Return to Video

אינכם גופכם: ג'נין שאפרד ב-TEDXKC

  • 0:19 - 0:24
    החיים הם ההזדמנויות, ליצר אותן ולחבק אותן
  • 0:24 - 0:27
    ובשבילי זה היה החלום האולימפי,
  • 0:27 - 0:31
    זה מה שהגדיר אותי, זה היה האושר שלי.
  • 0:31 - 0:34
    כגולשת סקי הרים וחברה בקבוצת הסקי האוסטרלית
  • 0:34 - 0:36
    בדרכה לאולימפיידת החורף,
  • 0:36 - 0:40
    הייתי רכובה על אופני האימון שלי עם עמיתיי לקבוצה.
  • 0:40 - 0:45
    בעושינו דרכינו מעלה לעבר ההרים הכחולים מערבה לסידני
  • 0:45 - 0:48
    היה זה יום סתיוי מושלם:
  • 0:48 - 0:52
    אור השמש, ריח האקליפטוס, וחלום.
  • 0:52 - 0:53
    החיים היו טובים.
  • 0:53 - 0:56
    היינו רכובים על האופניים בערך חמש וחצי שעות
  • 0:56 - 0:58
    כשהגענו לקטע ברכיבה שאהבתי,
  • 0:58 - 1:02
    וזה היה ההרים, כי אני אהבתי את ההרים.
  • 1:02 - 1:03
    וקמתי מהכיסא של האופניים שלי
  • 1:03 - 1:06
    והתחלתי לפמפם את רגליי ושאבתי פנימה את אוויר
  • 1:06 - 1:09
    ההרים הקר, יכולתי להרגיש איך זה צורב לי בריאות
  • 1:09 - 1:13
    וישרתי מבט מעלה לראות את השמש קורנת בפניי
  • 1:13 - 1:17
    ואז הכל חשך.
  • 1:17 - 1:18
    איפה אני נמצאת?
  • 1:18 - 1:19
    מה קורה?
  • 1:19 - 1:23
    גופי נאכל בכאב.
  • 1:23 - 1:26
    נפגעתי במשאית תובלה שמיהרה
  • 1:26 - 1:29
    ועוד נותרו רק 10 דקות לסיום אימון האופניים.
  • 1:29 - 1:31
    חילצו אותי מזירת התאונה אווירית
  • 1:31 - 1:35
    במסוק חילוץ למחלקת עמוד שידרה גדולה בסידני.
  • 1:35 - 1:38
    היו לי פציעות נרחבות המסכנות חיים.
  • 1:38 - 1:42
    שברתי את הצוואר ואת גבי בשישה מקומות.
  • 1:42 - 1:46
    שברתי חמש צלעות בצד שמאל, שברתי יד ימין,
  • 1:46 - 1:50
    אני שברתי את עצם הבריח, אני שברתי כמה עצמות בכפות רגליי.
  • 1:50 - 1:53
    כל צדי הימני נקרע לרווחה ומלא בחצץ.
  • 1:53 - 1:54
    הראש שלי נחתך מלפנים,
  • 1:54 - 1:57
    נפער לאחור, וחשף את הגולגולת שמתחת.
  • 1:57 - 2:00
    היו לי פציעות ראש, היו לי פציעות פנימיות,
    איבדתי כמויות דם גדולות.
  • 2:00 - 2:02
    למעשה, איבדתי בערך 5 ליטרים של דם
  • 2:02 - 2:05
    שזה כל מה שאדם בגדול שלי באמת מכיל.
  • 2:05 - 2:08
    עד שהגיע המסוק לבית החולים פרינס הנרי בסידני,
  • 2:08 - 2:12
    לחץ הדם שלי היה ארבעים מעל כלום.
  • 2:12 - 2:15
    הייתי במהלכו של יום ממש נאחס.
  • 2:15 - 2:17
    (צחוק)
  • 2:21 - 2:26
    למשך יותר מ- 10 ימים, הייתי כנעה ונדה בין שני עולמות.
  • 2:26 - 2:29
    הייתה לי תחושה של נוכחות בגופי
  • 2:29 - 2:31
    אך גם של הימצאות אל מחוצה לו
  • 2:31 - 2:32
    אי שם משקיפה ממעל,
  • 2:32 - 2:34
    כאילו הכל מתרחש למישהו אחר.
