הוחזקתי כבן-ערובה במשך 317 ימים, וחשבתי על הדברים הבאים... - וינסנט קוכטל - TEDxכיכר-האומה
-
0:12 - 0:15איני מסוגל לשכוח אותם.
-
0:15 - 0:20שמותיהם היו אסלן, אליק, אנדריי,
-
0:20 - 0:24פרננדה, פרד, גלינה, גונהילד,
-
0:24 - 0:29הנס, אינגבורג, מאטי, נטליה,
-
0:29 - 0:34ננסי, שריל, אוסמן, זארמה,
-
0:34 - 0:37והרשימה עוד נמשכת.
-
0:38 - 0:41לדידם של רבים,
עצם קיומם, אנושיותם, -
0:41 - 0:44הם בגדר נתונים גרידא
-
0:44 - 0:48שמתועדים ביובש
כ"תקריות בטחוניות". -
0:48 - 0:50בשבילי, הם היו עמיתים
-
0:50 - 0:54שמשתייכים לאותה קהילה
של עובדי הסיוע ההומניטרי -
0:54 - 0:57שניסו להביא מעט נחמה
-
0:57 - 1:01לקורבנות המלחמה בצ'צ'ניה
בשנות ה-90 של המאה ה-20. -
1:01 - 1:05הם היו אחיות, אנשי לוגיסטיקה,
מומחים למקלטים, -
1:05 - 1:08מתמחים משפטיים, מתורגמנים.
-
1:09 - 1:12וכגמול על שירותם זה,
הם נרצחו, -
1:12 - 1:15משפחותיהם נקרעו לגזרים
-
1:15 - 1:18ובמידה רבה, סיפורם נשכח.
-
1:18 - 1:21איש לא נשפט אי-פעם
על פשעים אלה. -
1:23 - 1:25אני איני מסוגל לשכוח אותם.
-
1:25 - 1:27הם כמו חיים בתוכי,
-
1:27 - 1:31זכרם ממלא במשמעות
את כל ימי. -
1:31 - 1:35אבל הוא גם רודף אותי,
ברחובות האפלים של נפשי. -
1:35 - 1:37כעובדי סיוע הומניטרי,
-
1:37 - 1:40הם בחרו להתייצב לצד הקורבנות,
-
1:40 - 1:45לספק מעט סיוע,
נחמה כלשהי, הגנה מסוימת, -
1:45 - 1:48אבל כשהם נזקקו בעצמם להגנה,
-
1:48 - 1:50זו לא נמצאה להם.
-
1:50 - 1:53כשרואים כיום את כותרות העיתונים,
-
1:53 - 1:56המלחמה בעיראק או בסוריה --
-
1:56 - 2:00עובדי סיוע שנחטפו,
בני ערובה שהוצאו להורג -- -
2:01 - 2:03אבל מי הם היו?
-
2:03 - 2:05מדוע הם היו שם?
-
2:05 - 2:07מה הניע אותם?
-
2:07 - 2:10איך זה הפכנו כה אדישים
לפשעים אלה? -
2:10 - 2:13זו הסיבה שאני נמצא איתכם היום.
-
2:13 - 2:16עלינו למצוא דרכים טובות יותר
להנציח את זכרם. -
2:17 - 2:20עלינו גם להסביר
את הערכים המרכזיים -
2:20 - 2:23שלמענם הם מסרו את חייהם.
-
2:23 - 2:26עלינו גם לתבוע צדק.
-
2:28 - 2:30כשנשלחתי ב-96'
-
2:30 - 2:34ע"י הנציב העליון של האו"ם
לענייני פליטים לצפון הקווקז, -
2:34 - 2:36כבר הכרתי חלק מהסכנות.
-
2:36 - 2:38חמישה מעמיתי כבר נהרגו,
-
2:38 - 2:40שלושה נפצעו קשה,
-
2:40 - 2:43שבעה היו כבר מוחזקים
כבני ערובה. -
2:43 - 2:44אז נהגנו בזהירות.
-
2:44 - 2:48השתמשנו בכלי-רכב משוריינים,
במכוניות פתיון, -
2:48 - 2:52שינינו את דפוסי התנועה,
החלפנו בתים, -
2:52 - 2:54כל מיני אמצעי בטחון.
