינה השמאלית התחתונה
של סדרת הצילומים האלה.

הסיבה שאנו לא לגמרי בטוחים

נובעת מטיב שימור הראיות

במערכת המשפטית שלנו.

ולכך אפשר להקדיש אח"כ
הרצאת TEDx שלמה.

(צחוק)

במשפט עצמו

העידו כל ששת הנערים,

והם חזרו שוב על הזיהוי שלהם
בסדרת הצילומים.

הוא הורשע
ונגזר עליו מאסר עולם,

והוא הועבר לכלא פולסום.

אז מה הבעיה?

מקרה פשוט וברור,
משפט הוגן, חקירה מקיפה.

אה, כן.
האקדח מעולם לא נמצא.

איש לא זיהה את הרכב

שממנו היורה הושיט את זרועו,

ואיש לא הואשם בתור הנהג
ברכבו של היורה.

ומה עם האליבי של מר קאריו?

מי מההורים כאן באולם
לא ישקר

בנוגע למקום הימצאם
של בנו או בתו

בחקירת רצח?

הוא נשלח לכלא,

כשהוא ממשיך להתעקש בנוגע לחפותו,

והוא המשיך לטעון כך בעקביות
במשך 21 שנה.

אז מה הבעיה?

למעשה, הבעיות במקרה מסוג זה
לובשות צורות רבות

בעקבות עשרות שנים
של מחקר מדעי על הזכרון האנושי.

ראשית כל,
ישנו כל הניתוח הסטטיסטי

שעשה "מיזם החפים מפשע",

וממנו ידוע לנו שישנם
250, 280 מקרים מתועדים

של אנשים שהורשעו
על לא עוול בכפם,

ולבסוף זוכו,
לפעמים ממש לפני הוצאה להורג,

על סמך ניתוח דנ"א עדכני,

והאם ידוע לכם שמעל 3/4
מכל מקרי הזיכוי הללו

היו קשורים בזיהוי
ע"י עדי-ראיה בלבד

במשפט שבו הם הורשעו?

אנו יודעים שזיהוי ע"י עד-ראיה
עלול להיות מוטעה.

והיתר נובע מהיבט מעניין
של הזכרון האנושי,

שנוגע לתפקודי מוח מסוימים
ושאותו אוכל לסכם למען הקיצור

בשורה אחת פשוטה:

המוח מתעב ריק.

אפילו בתנאי התצפית
הטובים ביותר,

בתנאים הכי טובים,

אנו מזהים, מקודדים
ומאחסנים במוח

רק רסיסים מכל החווייה
שמתרחשת לפנינו,

ואלה מאוחסנים
במקומות שונים במוח.

אז כאשר חשוב לנו להיזכר

מה היה הדבר שחווינו,

יש לנו מאגר לא שלם, חלקי,

ומה קורה?

מתחת לסף המודעות,
מבלי שיידרש מניע כלשהו

המוח ממלא את החסר
ומוסיף מידע לא אמיתי,

מידע שלא אוחסן במקור,

דרך היקשים והשערות,

ממקורות מידע שהגיע אליך, הצופה,
אחרי התצפית עצמה.

אבל זה קורה ללא מודעות

ואינך אפילו מודע לכך
שזה מתרחש.

קוראים לכך "זכרונות משוחזרים".

זה קורה לנו בכל תחומי החיים
וכל הזמן.

היזכרו בבקשה באירועים האיומים
של ה-11.9.

היזכרו מתי קיבלתם לראשונה
את המידע אודות האסון,

כיצד הרגשתם,
וחשוב יותר,

מתי ראיתם לראשונה
את קריסת המגדל השני,

אחרי נפילת המגדל הראשון?

אם אתם דומים לרוב האמריקנים,
כולל אותי,

יש לכם זכרון ברור מאד

שראיתם את המגדל הראשון נופל
ושאח"כ ראיתם את המגדל השני נופל

אחרי שהמטוס השני התרסק לתוכו,

שעה או שעתיים לאחר מכן.

אני זוכר בבהירות היכן הייתי.
הייתי בשדה התעופה של לוס-אנג'לס,

בטרמינל של "אמריקן איירליינס",

בהמתנה למטוס לסן-דייגו.

כל התנועה האווירית הופסקה, כמובן.

לכן לא היה לי מה לעשות
אלא לשבת ולצפות במסכי הטלויזיה

ולראות את כל שידורי החדשות
שוב ושוב ושוב,

עם כל האירועים האיומים,

ואני יודע שראיתי
את נפילת המגדל השני

שעה או שעתיים אחרי הראשון.