  • 2:34 - 2:38
    בשביל מה לשוב לגוף כה שבור?
  • 2:38 - 2:43
    אך איזה קול חזר וקרא לי, "קדימה, השארי איתי."
  • 2:43 - 2:45
    "לא, זה קשה מדי."
  • 2:45 - 2:49
    "קדימה, זו ההזדמנות שלנו."
  • 2:49 - 2:53
    "לא! הגוף הזה שבור. הוא לא יכול עוד לשמש אותי!"
  • 2:53 - 2:57
    "קדימה, השארי איתי. אנחנו נצליח! נצליח ביחד."
  • 2:58 - 3:00
    הייתי בצומת דרכים.
  • 3:00 - 3:05
    ידעתי שאם לא אשוב לגופי, הייתי נאלצת לעזוב את העולם הזה לעד.
  • 3:05 - 3:08
    זה היה קרב חיי.
  • 3:08 - 3:13
    לאחר 10 ימים, נמלכתי בדעתי ושבתי לגופי,
  • 3:13 - 3:16
    והדימום הפנימי חדל.
  • 3:17 - 3:20
    הדאגה הבאה הייתה אם אשוב אי פעם ללכת
  • 3:20 - 3:23
    כי הייתי משותקת מהמותניים מטה.
  • 3:23 - 3:26
    הם אמרו להוריי שהשבר בצוואר היה שבר יציב,
  • 3:26 - 3:28
    אך הגב היה מעוך לחלוטין.
  • 3:28 - 3:31
    החוליה ב-L1 הייתה כמו בוטן
  • 3:31 - 3:35
    שדרכו עליו ורסקו אותו לאלפי חיתיכות.
  • 3:35 - 3:37
    הם נאלצו לנתח.
  • 3:37 - 3:40
    הם נכנסו פנימה, הם הניחו אותי על שק פוף,
  • 3:40 - 3:42
    הם חתכו אותי לחצי, פשוטו כמשמעו.
  • 3:42 - 3:45
    יש לי צלקת שמקיפה את כל גופי.
  • 3:45 - 3:48
    הם ליקטו עצמות שבורות ככל שיכלו
  • 3:48 - 3:50
    מאלו שנשתקעו בעמוד השידרה שלי.
  • 3:50 - 3:55
    הם הוציאו שתיים מצלעותיי השבורת
    ושקמו את גבי, L1. בנו אותה מחדש.
  • 3:55 - 3:57
    הוציאו עוד צלע שבורה.
  • 3:57 - 4:01
    הם איחו את T12, L1 ו-L2 יחדיו ואז תפרו אותי.
  • 4:01 - 4:03
    לקח להם שעה שלמה לסגור אותי בתפירה.
  • 4:03 - 4:05
    התעוררתי במחלקת טיפול נמרץ
  • 4:05 - 4:08
    והרופאים היו ממש נרגשים שהניתוח הצליח
  • 4:08 - 4:12
    כי עד לאותו שלב הייתה לי קצת תנועה באחת מהבהונות שלי
  • 4:12 - 4:15
    וחשבתי לעצמי, "אדיר! כי אני הולכת לאולימפיידה!"
  • 4:15 - 4:17
    (צחוק)
  • 4:17 - 4:22
    לא היה לי מושג. זה סוג הדברים שקורים לאחרים! ודאי לא לי, לגמרי לא.
  • 4:22 - 4:24
    או אז ניגשה הרופאה אלי והיא אמרה
  • 4:24 - 4:28
    "ג'נין, הניתוח הצליח,
  • 4:28 - 4:31
    והוצאנו עצמות מעמוד השידרה שלך ככל יכולנו.
  • 4:31 - 4:33
    אך הנזק הוא קבוע."
  • 4:33 - 4:35
    העצבים של מערכת העצבים המרכזית, אין להן מזור.
  • 4:35 - 4:38
    את מה שנקראת בפינו משותקת חלקית בגפיים התחתונות
  • 4:38 - 4:42
    ויהיו לך כל הפציעות האופייניות לכך.
  • 4:42 - 4:44
    אין לך תחושה מהמותן ומטה
  • 4:44 - 4:48
    ולכל היותר צפוי לך שיפור של 10 עד 20%.
  • 4:48 - 4:51
    יהיו לך פגיעות פנימיות לשארית חייך.
