מדוע אני אוהב מדינה שפעם בגדה בי

כילד, ג'ורג' טאקיי ומשפחתו נכלאו במחנה מעצר לאמריקנים ממוצא יפני, כאמצעי ביטחון במהלך מלחמת העולם השניה. 70 שנה מאוחר יותר, טאקיי נזכר באופן בו המחנה עיצב את הגדרתו האישית והמפתיעה לפטריוטיות ודמוקרטיה.

אני חייל משוחרר
של ספינת החלל "אנטרפרייז".

הגבהתי עוף ברחבי הגלקסיה

בספינת החלל הענקית שהטסתי

יחד עם צוות שכלל אנשים

מכל רחבי העולם,

מגזעים רבים ושונים,
תרבויות רבות ושונות,

מורשות רבות ושונות,

כולם עובדים בשיתוף-פעולה,

כשהמשימה שלנו -
לחקור עולמות חדשים וזרים,

לחפש חיים חדשים
ותרבויות חדשות,

ללכת בעוז למקומות שאליו
בהם טרם דרך איש.

ובכן -

(מחיאות כפיים) -

אני נכדם של מהגרים מיפן
שהגיעו לאמריקה

שהלכו בעוז לעולם חדש וזר,

בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות.

אמי נולדה בסקרמנטו, קליפורניה.

אבי בא מסן פרנסיסקו.

הם נפגשו והתחתנו בלוס אנג'לס
ושם נולדתי אני.

הייתי בן ארבע

כשפרל הרבור הופצצה
ב-7 לדצמבר 1941 על ידי יפן,

ובין-לילה,
העולם הוטל למלחמת עולם.

את אמריקה סחף לפתע גל של היסטריה

יפנים-אמריקניים,
אזרחים אמריקניים ממוצא יפני,

החלו לספוג יחס של חשד, פחד

ושנאה גלויה,

רק בגלל שבמקרה נראינו כמו
האנשים שהפציצו את פרל הארבור.

וההיסטריה הלכה וגדלה

עד שבפברואר 1942

נשיא ארה"ב,
פרנקלין דלאנו רוזוולט,

הורה לאסוף מיד את כל
היפנים-אמריקניים

שבחוף המערבי של אמריקה

ללא האשמות, ללא משפט

ללא הליך הוגן -

הליך הוגן, מאושיות הליבה
של מערכת המשפט שלנו.

כל זה נעלם.

הפקודה היתה לאסוף אותנו

ולכלוא אותנו בעשרה מחנות
מוקפים בגדרות תיל

בכמה מהמקומות השוממים
ביותר באמריקה:

המדבר היוקד של אריזונה,

הביצות המחניקות של ארקנסו,

אזורי הישימון של ויומינג,
איידהו, יוטה, קולורדו,

ושניים מהמקומות השוממים ביותר בקליפורניה.

ב-20 לאפריל חגגתי
את יום הולדתי החמישי,

וכמה שבועות לאחר יום הולדתי,

הורי העירו את אחי הצעיר,
את אחותי התינוקת ואותי

מוקדם מאוד בבוקר

והלבישו אותנו בחפזון.

אחי ואני היינו בסלון,
הבטנו מבעד לחלון שבחזית הבית

וראינו שני חיילים מתקרבים
בשביל הגישה שלנו.

הם נשאו רובים מצוידים בכידונים.

הם רקעו בכבדות על המרפסת הקדמית

והלמו בדלת.

אבי פתח את הדלת

והחיילים פקדו עלינו לצאת מביתנו.

אבי נתן לאחי ולי
תיקי נשיאה קטנים,

יצאנו ועמדנו על שביל הגישה

וחיכינו שאמא שלנו תצא החוצה,

וכשאמי יצאה סוף סוף,

היא נשאה את אחותנו התינוקת
בזרוע אחת,

ותרמיל ענק בשניה,

ועל שתי לחייה זלגו דמעות.

לעולם לא אוכל לשכוח
את המראה הזה.

הוא צרוב בזכרוני.

נלקחנו מביתנו
והועמסנו אותנו על קרונות רכבת

יחד עם עוד משפחות
יפניות-אמריקניות.

שומרים הוצבו
בשני קצותיו של כל קרון,

כאילו היינו פושעים.

לקחו אותנו למרחק שני שלישים
מרוחבה של המדינה,

כשאנו מיטלטלים ברכבת זאת
במשך ארבעה ימים ושלושה לילות,

עד לביצות של ארקנסו.