וכל המחקרים שיש לנו מראים
שכך גם רוב האמריקנים,

פרט לכמה אנשים שגרים
באזורים מסוימים בניו-יורק.

ואתם יודעים מה?

זהו זכרון כוזב לחלוטין.

לא ייתכן שזה משהו שחוויתם.

לא שודר שום חומר מצולם

על קריסת המגדל השני
עד יותר מיממה לאחר האירוע.

אבל העובדה היא שאתם יודעים
אינטלקטואלית, קוגניטיבית,

ששני האירועים קרו בסמיכות זמנים.

אתם יודעים על הראשון וראיתם זאת,
אכן ראיתם את השני,

אבל לא ראיתם זאת אלא כעבור
יותר מיום, לכל המוקדם.

אבל המוח שלכם,
מבלי שתהיו מודעים לכך,

חיבר בין שני האירועים,

ואתם מאמינים שראיתם אותם
בסמיכות זמנים.

זהו זכרון משוחזר
ולא זכרון מדויק.

לא משנה כמה הוא ברור,

ולא משנה עד כמה
אתם בטוחים בו.

שני השיקולים האלה, בין היתר,

זכרון משוחזר, העובדה
שעדות-ראייה עלולה להיות שגויה,

היו חלק ממה שדחף

קבוצת עורכי-דין לערעורים

בראשותו של עו"ד מדהים
בשם אלן אגרס

לגייס את כל נסיונם וכשרונותיהם

ולהגיש עתירה לערכאה העליונה

עם דרישה למשפט חוזר
עבור פרנציסקו קאריו.

הם שכרו אותי להעיד
בתור נוירופיזיולוג פלילי,

כי אני מומחה

בזיהוי על-פי זכרון
של עד-ראייה,

וזה הרי הגיוני במקרה הזה, נכון?

אבל גם כי אני מומחה
שמסוגל להעיד

על טיבה של ראיית הלילה האנושית.

איך זה קשור?

ובכן, כשמעיינים בחומר המשפטי

בתיק של קאריו,

אחד הדברים הבולטים הוא

שהחוקרים אמרו
שהיתה תאורה טובה

בזירת הפשע, באתר הירי.

וכל הנערים שהעידו במשפט

אמרו שהם ראו הכל היטב.

אבל זה קרה באמצע ינואר,

בחצי-הכדור הצפוני,
בשבע בערב.

וכשעשיתי את החישובים

של המיקום הזה בכדור הארץ
במועד אירוע הירי

התברר שזה היה
הרבה אחרי שעת הדמדומים

ובאותו לילה לא היה ירח.

ולכן כל האור שם,
שהגיע מהשמש ומהירח,

הוא מה שאתם רואים
כאן על המסך.

התאורה היחידה באזור זה
היתה חייבת להיות

ממקורות מלאכותיים,

ובשלב זה יצאתי וביצעתי
שחזור אמיתי של זירת האירוע

בעזרת מדי-אור
ומדידות תאורה שונות,

ועוד כל מיני מדידות

של תפישת הצבעים בחושים,
בעזרת מצלמות מיוחדות

וסרט צילום במהירות גבוהה,

לקחתי את כל המדידות
ותיעדתי אותן,

ואז צילמתי תמונות,
וכך נראתה זירת האירוע במועד הירי.

מנקודת המבט של הנערים
שמביטים במכונית שחולפת ויורה.

זהו מבט היישר לרוחב הרחוב

זיכרו שלפי הדו"ח של החוקרים

התאורה היתה טובה.

הנערים אמרו שהם הצליחו
לראות היטב.

זהו מבט לרוחב הרחוב
מהמקום בו עמדו,

זהו מבט מזרחה,
לאן שהרכב היורה האיץ ונמלט,

וזו התאורה היישר מאחורי
האב והנערים.

וכמו שאתם רואים,
זו לכל היותר תאורה גרועה.

איש לא יכול לומר שהאזור מואר
ושזו תאורה טובה,

ולמעשה, ככל שהתמונות האלה טובות,

ואני צילמתי אותן כי ידעתי
שאצטרך להעיד בבית המשפט,

ותמונה טובה מאלף מלים

כשמנסים לדבר במספרים,

ולהסביר מושגים מופשטים כמו "לוקס",
יחידת המידה הבינלאומית לתאורה,

וערכי מבחן "אישיהארה" לתפישת צבעים.

כשמסבירים את אלה לאנשים
שאינם מצויים בהיבטים המדעיים האלה,

הם נעשים אדישים כמו לטאות
בשמש הצהריים.

זה כמו לדבר על המשיק
של זווית הראייה, כן?

העיניים שלהם נעשות מזוגגות, כן?