-
2:56 - 3:01ולמרות הכל, בליל חורף קר
בינואר 98', הגיע תורי. -
3:02 - 3:06כשנכנסתי עם שומר-ראש
לדירתי שבוולאדיקווקז, -
3:06 - 3:09הוקפנו בגברים חמושים.
-
3:09 - 3:11הם תפסו את השומר,
השכיבו אותו על הרצפה, -
3:11 - 3:14היכו אותו לנגד עיני,
-
3:14 - 3:17קשרו אותו, גררו אותו משם,
-
3:18 - 3:23ידי נאזקו, עיני כוסו
והוכרחתי לרדת על ברכי, -
3:23 - 3:27כשמשתיק-קול של אקדח
לחוץ כנגד צווארי. -
3:27 - 3:31כשקורה לך דבר כזה,
אין זמן לחשוב או להתפלל -
3:33 - 3:35המוח שלי עבר למצב אוטומטי,
-
3:35 - 3:39והקרין לי במהירות את החיים
שזה עתה השארתי מאחורי. -
3:40 - 3:42רק כעבור רגעים ארוכים הבנתי,
-
3:42 - 3:46שהגברים רעולי הפנים האלה
לא באו להרוג אותי, -
3:46 - 3:50ושמישהו, במקום כלשהו,
הורה לחטוף אותי. -
3:52 - 3:56באותו יום החל תהליך
של מחיקת צלם אנוש. -
3:56 - 3:59כעת לא הייתי
יותר מאשר סחורה. -
4:02 - 4:03בד"כ אינני מדבר על זה.
-
4:03 - 4:09אבל הייתי רוצה לשתף אתכם
באחדים מאותם 317 ימי שבי. -
4:09 - 4:12הוחזקתי במרתף,
-
4:13 - 4:14בחשכה גמורה
-
4:14 - 4:18במשך 23 שעות ו-45 דקות
מידי יום. -
4:18 - 4:21ואז היו מגיעים השומרים,
בד"כ שניים, -
4:21 - 4:24מביאים חתיכת לחם גדולה,
-
4:24 - 4:27קערת מרק ונר.
-
4:28 - 4:32הנר היה דולק במשך 15 דקות,
-
4:32 - 4:3515 דקות של אור יקר-ערך,
-
4:35 - 4:40ואז הם היו לוקחים אותו,
והייתי חוזר לחשכה. -
4:43 - 4:46נקשרתי בכבל מתכת אל מיטתי.
-
4:46 - 4:50יכולתי לפסוע
ארבעה צעדים קטנים בלבד. -
4:50 - 4:53חלמתי תמיד על הצעד החמישי.
-
4:54 - 4:58בלי טלויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים,
בלי בן-שיחה. -
4:58 - 5:03לא היו לי מגבת, סבון,
נייר טואלט, -
5:03 - 5:09רק שני דליי מתכת פתוחים.
אחד למים ואחד לפסולת. -
5:12 - 5:17התוכלו לתאר לעצמכם שומרים
שמשתעשעים בהוצאות בדויות להורג -
5:17 - 5:22כשהם במצב-רוח סדיסטי
או סתם משועממים או שתויים? -
5:23 - 5:26הם התישו את עצבי
באיטיות רבה מאד. -
5:27 - 5:31את הבידוד והחשכה
קשה במיוחד לתאר. -
5:31 - 5:34איך מתארים כלום?
-
5:34 - 5:37אין מלים לתאר את עמקי הבדידות
אליהם הגעתי -
5:37 - 5:43באותו גבול דקיק
שבין שפיות לטירוף. -
5:44 - 5:49בחשכה שיחקתי לפעמים בדמיוני בדמקה.
-
5:49 - 5:51הייתי מתחיל עם השחורים,
-
5:51 - 5:53משחק עם הלבנים,
-
5:53 - 5:56חוזר לשחורים
כדי להערים על היריב. -
5:57 - 6:00אני כבר לא משחק דמקה.
-
6:01 - 6:07התעניתי במחשבות על משפחתי
ועל עמיתי ושומר הראש שלי, אדיק. -
6:07 - 6:09לא ידעתי מה עלה בגורלו.