  • 4:51 - 4:54
    תזדקקי לקטטר לשארית חייך
  • 4:54 - 4:59
    ואם תלכי שוב תהיה זו הליכה בסד בתוך מסגרת הליכה."
  • 4:59 - 5:03
    ואז היא אמרה, "ג'נין, תאלצי לחשב מחדש כל דבר שתעשי בחיים
  • 5:03 - 5:08
    כי לעולם לא תוכלי לעשות את הדברים שעשית קודם."
  • 5:08 - 5:11
    אני נסיתי להבין את מה שהיא אמרה.
  • 5:11 - 5:13
    הייתי אתלטית. זה כל מה שידעתי, רק בזה עסקתי,
  • 5:13 - 5:16
    ואם לא הייתי יכולה לעסוק בזה אז במה כן?
  • 5:16 - 5:22
    והשאלה ששאלתי את עצמי היא:
    אם לא אוכל לעשות את זה, אז מי אני?
  • 5:25 - 5:29
    הם העבירו אותי ממחלקת טיפול נמרץ
    למחלקת עמוד שידרה במצב קריטי.
  • 5:29 - 5:32
    שכבתי על מיטה דקה וקשיחה למקרי עמוד שידרה. רגליי היו חסרות יכולת לזוז.
  • 5:32 - 5:37
    גרבתי גרביים הדוקות למנוע קרישי דם.
  • 5:37 - 5:39
    יד אחת הייתה בגבס, היד השנייה כבולה באינםוזיות.
  • 5:39 - 5:42
    צווארי היה בסד ושקי חול נתלו לשני צדי ראשי,
  • 5:42 - 5:44
    ואת כל עולמי ראיתי מבעד למראה
  • 5:44 - 5:47
    התלויה מעל לראשי.
  • 5:47 - 5:50
    אני חלקתי את המחלקה עם עוד חמישה אנשים
  • 5:50 - 5:56
    והדבר המדהים הוא, היות ששכבנו כולנו משותקים במחלקת עמוד השידרה
  • 5:56 - 5:58
    אנחנו לא ידענו איך אנחנו נראים
  • 5:58 - 6:00
    מדהים לא?
  • 6:00 - 6:06
    כמה יוצא לך ביום יום להתידד עם אנשים ללא שיפוטיות,
  • 6:06 - 6:09
    לחלוטין מבוסס על נשמה?
  • 6:09 - 6:11
    ואין שיחות חולין
  • 6:11 - 6:15
    כי חלקנו את סגור ליבנו, פחדינו,
  • 6:15 - 6:19
    התקוות שלנו לחיים אחרי מחלקת עמוד השידרה.
  • 6:19 - 6:23
    אני זוכרת ערב אחד, אחד מצוות האחיות נכנס, יונתן,
  • 6:23 - 6:26
    עם המון קשיות פלסטיק.
  • 6:26 - 6:28
    הוא שם ערימה אחת על כל אחד מאיתנו ואמר,
  • 6:28 - 6:31
    "תתחילו להשחיל אותם ביחד."
  • 6:31 - 6:36
    ובכן, לא היה הרבה כל כך לעשות במחלקת עמוד השידרה, אז השחלנו.
  • 6:36 - 6:38
    וכשסיימנו, הוא עבר בשקט
  • 6:38 - 6:41
    וחיבר את כל הקשיות יחדיו
  • 6:41 - 6:44
    עד שזה הקיף את כל המחלקה
  • 6:44 - 6:49
    ואז הוא אמר," טוב כולם, אחזו בקשיות שלכם."
  • 6:49 - 6:50
    ואכן עשינו.
  • 6:50 - 6:54
    ואז הוא אמר, "טוב. עכשיו כולנו מחוברים."
  • 6:55 - 7:01
    ובעודנו נאחזים ונושמים כאחד,
  • 7:01 - 7:05
    ידענו שבמסע הזה אנחנו לא לבד.
  • 7:05 - 7:10
    ולמרות ששכבנו משותקים במחלקת עמוד השידרה
  • 7:10 - 7:12
    היו רגעים של עומק בלתי יאומן
  • 7:12 - 7:17
    ושל עושר, של כנות ושל צוותא,
  • 7:17 - 7:21
    שמעולם לא חויתי קודם.