אני עדיין זוכר
את גדר התיל שסגרה עלי.

אני זוכר את מגדל השמירה הגבוה
עם המקלעים המכוונים אלינו.

אני זוכר את הזרקור שעקב אחרי

כשהייתי רץ בלילה
מהצריף שלי למחראה.

אבל הייתי בן חמש,

וחשבתי שזה די נחמד
שהם מאירים לי את הדרך

כדי שאוכל ללכת להשתין.

(צחוק)

הייתי ילד,

צעיר מכדי להבין את הנסיבות
להימצאי שם.

ילדים יודעים להסתגל נהדר.

מה שיכול היה להיות
לא נורמלי עד גרוטסקיות

הפך עבורי להיות המצב הנורמלי
במחנה השבויים.

התרגלתי לשגרת העמידה בתור
שלוש פעמים ביום

כדי לאכול אוכל מחורבן
בחדר אוכל רועש.

הפך להיות נורמלי עבורי
ללכת עם אבי

להתרחץ במקלחת המונית.

השהייה בכלא,
במחנה אסירים מגודר בתיל,

הפכה למצבי הנורמלי.

כשהסתיימה המלחמה,
שחררו אותנו

ונתנו לנו כרטיס בכיוון אחד

לכל מקום שנרצה בארצות הברית.

הורי החליטו לחזור הביתה
ללוס אנג'לס,

אבל לוס אנג'לס לא קיבלה אותנו במאור פנים.

היינו חסרי כל.

הכל נלקח מאיתנו,

והעוינות הייתה עצומה.

ביתנו הראשון שלנו היה
במשכנות העוני

שבחלק הגרוע ביותר בעירנו,

לצד חסרי-בית, שיכורים

ומטורפים,

בכל מקום עמדה צחנה של שתן,

ברחוב, בסמטה,

במסדרון.

זו היתה חוויה נוראית,

ועבורנו, הילדים, זה היה מפחיד.

אני זוכר שפעם

התקרב אלינו שיכור מתנודד,

נפל ממש לפנינו

והקיא.

אחותי הקטנה אמרה:
"אמא, בואי נחזור הביתה",

כי המקום שמאחורי גדר התיל

היה בשבילנו

הבית.

הורי עבדו קשה

כדי לשוב ולעמוד על רגליהם.

איבדנו הכל.

הם היו באמצע חייהם

והיה עליהם להתחיל הכל מחדש.

הם עבדו בפרך,

ובסופו של דבר הצליחו

לצבור את סכום הכסף הדרוש כדי לקנות

בית עם שלושה חדרי-שינה
בשכונה נחמדה.

הייתי אז נער מתבגר,

ונעשיתי סקרן מאוד

באשר לילדותי בכלא.

קראתי ספרי אזרחות שסיפרו לי

על האידיאלים של הדמוקרטיה האמריקנית.

כל בני האדם נבראו שווים,

יש לנו זכות בלתי ניתנת להעברה

לחיים, חרות ורדיפת אושר,

ולא יכולתי לשלב זאת

עם מה שידעתי על ילדותי בכלא.

קראתי ספרי היסטוריה,

ולא הצלחתי למצוא על זה שום דבר.

ולכן נהגתי לשוחח עם אבי
לאחר ארוחת הערב

שיחות ארוכות שלפעמים התלהטו.

היו לנו הרבה, הרבה שיחות כאלו,

ומה שקיבלתי מהן

היה את חוכמתו של אבי.

הוא היה זה שסבל הכי הרבה

באותם תנאי מאסר,

ובכל זאת הוא הבין את
הדמוקרטיה האמריקנית.

הוא אמר לי שהדמוקרטיה שלנו

היא דמוקרטיה של אנשים,

והיא יכולה להיות גדולה כמו
שהאנשים יכולים להיות,

וגם מועדת לטעויות,
בדיוק כמו אנשים.

הוא אמר לי שדמוקרטיה אמריקנית

תלויה במהותה באנשים טובים

שמוקירים את האידיאלים
של המערכת שלנו

ומעורבים באופן פעיל בתהליך

שגורם לדמוקרטיה שלנו לעבוד.

והוא לקח אותי אל מטה בחירות -

מושל אילינוי רץ אז לנשיאות --

והכיר לי את הפוליטיקה האמריקנית
של הבחירות.

והוא גם סיפר לי על

אמריקאים צעירים ממוצא יפני

שנלחמו במלחמת העולם השניה.

