אמנות בעידן של בינה מלאכותית

איך זה נראה בתוך מוחה של מכונה? בהשראת החזון האדריכלי של לוס אנג'לס עתידנית ב"בלייד ראנר ", אמן התקשורת רפיק אנאדול ממזג בין אמנות לבינה מלאכותית בשיתופי הפעולה של הסטודיו שלו עם אדריכלים, מדעני נתונים, מדעני מוח, מוזיקאים ועוד. צפו במיצגים מעולם אחר שעשויים לגרום לכם לחשוב מחדש על עתיד הטכנולוגיה והיצירתיות

הי, אני רפיק, אני אמן מדיה.

אני משתמש בנתונים בתור צבען

ומצייר באמצעות מברשת חשיבה

שנעזרת בבינה מלאכותית.

אני משתמש במרחבים אדריכליים בתור בד ציור,

אני פועל בשיתוף פעולה עם מכונות

כדי לגרום לבניינים לחלום ולהזות.

אתם אולי תוהים מה כל זה אומר?

אז הרשו לי בבקשה להכניס אתכם
לעבודה שלי ולעולם שלי.

הייתי עד לכוחו של הדמיון כשהייתי בן שמונה,

בתור ילד שגדל באיסטנבול.

יום אחד אמי הביאה הביתה קלטת וידאו

של סרט המדע הבדיוני ,בלייד ראנר".

אני זוכר בבירור שהייתי מהופנט

מהמראה האדריכלי המדהים
של לוס אנג'לס העתידית,

מקום שלא ראיתי קודם לכן.

המראה הזה הפך למרכיב בסיסי
בחלומות שלי.

כשהגעתי ל- LA ב- 2012

לתכנית בוגרים בעיצוב אמנות מדיה,

שכרתי רכב ונסעתי העירה

לראות את העולם המופלא
של העתיד הקרוב.

אני זוכר משפט מסוים

שהתנגן שוב ושוב בראשי:

הסצנה שבה האנדרואיד ראקל

מבינה שהזכרונות שלה הם בעצם לא שלה,

וכשדקארד אומר לה שאלו הזכרונות
של מישהו אחר.

מאותו הרגע

אחת ההשראות שלי היתה השאלה הבאה.

מה יכולה לעשות מכונה עם הזיכרונות
של מישהו אחר?

או, אם לומר זאת בדרך אחרת,

מה המשמעות של להיות בינה מלאכותית (AI)
במאה ה- 21?

כל אנדרואיד או מכונת AI

היא חכמה רק כל עוד אנחנו
פועלים עימה בשיתוף פעולה.

היא יכולה לייצר דברים

שאינטליגנציה אנושית מתכוונת לייצר

אבל אין לה את היכולת לעשות זאת.

חישבו על הפעילות שלכם ועל
הרשתות החברתיות, למשל.

הן הופכות חכמות יותר ככל שאתם
נמצאים עימן באינטראקציה רבה יותר.

אם מכונות יכולות ללמוד או לעבד זכרונות,

האם הן יכולות גם לחלום?

להזות?

לזכור שלא מרצון,

או ליצור קשרים ביו חלומות
של אנשים רבים?

האם להיות AI במאה ה- 21
פירושו רק לא לשכוח דברים?

ואם כן,

האם זה לא הדבר הכי מהפכני שחווינו

בנסיון שלנו בן מאות השנים
לתעד את ההיסטוריה באמצעות מדיה?

במילים אחרות,

כמה התקדמנו מאז "בלייד ראנר"
של רידלי סקוט?

לכן הקמתי את הסטודיו שלי ב- 2014

והזמנתי אדריכלים,

מדעני מחשב ומדעני נתונים, מדעני מח,

מוזיקאים ואפילו מספרי סיפורים

להצטרף אליי בהפיכת החלומות שלי למציאות.

האם נתונים יכולים להפוך לצבען?

זו היתה השאלה הראשונה ששאלנו

כשהתחלנו את המסע להטמיע אמנות מדיה
לתוך ארכיטקטורה,

ליצור התנגשות בין העולמות
הוירטואליים והגשמיים.

התחלנו לדמיין את מה שאני קורא לו
הפואטיקה של הנתונים.

אחד הפרויקטים הראשונים שלנו,
"תיאורים וירטואליים",

היתה יצירה של פסל נתונים ציבוריים

שהוזמן על ידי העיר סן פרנסיסקו.