-
6:09 - 6:11ניסיתי לא לחשוב,
-
6:12 - 6:14ניסיתי למלא את זמני
-
6:14 - 6:17בכל מיני תרגילים גופניים
מבלי לזוז. -
6:17 - 6:21ניסיתי להתפלל,
ניסיתי לשחק במשחקי זכרון. -
6:23 - 6:28אבל החשכה גם יוצרת
דימויים ומחשבות מטורפים. -
6:28 - 6:33חלק אחד מהמוח רוצה
שתתנגד, שתצעק, שתבכה, -
6:33 - 6:37וחלק שני במוח
מצווה עליך לשתוק -
6:37 - 6:39ופשוט להתגבר.
-
6:40 - 6:44זהו ויכוח פנימי תמידי.
אין מי שימלא תפקיד של בורר. -
6:45 - 6:50פעם אחת ניגש אלי שומר
בתוקפנות רבה, ואמר לי: -
6:50 - 6:54"היום תרד על הברכיים
ותתחנן לקבל אוכל." -
6:54 - 6:58הייתי במצב-רוח רע,
ולכן העלבתי אותו. -
6:58 - 7:01העלבתי את אימו,
העלבתי את אבותיו. -
7:01 - 7:05התוצאה היתה מתונה:
הוא השליך את האוכל לדלי הפסולת. -
7:05 - 7:08למחרת, הוא חזר עם אותה הדרישה.
-
7:09 - 7:11הוא קיבל את אותה התשובה,
-
7:11 - 7:14והתוצאה היתה זהה.
-
7:15 - 7:19אחרי ארבעה ימים
הגוף כאב כולו. -
7:19 - 7:23לא ידעתי שהרעב מכאיב כל-כך
כשיש כה מעט. -
7:23 - 7:27אז כשהשומרים הגיעו,
-
7:30 - 7:32ירדתי על הברכיים.
-
7:33 - 7:35התחננתי לאוכל.
-
7:36 - 7:41הכניעה היתה הדרך היחידה
להגיע לנר הבא. -
7:44 - 7:48אחרי חטיפתי,
הועברתי מצפון-אוסטיה לצ'צ'ניה, -
7:48 - 7:52שלושה ימים של מסע איטי
בארגזי מטען של מכוניות שונות, -
7:52 - 7:57ועם הגעתי, נחקרתי במשך 11 יום
ע"י בחור בשם רוסלן. -
7:58 - 8:00השגרה היתה תמיד זהה:
-
8:00 - 8:03התאורה היתה מתגברת מעט,
היו עוברות 45 דקות, -
8:03 - 8:06הוא היה יורד למרתף,
מבקש מהשומרים לקשור אותי לכיסא, -
8:06 - 8:09ומגביר את המוסיקה.
-
8:11 - 8:13ואז היה מתחיל לצרוח שאלות.
-
8:13 - 8:16הוא היה צועק.
הוא היה מכה אותי. -
8:16 - 8:18אחסוך מכם את הפרטים.
-
8:18 - 8:20היו שאלות רבות שלא הבנתי,
-
8:20 - 8:24והיו גם שאלות
שלא רציתי להבין. -
8:26 - 8:30משך החקירה היה כאורך הקלטת:
-
8:30 - 8:3315 שירים, 45 דקות.
-
8:33 - 8:36תמיד ציפיתי בקוצר-רוח
לשיר האחרון. -
8:36 - 8:40יום אחד, או לילה אחד במרתף,
אינני יודע מה מהם, -
8:40 - 8:43שמעתי ילד בוכה בקומה מעלי,
-
8:43 - 8:46ילד, בן שנתיים או שלוש.
-
8:46 - 8:49צעדים, מהומה, אנשים מתרוצצים.
-
8:51 - 8:53אז כשרוסלן הגיע למחרת,
-
8:54 - 8:56לפני שהספיק להציג לי
את השאלה הראשונה, -
8:56 - 8:59שאלתי אותו: "מה שלום הבן שלך?
הוא מרגיש טוב יותר?" -
8:59 - 9:02רוסלן הופתע.
-
9:02 - 9:08הוא זעם על כך שהשומרים
אולי הדליפו פרטים אודות חייו הפרטיים. -
9:08 - 9:13המשכתי לדבר על ארגונים לא-ממשלתיים
שמספקים תרופות למרפאות מקומיות, -
9:13 - 9:16ושיכולים לעזור לבנו להחלים.