  • 7:21 - 7:26
    וכל אחד מאיתנו ידע שכשנעזוב את מחלקת עמוד שידרה,
  • 7:26 - 7:29
    שלעולם לא נשוב לכפי שהיינו קודם.
  • 7:31 - 7:34
    לאחר שישה חודשים, היה זה כבר זמן ללכת הביתה.
  • 7:34 - 7:38
    אני זוכרת את אבא מגלגל אותי החוצה בכיסא הגלגלים
  • 7:38 - 7:40
    עטופה גבס בכל הגוף
  • 7:40 - 7:44
    וחשה את השמש על פניי בפעם הראשונה.
  • 7:44 - 7:49
    אני ספגתי אותה פנימה וחשבתי, "איך יכולתי לקבל את זה כמובן מאליו?"
  • 7:49 - 7:53
    הרגשתי אסירת תודה כל כך בהיותי חיה.
  • 7:53 - 7:56
    אך לפני שעזבתי את בית החולים, האחות הראשית אמרה לי,
  • 7:56 - 8:00
    "ג'נין, אני רוצה שתהי מוכנה כי כשתגיעי הביתה משהו הולך לקרות."
  • 8:00 - 8:01
    ואני שאלתי, "מה?"
  • 8:01 - 8:04
    היא אמרה, "את תכנסי לדכאון."
  • 8:04 - 8:08
    ואני אמרתי, "לא אני, לא "ג'נין המכונה"
  • 8:08 - 8:09
    שזה היה הכינוי שלי.
  • 8:09 - 8:12
    היא אמרה, "את כן. כי, תראי, זה קורה לכולם.
  • 8:12 - 8:15
    במחלקת עמוד שידרה זה עניין שבשיגרה.
  • 8:15 - 8:17
    את בכיסא גלגלים, זה השיגרה.
  • 8:17 - 8:20
    אך תהי בבית עוד מעט ותגלי עד כמה החיים שונים."
  • 8:20 - 8:25
    והגעתי הביתה ומשהו קרה.
  • 8:26 - 8:30
    גליתי שהאחות סאם צדק.
  • 8:30 - 8:32
    אני כן סבלתי מדכאון.
  • 8:33 - 8:37
    הייתי בכיסא הגלגלים שלי, לא הייתה לי תחושה מהמותן ומטה,
  • 8:37 - 8:40
    מחוברת לקטטר לא יכולתי ללכת.
  • 8:40 - 8:46
    השלתי משקל כה רב מעלי בבית החולים שכעת שקלתי 36 קילוגרמים בערך.
  • 8:46 - 8:48
    ורציתי להיכנע.
  • 8:48 - 8:52
    כל מה שרציתי היה לנעול את נעלי הריצה ולברוח מהבית.
  • 8:52 - 8:55
    רציתי את חיי הקודמים חזרה. רציתי את גופי חזרה.
  • 8:55 - 8:57
    ויכולתי לזכור את אמא יושבת בקצה
  • 8:57 - 9:02
    המיטה ואומרת, "אני תוהה אם החיים אי פעם ישובו להיות טובים?"
  • 9:02 - 9:07
    ואני חשבתי, "איך זה ייתכן? כי אבד לי כל מה שיקר לי,
  • 9:07 - 9:13
    כל מה שאליו חתרתי... אבוד."
  • 9:13 - 9:17
    והשאלה שאני שאלתי הייתה: למה אני? למה אני?
  • 9:17 - 9:22
    ואז נזכרתי בחבריי שעוד שהו
  • 9:22 - 9:26
    במחלקת עמוד שידרה. במיוחד מריה.
  • 9:26 - 9:28
    מריה נקלעה לתאונת דרכים והתעוררה
  • 9:28 - 9:30
    ביום הולדתה ה-16 לבשורות שהיא
  • 9:30 - 9:33
    הפכה, באחת, למשותקת מהצוואר כלפי מטה, ללא תנועה
  • 9:33 - 9:36
    מהצוואר מטה, עם נזק למיתרי הקול
  • 9:36 - 9:39
    ושלא יכלה לדבר.
  • 9:39 - 9:44
    הם אמרו לי, "אנחנו נקרב אותך אליה כי נראה לנו שזה יטיב עימה."
  • 9:44 - 9:49
    הייתי מודאגת. לא ידעתי איך אני אגיב לקרבתי אליה.