עד-מומחה צריך גם להיות
מורה טוב, מסביר טוב,

וזה חלק מהסיבה לכך
שצילמתי את התמונות:

לא רק כדי להראות

היכן מקורות התאורה,
ואת "תאורת הזליגה", פיזור האור,

אלא גם כדי שיהיה קל יותר,

למי ששופט את העובדות,
להבין את הנסיבות.

אז אלה כמה מהתמונות
בהן השתמשתי בעדותי,

אך מבחינתי כמדען,
יותר חשובות היו הקריאות האלה,

הנתונים של מד-האור,

שאותן אני יכול להפוך
לתחזיות ממשיות

לגבי כושר הראייה של העין האנושית

בנסיבות המסוימות האלה,

ולפי נתוני מד האור שלי,
אותם תיעדתי בזירת האירוע

באותם תנאי שמש וירח

באותו מועד וכו' וכו'

יכולתי לקבוע

שלא יכלה להיות
תפישת-צבעים אמינה,

שהיא גורם מכריע בזיהוי פנים,

ושיכלה להיות רק ראיה סקוטופית,

כלומר שהיתה
רמת-הפרדה נמוכה מאד,

מה שאנו מכנים
"זיהוי גבולי",

ושיותר מכך, בגלל שהעיניים
היו ודאי מורחבות לגמרי

בתנאי התאורה האלה,

עומק השדה,

המרחק שבו ניתן להתמקד
ולראות פרטים,

היה ודאי פחות מ-45 ס"מ.

העדתי על כך בבית המשפט,

ואף שהשופט היה קשוב מאד,

זה היה שימוע ממושך מאד

של העתירה הזו למשפט חוזר,
וכתוצאה מכך,

ראיתי בזווית עיני

שהשופט אולי עשוי להזדקק

למעט יותר שכנוע

מאשר סתם עוד מספרים.

ובנקודה זו נעשיתי קצת חצוף,

ופניתי לשופט ואמרתי:

"כבודו, נראה לי שעליך לצאת

"ולראות בעצמך את זירת האירוע."

ייתכן שבנימה שלי היתה
יותר התגרות מאשר בקשה--

(צחוק)

בכל אופן, ייאמר לזכותו של האיש
שהיה לו האומץ

לומר: "כן. אעשה זאת."

זעזוע בתולדות המשפט האמריקאי.

אז מצאנו תנאים זהים,

שיחזרנו מחדש את כל העסק,

הוא הגיע עם חטיבה שלמה
של שוטרים ממשרד השריף

כדי שיגנו עליו באותה קהילה, כן?

(צחוק)

העמדנו אותו ממש קצת ברחוב,

כלומר, קרוב יותר לרכב החשוד,
הרכב של היורה,

מכפי שהיו הנערים,

הוא עמד במרחק כמטר
מן המדרכה

כשפניו למרכז הרחוב.

שלחנו מכונית שתחלוף לידו,

אותו רכב שתיארו הנערים,

היו בה נהג ונוסע,

ואחרי שהרכב חלף ליד השופט

הנוסע הושיט את ידו,

הצביע בה אחורה לעבר השופט
בעוד הרכב ממשיך בנסיעה,

בדיוק כפי שהנערים
תיארו זאת, כן?

לא היה לו ביד
אקדח אמיתי,

חשבנו שמשרד השריף יפקפק בנחיצותו

של שחזור מציאותי
עד כדי כך,

אז הוא החזיק בחפץ שחור
שדמה לאקדח המתואר,

הוא הצביע בו,
וזה מה שהשופט ראה.

הנה הרכב במרחק 10 מטר מהשופט.

יש זרוע שבולטת מצד הנוסע

ומצביעה אחורה לכיוונכם.

המרחק הוא 10 מטרים.

כמה מהנערים אמרו שהרכב היה
במרחק 5 מטרים כשנורו היריות.

אז הנה 5 מטרים.

בשלב זה נעשיתי מעט מודאג.

עם השופט הזה
לא כדאי לשחק פוקר.

הוא שלט ברוחו לגמרי.
לא ראיתי אפילו ניד-גבה.

לא ראיתי שום הטיה של הראש.

לא היה לי צל של מושג
מה התגובה שלו,

ואחרי שהוא צפה בשחזור,
הוא פנה אלי ושאל:

"יש משהו נוסף
שאתה רוצה שאראה?"

(צחוק)

אמרתי: "כבודו,"

ולא ברור לי אם האומץ שלי נבע
מהמדידות המדעיות שהיו לי בכיס

ומן האמון שלי בדיוקן,

או אם זו היתה טפשות לשמה.