-
9:16 - 9:19שוחחנו על חינוך, על משפחות.
-
9:20 - 9:22הוא סיפר לי על ילדיו.
-
9:22 - 9:24סיפרתי לו על בנותי.
-
9:24 - 9:27ואז הוא דיבר על נשק,
על מכוניות, על נשים, -
9:27 - 9:31ואני נאלצתי לדבר על נשק,
על מכוניות ועל נשים. -
9:31 - 9:34שוחחנו עד השיר האחרון בקלטת.
-
9:36 - 9:40רוסלן היה האדם
הכי אכזרי שהכרתי מעודי. -
9:42 - 9:44מאז, הוא לא נגע בי יותר.
-
9:44 - 9:47הוא הפסיק לשאול אותי שאלות.
-
9:47 - 9:50הפסקתי להיות סחורה.
-
9:51 - 9:55כעבור יומיים הועברתי למקום אחר.
-
9:55 - 9:57ניגש אלי שם שומר,
-
9:57 - 10:00עמד קרוב מאד --
זה היה חריג למדי -- -
10:00 - 10:04ואמר לי בקול רך מאד:
-
10:04 - 10:06"אני רוצה להודות לך
-
10:06 - 10:10"על הסיוע שהארגון שלך
העניק למשפחה שלי -
10:10 - 10:14"כשנעקרנו מסביבות דגסטן."
-
10:16 - 10:20מה כבר יכולתי לענות?
-
10:20 - 10:24זה היה כה מכאיב,
כמו סכין בבטן. -
10:24 - 10:28נדרשו לי שבועות של הרהורים
כדי ליישב -
10:28 - 10:31בין הסיבות הטובות שהיו לנו
לעזור למשפחה שלו, -
10:31 - 10:34לבין שכיר החרב
שהוא הפך להיות. -
10:34 - 10:36הוא היה צעיר,
הוא היה ביישן. -
10:36 - 10:38לא זכיתי לראות את פניו.
-
10:38 - 10:41כוונתו היתה כנראה טובה,
-
10:41 - 10:43אבל באותן 15 שניות,
-
10:43 - 10:47הוא גרם לי להטיל ספק
בכל מה שעשינו, -
10:47 - 10:50בכל מה שהקרבנו.
-
10:50 - 10:53הוא גרם לי גם לחשוב
איך אנו נראים בעיניהם. -
10:53 - 10:58עד אז הנחתי שהם יודעים
למה אנחנו שם ומה אנו עושים. -
10:58 - 11:01אי-אפשר להניח הנחה כזאת.
-
11:02 - 11:06לא כל-כך קל להסביר
מדוע אנו עושים זאת, -
11:06 - 11:09אפילו לשארי-בשרנו
הקרובים ביותר. -
11:09 - 11:12איננו מושלמים, איננו נעלים,
-
11:12 - 11:15איננו מכבי האש של העולם,
-
11:15 - 11:17איננו גיבורי-על,
-
11:17 - 11:18איננו מפסיקים מלחמות,
-
11:18 - 11:24ברור לנו שמענה הומניטרי
איננו תחליף לפתרון פוליטי. -
11:24 - 11:28ובכל זאת אנו עושים זאת,
כי חייו של כל אדם חשובים. -
11:28 - 11:31לפעמים, זו התוצאה היחידה --
-
11:31 - 11:34אדם אחד, משפחה אחת,
קבוצה אחת -- -
11:34 - 11:36ויש להם חשיבות.
-
11:36 - 11:39כשמתחולל צונאמי, רעש או טייפון,
-
11:39 - 11:42רואים צוותי הצלה
שמגיעים מכל העולם -
11:42 - 11:45ומחפשים ניצולים במשך שבועות.
-
11:46 - 11:48מדוע?
איש לא תוהה על כך. -
11:48 - 11:50חייו של כל אדם חשובים,
-
11:50 - 11:54או צריכים להיות חשובים.