  • 9:49 - 9:51
    ידעתי שזה יאתגר אך זו הייתה למעשה
  • 9:51 - 9:57
    ברכה כי מריה לעולם חייכה.
  • 9:58 - 10:01
    היא הייתה תמיד שמחה וגם כששבה לדבר
  • 10:01 - 10:05
    על אף הקשיים בהבנתי אותה,
  • 10:05 - 10:08
    היא לעולם לא התלוננה. אף פעם.
  • 10:08 - 10:14
    ותהיתי כיצד היא מצאה את הרמה הזו של השלמה?
  • 10:14 - 10:18
    והבנתי שאלו לא רק חיי.
  • 10:18 - 10:20
    אלו החיים עצמם.
  • 10:20 - 10:25
    הבנתי שזה לא רק הכאב שלי אלא הכאב של כולם.
  • 10:25 - 10:30
    ואז הבנתי, כמו קודם, שעמדה בפניי בחירה.
  • 10:31 - 10:35
    יכולתי להמשיך להילחם או יכולתי להרפות ולקבל
  • 10:35 - 10:40
    לא רק את גופי אלא את נסיבות חיי.
  • 10:41 - 10:44
    ואז הפסקתי לשאול "למה אני?"
  • 10:44 - 10:48
    והתחלתי לשאול "למה לא אני?"
  • 10:48 - 10:51
    ואז חשבתי לעצמי אולי היותי
  • 10:51 - 10:56
    בתחתית בור אפל זה המקום המושלם להתחיל ממנו.
  • 10:59 - 11:02
    אף פעם לא החזקתי מעצמי אדם יצירתי.
  • 11:02 - 11:07
    הייתי אתלטית, גופי היה מכונה.
  • 11:07 - 11:10
    אך עכשיו, עמדתי לצאת אל המסע הכי
  • 11:10 - 11:13
    יצירתי שאדם יכול לצאת אליו.
  • 11:13 - 11:16
    שיקום חיי אדם.
  • 11:16 - 11:20
    ועל אף שלא היה לי שמץ של מושג מה עלי לעשות,
  • 11:20 - 11:24
    בתוככי אי הודאות הזו, נוצרה תחושה של חירות.
  • 11:24 - 11:26
    לא עוד הייתי כבולה לנתיב מותוה.
  • 11:26 - 11:32
    הייתי חופשיה לגלות את האפשרויות האין סופיות של החיים.
  • 11:32 - 11:38
    והאבחנה הזו עתידה הייתה לשנות את חיי.
  • 11:39 - 11:43
    יושבת בבית, בכיסא הגלגלים שלי, עטופת גבס בכל הגוף,
  • 11:43 - 11:47
    אוירון חלף רחוק ממעל
  • 11:47 - 11:49
    ואני הסתכלתי למעלה וחשבתי לעצמי:
  • 11:49 - 11:54
    "זה הוא! אם אני לא יכולה ללכת אז אני אעוף."
  • 11:55 - 11:57
    אני אמרתי, "אמא, אני הולכת ללמוד להטיס מטוסים!"
  • 11:57 - 11:59
    היא אמרה, " כמה נחמד, חמודה."
  • 11:59 - 12:01
    (צחוק)
  • 12:01 - 12:04
    אני אמרתי, "מסרי לי את דפי הזהב." היא מסרה לי
  • 12:04 - 12:06
    את ספר הטלפונים, צלצלתי לבית ספר לטיס,
  • 12:06 - 12:09
    שמרתי מקום, אמרתי, "אני רוצה לקבוע טיסת נסיון."
  • 12:09 - 12:11
    הם אמרו " מתי את רוצה לבוא?"
  • 12:11 - 12:13
    אני אמרתי, "טוב, אני צריכה לארגן לי חבר שיסיע אותי אליכם
  • 12:13 - 12:16
    כי אינני יכולה לנהוג, חה חה, כאילו, גם לא ללכת, חה.
  • 12:16 - 12:18
    זאת בעיה?"
  • 12:18 - 12:20
    קבעתי מקום ושבועות מאוחר יותר חברי כריס
  • 12:20 - 12:22
    ואימי הסיעו אותי לשדה התעופה.