העבודה מזמינה את הקהל

להיות חלק מחוויה אסתטית מרהיבה

במרחב חיים עירוני,

על ידי תיאור רשת נוזלית
של קשרי העיר עצמה.

היא גם משמשת תזכורת

עד כמה מידע בלתי נראה מחיינו היומיומיים

כמו עדכוני הטוויטר שמיוצגים כאן,

יכול להפוך לנראה

ולהפוך לידע חושי שניתן לחוות אותו
בצורה קולקטיבית.

למעשה, נתונים יכולים להפוך לידע
רק כאשר חווים אותם.

מה שנחשבים ידע וחוויה
יכולים ללבוש צורות רבות.

כאשר חקרנו קשרים כאלו

באמצעות הפוטנציאל העצום של
בינה מלאכותית,

הרהרנו גם בקשר
בין החושים האנושיים

לבין היכולת של מכונות לדמות את הטבע.

החקירות האלו החלו
כשעבדנו על ציורים של נתוני רוח.

הם לבשו צורה של שירים בעלי צורה

המבוססים עם מערכי נתונים נסתרים
שאספנו מחיישני רוח.

אז השתמשנו באלגוריתמים גנרטיביים

כדי להפוך את מהירות הרוח,
המשבים והכיוון

לצבען אתרי של נתונים.

התוצאה היתה חוויה מהפנטת
ועם זאת מעוררת חשיבה.

פסל הנתונים הקינטי הזה,
שמכונה "בוספורוס",

היה נסיון דומה לבחון את היכולת שלנו לדמיין

אירועים טבעיים.

באמצעות אוסף נתוני מכ"מ בתדר גבוה
של ים מרמרה,

אספנו נתונים על פני הים

וחזינו את התנועה הדינמית שלו
באמצעות בינה מלאכותית.

יצרנו תחושה של טבילה

בנוף של ים סינטטי
רגוע אך משתנה.

ראייה באמצעות המח
מכונה לעתים קרובות דמיון.

ועבורי, לדמיין אדריכלות

זה הרבה יותר מאשר זכוכית, מתכת ובטון.

במקום זאת, פירושו להתנסות באפשרויות
הרחוקות ביותר של טבילה

ובדרכים לריבוד התפיסה שלנו בסביבה בנויה.

המחקר בבינה מלאכותית גדל מדי יום,

ומשאיר אותנו בתחושה שאנחנו
מחוברים לתוך מערכת

שהיא גדולה ורבת ידע

מאתנו.

ב- 2017, גילינו ספריית קוד פתוח

של מסמכים תרבותיים באיסטנבול

והתחלנו לעבוד על "חלומות ארכיון",

אחת מהיצירות הציבוריות מבוססות ה- AI
הראשונות בעולם,

AI שחוקר בערך 1.7 מיליון מסמכים
שנפרסים על פני 270 שנים.

אחת ההשראות הגדולות שלנו במהלך התהליך הזה

היה סיפור קצר שמכונה
"הספריה של בבל"

מאת הסופר הארגנטינאי
חורחה לואיז בורחס.

בסיפור, הסופר מתאר עולם
בצורה של ספריה עצומה

המכילה את כל הספרים האפשריים
בני 410 עמודים בעלי פורמט וסט תוים אחד.

דרך הדימוי מעורר ההשראה הזה,

אנחנו מדמיינים דרך לחקור פיזית את
הארכיון העצום של הידע

בעידן של בינה מלאכותית.

התוצאה, כפי שאתם יכולים לראות,

היתה מרחב סוחף מוכוון-משתמש.

"חלומות ארכיון" שינה עמוקות את
החוויה של ספריה

בעידן של בינה מלאכותית.

"הזיית מכונה" הוא חקירה של זמן ומרחב

שנחווה באמצעות ארכיוני הצילום הציבוריים
של העיר ניו יורק.

עבור הפרויקט החד פעמי הסוחף הזה,

יישמנו אלגוריתמים של למידת מכונה

כדי לאתר ולעבד מעל 100 מיליון
צילומים של העיר.

עיצבנו מערכת סיפורית חדשנית

שעושה שימוש בבינה מלאכותית
כדי לחזות או להזות תמונות חדשות,

ובכך מאפשרת לצופה להכנס לתוך
היתוך דמוי-חלום

של ניו יורק של עבר ועתיד.

ככל שהפרויקטים שלנו נכנסים יותר ויותר

לתוך זכרון והעברה של ידע,

חשבנו על כך שחלומות אינם
זיכרונות סטטיים

אלא פרשנות משתנה-תמיד
של אירועי עבר.