-
11:55 - 11:58זה נכון גם לגבינו,
כשאנו עוזרים לפליטים, -
11:58 - 12:04אנשים שנעקרו בתוך ארצם
בעקבות סכסוך, או פליטים גולים, -
12:04 - 12:09אני מכיר אנשים רבים
שלנוכח סבל נורא -
12:09 - 12:13הם חשים חסרי-אונים,
ומבחינתם, בכך זה נגמר. -
12:13 - 12:16חבל, כי יש דרכים רבות
שבהן אפשר לעזור. -
12:17 - 12:18אנו לא מניחים לתחושה הזאת
לעצור אותנו. -
12:18 - 12:21אנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו
כדי לספק סיוע כלשהו, -
12:21 - 12:24הגנה כלשהי, נחמה כלשהי.
-
12:24 - 12:26אנו חייבים.
-
12:26 - 12:28איננו מסוגלים לנהוג אחרת.
-
12:28 - 12:32זה מה שגורם לנו להרגיש,
לא יודע, פשוט אנושיים. -
12:34 - 12:36אחרי שחרורי...
-
12:39 - 12:41זו תמונה שלי, מיום השחרור.
-
12:42 - 12:46לפי הבעותיכם אני מבין
שאני לא נראה בה טוב. -
12:46 - 12:47(צחוק)
-
12:47 - 12:49עם כל הכבוד,
כשאני צופה כיום בטלויזיה, -
12:49 - 12:51אני נראה כאן די אופנתי.
-
12:51 - 12:55(צחוק)
-
12:56 - 13:00חודשים מספר אחרי שחרורי
פגשתי את ראש ממשלת צרפת דאז. -
13:00 - 13:02הדבר השני שהוא אמר לי:
-
13:02 - 13:06"היה חוסר-אחריות גמור מצידכם
לצאת לצפון הקווקז. -
13:06 - 13:10"אין לכם מושג
כמה בעיות גרמתם לנו." -
13:12 - 13:13זו היתה פגישה קצרה.
-
13:13 - 13:16(צחוק)
-
13:16 - 13:20בעיני, עזרה לאנשים בסכנה
היא מעשה אחראי. -
13:21 - 13:25באותה מלחמה,
שאיש לא התכוון ברצינות להפסיק, -
13:25 - 13:28וכיום יש לנו הרבה כאלה,
-
13:28 - 13:32מתן קצת סיוע והגנה
לאנשים במצוקה, -
13:32 - 13:34לא היה רק מעשה הומני;
-
13:34 - 13:37זה היה משמעותי מאד
מבחינת האנשים. -
13:37 - 13:40מדוע הוא לא הצליח להבין זאת?
-
13:40 - 13:42מוטלת עלינו האחריות לנסות.
-
13:42 - 13:46ודאי שמעתם על רעיון
"האחריות להגן". -
13:46 - 13:50התוצאות תלויות במספר גורמים.
-
13:50 - 13:54ייתכן אפילו שניכשל,
אבל גרוע מכך -
13:54 - 13:57הוא בכלל לא לנסות כשאפשר.
-
13:58 - 14:02אם אתם כאלה,
אם התחייבתם לעבודה כזאת, -
14:02 - 14:06חייכם יהיו מלאי שמחה ועצב,
-
14:06 - 14:09כי יש רבים שלא נוכל
לעזור להם. -
14:09 - 14:13יש רבים שלא נוכל
להגן עליהם או להצילם. -
14:13 - 14:15מבחינתי, אלו הרוחות שלי,
-
14:15 - 14:19ומי שהיה עד לסבלם
באופן בלתי-אמצעי -
14:19 - 14:23לוקח איתו משהו מסבלם.
-
14:23 - 14:25הרבה עובדי סיוע צעירים
-
14:25 - 14:29יוצאים מהתנסותם הראשונה
עם מרירות רבה. -
14:29 - 14:32הם מושלכים למצבים
שבהם הם עדים למתרחש, -
14:32 - 14:35אך חסרי-אונים להשפיע.
-
14:35 - 14:37הם נאלצים ללמוד לקבל זאת
-
14:37 - 14:40ובהדרגה, הופכים זאת לאנרגיה חיובית.
-
14:40 - 14:42זה קשה.