כפי שחשבו עורכי הדין
של ההגנה-- (צחוק)

כשהם שמעו אותי אומר:

"כן, כבודו,
אני רוצה שתישאר לעמוד שם

"אני רוצה שהרכב יעשה
סיבוב נוסף,

"יגיע אליך,
ואני רוצה שהוא יעצור

"ממש מולך,
במרחק של כמטר ממך,

"ואני רוצה שהנוסע יושיט
את ידו האוחזת בחפץ השחור

"ויכוון אותו היישר אליך,

"ואתה רשאי להביט בו
כמה זמן שתרצה."

וזה מה שהוא ראה.

(צחוק)

שימו לב, וזה מה שהופיע
בדו"ח הבדיקה שלי,

שכל עיקר האור מגיע מצפון,

משמע שפרצופו של היורה

היה אטום לגמרי מבחינת התאורה.
הוא היה מואר מאחור.

יותר מזה, גג הרכב

יוצר את מה שאנו מכנים
"ענן צל" בתוך הרכב

שמחשיך אותו עוד יותר.

ומדובר על מרחק של כמטר.

מדוע לקחתי
את הסיכון הזה?

ידעתי שעומק השדה
היה 45 ס"מ או פחות.

במרחק של כמטר,
זה היה באותה מידה יכול להיות

במרחק של מגרש כדורגל.

זה מה שהוא ראה.

חזרנו,

היו עוד כמה ימים
של שמיעת עדויות.

ובסופו של דבר,

הוא פסק שהוא נעתר למשפט חוזר.

ויותר מכך,
הוא שיחרר את מר קאריו

כדי שיוכל לסייע
בהכנת ההגנה שלו

אם התביעה תחליט ללכת
למשפט חוזר.

והם החליטו לסגת.

היום הוא אדם חופשי.

(מחיאות כפיים)

כאן הוא מחבק
את סבתה של אשתו.

הוא-- חברתו היתה בהריון
כשהוא עמד למשפט,

וילדה בן.

היום, הוא ובנו לומדים שניהם
באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ'

(מחיאות כפיים)

ומה הדוגמה הזו--

מה חשוב שנזכור מכך?

ראשית כל,
יש היסטוריה ארוכה של איבה

בין המדע והחוק

בתורת המשפט האמריקאית.

יכולתי לענג אתכם
בסיפורי אימים של בורות

מעשרות שנותי כעד-מומחה,

מכך שרק ניסיתי להכניס את המדע
לאולם בית המשפט.

הצד שכנגד תמיד נאבק בכך
ומתנגד לכך.

אפשר להציע שכולנו נתייחס
הרבה יותר לצורך הקיים -

בעזרת מדיניות, בעזרת נהלים -

להכניס יותר מדע לבית המשפט,

ולדעתי צעד גדול בכיוון זה

הוא להציב יותר דרישות,

עם כל הכבוד לפקולטות למשפטים,

בתחומי המדע, הטכנולוגיה,
ההנדסה, המתמטיקה

בפני מי שבוחר ללמוד משפטים,

כי הם יהפכו לשופטים.

חישבו על האופן בו אנו
בוחרים שופטים בארץ הזו.

זה שונה מאד מאשר
ברוב התרבויות האחרות, נכון?

הדבר השני שברצוני להציע,

האזהרה שעל כולנו לזכור,

שאותה אני מזכיר לעצמי
ללא הרף,

היא כמה באמת מדויקים הזכרונות

שאנו יודעים שהם אמיתיים,
שאנו מאמינים בהם?

יש עשרות שנות מחקר,

דוגמאות על גבי דוגמאות
של מקרים כאלה,

שבהם אנשים

באמת מאמינים.
איש מהנערים הללו

שזיהו אותו,

לא חשב שהוא מצביע
על האדם הלא-נכון.

איש מהם לא חשב
שלא ייתכן שהוא ראה את פניו.

כולנו צריכים להיות זהירים מאד.

זה עתה ראיתם סרט נהדר

על כל מיני מורכבויות של הזכרון,

מדובר במערך מבלבל ומסובך ביותר
של תהליכים ועקרונות.

כל זכרונותינו
הם זכרונות משוחזרים.

הם התוצר
של מה שחווינו במקור,

יחד עם כל מה שקרה
לאחר מכן.

הם דינמיים.

הם ניתנים לעיצוב.
הם הפכפכים,

ולכן על כולנו לזכור להיזהר,

כי הדיוק של זכרונותינו

לא נמדד לפי מידת בהירותם

או לפי המידה בה אנו משוכנעים
שהם נכונים.

אני בטוח שראיתי
את המגדל השני מתמוטט

אחרי שעה.

אבל ברור לי
שלא ייתכן שראיתי זאת.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)