חקרנו כיצד מכונות

יכולות לדמות אירועים
לא מודעים ותת מודעים,

כמו חלומות, זיכרונות והזיות.

כך יצרנו את "זיכרונות נמסים"

כדי להפוך את רגע ההיזכרות לויזואלי.

ההשראה הגיעה מאירוע טראגי,

כאשר גיליתי שדוד שלי אובחן
עם אלצהיימר,

באותו זמן, כל מה שיכולתי לחשוב עליו

היה למצוא דרך לחגוג
כיצד ואת מה אנחנו זוכרים

כל עוד אנחנו מסוגלים לכך.

התחלתי לחשוב על זיכרונות
לא כעל כאלו שנעלמים

אלא נמסים או משנים צורה.

בעזרת בינה מלאכותית,

עבדנו עם המדענים
במעבדת נוירוסקייפ

באוניברסיטת קליפורניה,

שהראו לנו כיצד להבין אותות של המח
כאשר זיכרונות נוצרים.

למרות שהדוד שלי איבד את היכולת
לעבד זיכרונות,

האמנות שנוצרה על ידי נתוני EEG

בחנה את המוחשיות של היזכרות

והיוותה מחווה למה שדודי איבד.

כמעט שום דבר מ- LA הנוכחית

לא תאם את ציפיות הילדות שלי מהעיר,

למעט בניין מדהים אחד:

אולם הקונצרטים של וולט דיסני,
שעוצב על ידי פרנק גהרי.

אחד מגיבורי כל הזמנים שלי.

ב- 2018 קיבלתי שיחה
מהפילהרמונית של LA

שחיפשו יצירה

שתעזור לציין את יום השנה ה- 100
של הסימפוניה.

לצורך כך, החלטנו לשאול את השאלה,

"האם בניין יכול ללמוד?
האם הוא יכול לחלום?"

כדי לענות על השאלה הזו,

החלטנו לאסוף את כל מה שהוקלט בארכיונים
של הפילהרמונית ושל WCH.

אם לדייק, 77 טרה-בייט של זיכרונות
שנשמרו בצורה דיגיטלית.

על ידי שימוש בבינה מלאכותית,

כל הארכיון, שנפרס על פני 100 שנים,

הפך להקרנות על פני הבניין,

42 מקרנים נדרשו כדי להשיג את
החוויה הציבורית העתידנית הזו

בלב לוס אנג'לס,

שקירבה אותנו צעד אחד נוסף
לקראת LA של "בלייד ראנר".

אם בניין יכול היה אי פעם לחלום,

זה היה באותו רגע.

עכשיו, אני מזמין אתכם למסע אחד אחרון
לתוך מוחה של מכונה.

ממש עכשיו, שקענו לגמרי לתוך
יקום של נתונים

של כל הרצאת TED שנשמרה
ב- 30 השנים האחרונות.

זה אומר שמערך הנתונים הזה כולל
7,705 הרצאות מהבמה של TED.

ההרצאות הללו תורגמו ל- 7.4 מיליון שניות,

וכל שניה מיוצגת כאן
בעולם הנתונים הזה.

כל תמונה שאתם רואים כאן

מייצגת דקות מיוחדות מההרצאות האלו.

על ידי שימוש בבינה מלאכותית,

עיבדנו בסך הכל 487.000 משפטים

ל- 330 אשכולות ייחודיים של נושאים
כמו טבע, פליטות גלובליות,

הכחדה, נושאי גזע, מיחשוב,

אמון, רגשות, מים ופליטים.

אחר כך האשכולות האלו מקושרים זה לזה

על ידי אלגוריתם,

שייצר 113 מיליון קטעי קו,

שחושפים קשרים קונספטואליים חדשים.

האם זה לא יהיה נפלא לזכור

את כל השאלות שנשאלו אי פעם על הבמה הזו?

הנה אני,

בתוך המח של אינספור חושבים גדולים,

כמו גם מכונה,
מקיים אינטראקציה עם מגוון רגשות

שקשורים ללמידה,

זכרון, שאלות,

ודמיון, כולם באותו זמן,

מרחיב את כוחה של המחשבה.

עבורי, להיות בדיוק כאן

הוא בדיוק מה שזה אומר
להיות AI במאה ה- 21.

זה בידיים שלנו, בני האדם,

לאמן את המח הזה ללמוד ולזכור

את מה שאנחנו יכולים רק לחלום עליו.

תודה רבה.