-
14:42 - 14:44רבים אינם מצליחים בכך,
-
14:45 - 14:49אבל לאלו שכן,
אין עוד עבודה כזאת. -
14:49 - 14:52אתה רואה את ההשפעה שלך
מידי יום ביומו. -
14:53 - 14:56עובדי סיוע הומניטרי
יודעים במה הם מסתכנים -
14:56 - 15:01באזורים של סכסוך
או אחרי סכסוך, -
15:01 - 15:08אבל מעשינו ועבודתנו
מסכנים יותר ויותר את חיינו -
15:08 - 15:12וקדושת חיינו הולכת ומתפוגגת.
-
15:13 - 15:16האם ידעתם שמאז תחילת האלף
-
15:16 - 15:20גדל פי 3 מספר ההתקפות
על עובדי סיוע הומניטרי? -
15:21 - 15:24שנת 2013 שברה שיאים:
-
15:25 - 15:28155 מעמיתי נהרגו,
-
15:28 - 15:31171 נפצעו אנושות,
-
15:31 - 15:34134 נחטפו.
-
15:35 - 15:38כל-כך הרבה חיים הרוסים.
-
15:39 - 15:45עד תחילת מלחמת האזרחים בסומליה
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, -
15:45 - 15:48עובדי הסיוע ההומניטרי
נפלו לעתים קורבן -
15:48 - 15:50למה שקרוי "נזק משני",
-
15:50 - 15:54אבל בד"כ,
לא היינו יעדי אותם פיגועים. -
15:54 - 15:56זה השתנה.
-
15:56 - 16:00הביטו בתמונה הזאת.
בגדד, אוגוסט 2003. -
16:00 - 16:0224 מעמיתי נהרגו.
-
16:02 - 16:05חלפו-עברו הימים בהם
הדגל הכחול של האו"ם, -
16:05 - 16:07או דגל הצלב האדום,
-
16:07 - 16:09היו מגינים עלינו באופן אוטומטי.
-
16:09 - 16:13כנופיות פושעים וכנופיות פוליטיות,
-
16:13 - 16:16מזינות אלו את אלו
מזה 20 שנה, -
16:16 - 16:19והן הולידו מין יצור-כלאיים
-
16:19 - 16:22שאין לנו שום דרך
לתקשר עימו. -
16:22 - 16:27עקרונות הומניטריים מוטלים בספק,
מאותגרים ולעתים קרובות נזנחים, -
16:27 - 16:32אך אולי חשוב יותר,
נטשנו את החיפוש אחר צדק. -
16:32 - 16:35נראה שאין שום השלכות
-
16:35 - 16:39לפיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי.
-
16:39 - 16:43אחרי שחרורי, נאמר לי
לא לחפש צדק בשום צורה שהיא. -
16:43 - 16:46"לא תצמח לך שום תועלת מכך",
אמרו לי. -
16:46 - 16:50"בנוסף,
תסכן את חייהם של עמיתיך." -
16:52 - 16:54עברו שנים עד שזכיתי לראות
-
16:54 - 16:59את שלושת האנשים הקשורים בחטיפתי
עומדים למשפט, -
16:59 - 17:01אבל זה היה היוצא-מן-הכלל.
-
17:01 - 17:06הצדק לא נעשה
לאיש מעובדי הסיוע ההומניטרי -
17:06 - 17:11שנהרגו או נחטפו בצ'צ'ניה
בין השנים 95' ל-99', -
17:11 - 17:13וכך גם בכל העולם כולו.
-
17:14 - 17:16זה לא יעלה על הדעת.
-
17:16 - 17:18אין על כך מחילה.
-
17:18 - 17:23פיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי
הם פשעי מלחמה לפי הדין הבינלאומי. -
17:23 - 17:26אסור שפשעים אלה
יצאו פטורים בלא כלום. -
17:26 - 17:29עלינו להפסיק את מעגל הקסמים
של החסינות. -
17:29 - 17:32עלינו לראות בהתקפות אלה,
נגד עובדי סיוע הומניטרי, -
17:32 - 17:36התקפות על האנושות עצמה.
-
17:36 - 17:39זה מרתיח אותי.