  • 12:22 - 12:23
    כל 36 הקילוגרמים שלי, מכוסה
  • 12:23 - 12:26
    בגבס הגוף שלי וזוג אובראול מרווח מדי.
  • 12:26 - 12:29
    אוכל לומר לכם שלא נראיתי כמועמד האידיאלי
  • 12:29 - 12:31
    לקבלת רשיון טיס.
  • 12:31 - 12:33
    (צחוק)
  • 12:33 - 12:35
    אני מחזיקה בדלפק כי אני לא יכולה לעמוד.
  • 12:35 - 12:38
    ואמרתי, "אהלן! באתי לשיעור טיסה."
  • 12:38 - 12:41
    העיפו בי מבט אחד והתחבאו מאחור כדי להגריל מזלות.
  • 12:41 - 12:42
    "אתה נתקע איתה!"
  • 12:42 - 12:44
    "לא, לא! אתה נתקע איתה!"
  • 12:44 - 12:47
    לבסוף יוצא גבר אחד, "היי! אני אנדרו ואני אטוס איתך."
  • 12:47 - 12:48
    אני אומרת, "אחלה!"
  • 12:48 - 12:50
    ובכן הם מסיעים אותי לשם. מוציאים אותי אל המסלול,
  • 12:50 - 12:52
    והנה עומד לו אוירון אדום, לבן וכחול.
  • 12:52 - 12:54
    הוא היה יפהפה!
  • 12:54 - 12:55
    הרימו אותי אל תוך תא הטייס.
  • 12:55 - 12:57
    הם נאלצו להחליק אותי על הכנף, להכניס אותי
  • 12:57 - 12:59
    לתא הטייס. הם הושיבו אותי.
  • 12:59 - 13:00
    היו כפתורים ומחוגים בכל מקום.
  • 13:00 - 13:03
    ואני אומרת, " שיווו! איך יודעים בכלל מה עושים כל הכפתורים האלה?"
  • 13:03 - 13:06
    אנדרו, המדריך, נכנס מקדימה: התניע את המטוס,
  • 13:06 - 13:09
    הוא אמר, " בא לך להתנסנות קצת בהסעה?"
  • 13:09 - 13:11
    זה כשמשתמשים ברגליים לשלוט בדוושות של הגה הכיוון
  • 13:11 - 13:13
    לכוון את המטוס על הקרקע.
  • 13:13 - 13:15
    אמרתי, "לא. חא, חא, אני לא שולטת ברגליים."
  • 13:15 - 13:18
    והוא אמר, "אאה." אני אמרתי, "אבל אני יכולה להשתמש בידיים."
  • 13:18 - 13:19
    והוא אמר, "טוב."
  • 13:19 - 13:22
    אז הוא משך אל המסלול, והוא הריץ מנועים.
  • 13:22 - 13:25
    ובעוד אנו נוסעים לאורך המסלול,
  • 13:25 - 13:29
    והגלגלים מתנתקים ממסלול ההמראה ואנו נישאים מעלה
  • 13:29 - 13:34
    עברה בי התחושה המוחשית ביותר של חופש.
  • 13:34 - 13:39
    ואנדרו אמר לי, בחולפינו מעל מתחם ההדרכה,
  • 13:39 - 13:41
    "את רואה את ההר שם?"
  • 13:41 - 13:43
    ואני אמרתי, "כן?"
  • 13:43 - 13:48
    והוא אמר, "ובכן, קחי את ההגה וטוסי לכיוון ההר."
  • 13:48 - 13:51
    וכשאני מביטה מעלה, אני שמה לב שהוא מצביע
  • 13:51 - 13:53
    לעבר ההרים הכחולים,
  • 13:53 - 13:57
    המקום בו התחיל המסע.
  • 13:57 - 14:01
    ולקחתי את ההגה והנה אני טסה,
  • 14:01 - 14:04
    והייתי רחוקה, רחוקה מאוד ממחלקת עמוד השידרה ההיא.
  • 14:04 - 14:08
    וידעתי באותו הרגע שאני אהיה טייסת.
  • 14:08 - 14:12
    לא ידעתי איך אעבור בדיקה רפואית, פפפ,
  • 14:12 - 14:15
    אבל אני אדאג לזה אחר כך, כי כרגע היה לי חלום!
  • 14:15 - 14:19
    אז הלכתי הביתה, הוצאתי יומן אימונים, הייתה לי תוכנית.