-
17:40 - 17:45ברור לי שהתמזל מזלי,
לעומת הפליטים שלמענם אני עובד. -
17:46 - 17:50אינני יודע מה זה לראות
שכל עירי נהרסה. -
17:50 - 17:53אינני יודע מה זה לראות
את קרובי נורים לנגד עיני. -
17:53 - 17:57אינני יודע מה זה לאבד
את הגנתה של מדינתי. -
17:58 - 18:02ברור לי גם שהתמזל מזלי,
שלא כמו בני-ערובה אחרים. -
18:02 - 18:08ארבעה ימים לפני שחרורי המיוחל
נערפו ראשיהם של 4 בני-ערובה -
18:08 - 18:12קילומטרים ספורים מהמקום
בו הוחזקתי בשבי. -
18:12 - 18:14מדוע הם?
-
18:15 - 18:17מדוע אני נמצא כאן היום?
-
18:19 - 18:21אין תשובה קלה.
-
18:22 - 18:26התקבלתי בתמיכה רבה
מצד קרובי משפחתי, -
18:26 - 18:29מצד עמיתים, חברים,
מצד אנשים שלא הכרתי. -
18:29 - 18:33במשך השנים, הם עזרו לי
לצאת מהאפילה. -
18:34 - 18:38לא כולם זכו ליחס כזה.
-
18:38 - 18:42כמה מעמיתי, לאחר אירוע טראומטי,
-
18:42 - 18:44התאבדו?
-
18:45 - 18:49אני יכול למנות תשעה כאלה,
שהכרתי אישית. -
18:49 - 18:54כמה מעמיתי עברו גירושין קשים
בעקבות חוויה טראומטית, -
18:55 - 19:00כי כבר לא יכלו להסביר שום דבר
לבני ובנות זוגם? -
19:00 - 19:02כבר הפסקתי לספור.
-
19:02 - 19:05יש מחיר לחיים כאלה.
-
19:07 - 19:12ברוסיה חרוטה הכתובת היפה הזו
על כל אנדרטאות המלחמה. -
19:12 - 19:14כתוב שם (רוסית):
-
19:16 - 19:21"איש לא נשכח,
דבר לא נשכח." -
19:23 - 19:25אינני שוכח את עמיתי שאבדו.
-
19:25 - 19:28אינני יכול לשכוח דבר.
-
19:28 - 19:31אני קורא לכם לזכור
את מסירותם -
19:31 - 19:35ולדרוש שעובדי הסיוע ההומניטרי
ברחבי העולם -
19:35 - 19:37יזכו להגנה טובה יותר.
-
19:37 - 19:43אל לנו להניח
לאור התקווה שהבאנו לדעוך. -
19:44 - 19:48אחרי הסבל שעברתי, רבים מעמיתי
שאלו: "אבל מדוע אתה ממשיך? -
19:48 - 19:50"מדוע אתה עוסק בעבודה כזאת?
-
19:50 - 19:52"מדוע אתה מוכרח לחזור לזה?"
-
19:52 - 19:55תשובתי היתה פשוטה מאד:
-
19:55 - 19:57אילו הפסקתי,
-
19:58 - 20:01זה היה נצחון לחוטפי.
-
20:02 - 20:04נשמתי היתה שלהם
-
20:04 - 20:06וגם אנושיותי.
-
20:07 - 20:37(מחיאות כפיים)
- Title:
- הוחזקתי כבן-ערובה במשך 317 ימים, וחשבתי על הדברים הבאים... - וינסנט קוכטל - TEDxכיכר-האומה
- Description:
-
more » « less
הרצאה זו ניתנה באירוע TEDx מקומי שהופק ללא תלות בכנסי TED.
וינסנט קוכטל הוחזק כבן-ערובה במשך 317 יום ב-1998, כשעבד בצ'צ'ניה עבור הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים. לראשונה מאז, הוא מגולל את מסתו - מן החיים במרתף חשוך כשהוא כבול למיטתו, ועד לשיחות הבלתי-צפויות עם שוביו. הוא מסביר בפיוטיות ובעוצמה מדוע הוא עודנו ממשיך בעבודה זו. מאז 2000 עלה פי 3 מספר הפיגועים נגד עובדי הסיוע ההומניטרי, והוא תוהה מה יכול העולם להבין מכך.
- Video Language:
- English
- Team:
closed TED
- Project:
- TEDxTalks
- Duration:
- 20:45
Show all