  • 14:19 - 14:22
    ואני תרגלתי את ההליכה שלי כמה שיותר.
  • 14:22 - 14:26
    ואני התקדמתי מהמקום שבו אוחזים בי שני אנשים
  • 14:26 - 14:28
    לאיש אחד תומך בי
  • 14:28 - 14:30
    ועד למקום שבו יכולתי לנוע סביב לרהיטים,
  • 14:30 - 14:32
    כל עוד שלא היו רחוקים מדי אלה מאלה
  • 14:32 - 14:35
    ואז עשיתי את הצעד הגדול שבו
  • 14:35 - 14:37
    הצלחתי ללכת סביב לבית בעודי נתמכת בקירות
  • 14:37 - 14:41
    ככה, ואמא אמרה שהיא תמיד עקבה אחרי
  • 14:41 - 14:43
    לנגב את טביעות האצבעות.
  • 14:43 - 14:44
    (צחוק)
  • 14:44 - 14:47
    אך לפחות היא תמיד ידעה איפה אני נמצאת.
  • 14:47 - 14:49
    (צחוק)
  • 14:49 - 14:52
    ובעוד הרופאים המשיכו לנתח
  • 14:52 - 14:54
    ולהרכיב את גופי למצבו הקודם
  • 14:54 - 14:56
    אני המשכתי בלימוד התאוריה
  • 14:56 - 15:00
    ובסופו של דבר באופן מדהים,
    עברתי את הבדיקה הרפואית לטיס.
  • 15:00 - 15:03
    וזה היה האור הירוק שלי לטיסה.
  • 15:03 - 15:04
    ובליתי כל רגע שיכולתי
  • 15:04 - 15:07
    מחוץ לבית הספר לטיס הזה רחוקה ככל האפשר מהסביבה הנוחה לי,
  • 15:07 - 15:09
    כל הבחורים הצעירים האלה שרצו להיות
  • 15:09 - 15:12
    טייסי QUANTAS ו- אתם יודעים, אני הקטנה והמדדה
  • 15:12 - 15:14
    תחילה בסד הגבס שלי ואז בסד מתכת,
  • 15:14 - 15:19
    אובראול מרושל שלי, שקית תרופות וקטטרים, והצליעה.
  • 15:19 - 15:20
    והם היו מסתכלים עלי וחושבים,
  • 15:20 - 15:23
    "באמת! על מי היא עובדת? היא לעולם לא
  • 15:23 - 15:26
    תצליח לעשות את זה!" גם אני חשבתי ככה לעיתים.
  • 15:26 - 15:28
    אך זה לא שינה
  • 15:28 - 15:30
    כי היה בי עכשיו משהו בתוך תוכי
  • 15:30 - 15:35
    שבער בי והיה חשוב יותר מכל פציעותיי.
  • 15:35 - 15:37
    ומטרות קטנות האיצו בי לאורך כל הדרך.
  • 15:37 - 15:40
    ולבסוף זכיתי ברשיון הטיס שלי,
  • 15:40 - 15:42
    ואז למדתי לנווט והטסתי את
  • 15:42 - 15:46
    חבריי סביב אוסטרליה.
  • 15:46 - 15:47
    ואז למדתי להטיס מטוס דו מנועי
  • 15:47 - 15:51
    והוסמכתי להטיס מטוסים דו - מנועיים.
  • 15:51 - 15:54
    ואז למדתי לטוס במזג אוויר רע בנוסף
  • 15:54 - 15:57
    למזג אוויר טוב והוסמכתי לטוס טיסת מכשירים.
  • 15:57 - 15:59
    אחרי זה קיבלתי את רשיוני להטיס טיסות מסחריות.
  • 15:59 - 16:02
    לאחר מכן קיבלתי את הסמכתי למדריכה.
  • 16:02 - 16:05
    ואז מצאתי את עצמי חזרה באותו בית הספר
  • 16:05 - 16:08
    שאליו ניגשתי לטיסה הראשונה שלי ממש
  • 16:08 - 16:11
    מלמדת אחרים לטוס,
  • 16:11 - 16:15
    לאחר פחות מ 18 חודשים בלבד מהיום
    שעזבתי את מחלקת עמוד השידרה.
  • 16:15 - 16:27
    (מחיאות כפיים)
  • 16:27 - 16:29
    ואז חשבתי, "למה להפסיק כאן?
  • 16:29 - 16:32
    למה לא ללמוד לטוס הפוך?"
  • 16:32 - 16:33
    וכך עשיתי.
  • 16:33 - 16:35
    וכן למדתי לטוס הפוך
  • 16:35 - 16:39
    ונהייתי למדריכת טיסה אוירובטית.
  • 16:39 - 16:42
    אמא ואבא, לעולם לא עולים .
  • 16:42 - 16:45
    (צחוק)
  • 16:45 - 16:49
    אך אז ידעתי בביטחון, שעל אף שייתכנו
  • 16:49 - 16:55
    מגבלות לגופי, רוחי היא הבלתי נחסמת.
  • 16:57 - 17:00
    הפילוסוף לאו טסו אמר פעם,
  • 17:00 - 17:03
    "כשאתה מרפה ממי שהינך, את נעשה
  • 17:03 - 17:06
    מה שיכולת להיות."
  • 17:06 - 17:08
    אני היום יודעת שרק כשהרפתי מהאדם שחשבתי
  • 17:08 - 17:15
    שאני, הצלחתי ליצור חיים חדשים לגמרי.
  • 17:15 - 17:19
    רק כשהצלחתי לשחרר את החיים שחשבתי שצריכים להיות לי,
  • 17:19 - 17:21
    רק אז הייתי מסוגלת לחבק
  • 17:21 - 17:24
    את החיים שחיכו לי.
  • 17:24 - 17:30
    אני יודעת עכשיו שכוחי האמיתי לעולם לנבע מגופי,
  • 17:30 - 17:33
    ולמרות שיכולותיי הפיזיות
  • 17:33 - 17:40
    השתנו מקצה לקצה, המהות שלי נותרה איתנה.
  • 17:40 - 17:43
    להבת ההמתנה שבתוכי עוד בוערת
  • 17:43 - 17:48
    כפי שהיא בכל אחד ואחד מאיתנו.
  • 17:48 - 17:52
    אני מודעת לכך שאני אינני גופי,
  • 17:52 - 17:55
    ושאתם אינכם גופותיכם.
  • 17:55 - 18:01
    לכן אין זה חשוב כיצד אתם נראים או מאין באתם
  • 18:01 - 18:04
    או מה אתם עושים לפרנסתכם.
  • 18:04 - 18:07
    כל מה שחשוב הוא שנמשיך להזין
  • 18:07 - 18:11
    את להבת האנושת בחיותינו חיינו
  • 18:11 - 18:16
    כביטוי היצירתי הרם ביותר של מי אנחנו באמת.
  • 18:17 - 18:23
    מפני שאנו כולנו קשורים על ידי מיליונים ומיליונים של קשיות.
  • 18:24 - 18:28
    והגיע הזמן לחבר אותם ולאחוז בהם חזק
  • 18:28 - 18:33
    ואם עלינו לנוע לקראת האושר המשותף שלנו
  • 18:33 - 18:36
    אז הגיע הזמן להשיל מעלינו את המיקוד שלנו בגשמי
  • 18:36 - 18:39
    ותחת זאת לאמץ אל חיקינו את מעלות הלב.
  • 18:39 - 18:42
    ומי לצדי קשיות הרימה!
  • 18:43 - 18:45
    (מחיות כפיים) תודה לכם!
  • 18:45 - 18:49
    (מחיאות כפיים)
  • 18:50 - 18:52
    תודה לכם.
Title:
אינכם גופכם: ג'נין שאפרד ב-TEDXKC
Description:

רבות אנו מגדירים את עצמינו בהסתייע בדברים ש"מחוצה" לנו: חברויות, עבודה, משפחה -- אפילו גופנו שלנו. אך מה הייתה המשמעות לחייכם לו שונו באופן דרמטי וגופכם ניזוקו ללא תקנה? אז מי אתם? הרצאה זו זה בוחנת את ההשפעה של אובדן על רוח האדם ועל חיפוש האדם אחר משמעות ומימוש. דרך תהליך האובדן המוחלט, של מה שנדמה היה לנו כנחוץ , מסוגלים אנחנו להתגלות באמת.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDxTalks
Duration:
19:01

Hebrew subtitles

Revisions Compare revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.