כאשר פרל הרבור הופצצה,

אמריקאים צעירים ממוצא יפני,
כמו כל האמריקנים הצעירים,

מיהרו ללשכת הגיוס שלהם

כדי להתנדב להילחם למען ארצנו.

מעשה זה של פטריוטיות

נענה בסטירת לחי.

מנעו מאיתנו לשרת

וסיווגו אותנו כאויב מבית.

היה שערורייתי להיקרא "אויב"

כשאתה מתנדב להילחם
למען ארצך,

אבל היה משולב בזה
המונח "אויב מבית,"

שפירושו

ההיפך מ"אזרח".

הם לקחו מאיתנו
אפילו את המילה "אזרח",

וכלאו אותה למשך שנה שלמה.

ואז הממשלה ראתה

שיש מחסור בכוח אדם לוחם,

ובאותה מהירות בה הם
ריכזו אותנו,

הם פתחו את הצבא לשירות

של אמריקאים צעירים ממוצא יפני.

זה היה חסר היגיון לחלוטין,

אבל הדבר המדהים,

הדבר המהמם,

הוא שאלפי צעירים

גברים ונשים אמריקאים ממוצא יפני

יצאו שוב מאחורי גדרות תיל אלה,

לבשו מדים זהים לאלה
של השומרים שלנו,

השאירו מאחוריהם במאסר
את משפחותיהם,

ויצאו להילחם למען הארץ הזאת.

הם הצהירו שיילחמו

לא רק כדי להוציא את משפחותיהם

מבין גדרות התיל אלה,

אלא משום שהם הוקירו
את עצם האידיאל

שממשלתנו מייצגת,

שהיא אמורה לייצג,

ושהדברים שנעשו רוקנו מתוכן.

כל בני האדם נולדו שווים.

והם הלכו להילחם למען הארץ הזאת.

הם הוצבו ביחידה מופרדת
שכולה יפנים-אמריקניים

ונשלחו לשדות הקרב של אירופה,

והם השליכו עצמם אל מול האש.

הם נלחמו באומץ ובגבורה מדהימים.

הם נשלחו למשימות המסוכנות ביותר

והם ספגו את מספר הנפגעים הגבוה ביותר

יחסית לכל יחידה אחרת.

יש קרב אחד שממחיש את זה.

זה היה הקרב על הקו הגותי.

הגרמנים היו מחופרים על צלע ההר הזה,

על גבעת ההר הזה,

צלע הר סלעי,

במערות בלתי חדירות,

ושלושה גדודים של בעלות הברית

הפגיזו אותה שוב ושוב

במשך שישה חודשים,

והם נקלעו למבוי סתום.

גדוד 442 נצטווה להצטרף ללחימה,

אבל הלוחמים של גדוד 442

העלו רעיון ייחודי אך מסוכן:

אבל רעיון מסוכן:

צידו האחורי של ההר

היה צוק סלע תלול.

הגרמנים חשבו שהתקפה מאחור

תהיה בלתי אפשרית.

הלוחמים של 442 החליטו
לעשות את הבלתי-אפשרי.

בלילה אפל ללא ירח,

הם התחילו לטפס על
קיר סלע זה,

שמתחתיו תהום של יותר מ-300 מטר

בציוד לחימה מלא.

הם טיפסו כל הלילה

על המצוק התלול הזה,

בחשכה,

כמה מהם איבדו
את אחיזת היד או הרגל

או את אחיזתם

ונפלו אל מותם

אל הערוץ שלמטה

כולם נפלו בשקט.

איש לא צעק,

כדי לא להסגיר את מיקום.

הגברים טיפסו במשך שמונה שעות רצופות,

ואלה שהגיעו לפיסגה

המתינו שם עד אור ראשון,

וברגע שהאור הפציע,

הם תקפו.

הגרמנים הופתעו,

והם כבשו את ההר

ופרצו את הקו הגותי.

מבוי סתום בן שישה חודשים

נפרץ על ידי גדוד 442

בתוך 32 דקות.

זו היתה פעולה מדהימה

וכשהמלחמה הסתיימה,

יחידה 442 חזרה לארה"ב

כיחידה המעוטרת ביותר

של מלחמת העולם השניה.

בשובם, קידם את פניהם על מדשאת
הבית הלבן

הנשיא טרומן, שאמר להם,

"לחמתם לא רק באויב

"אלא גם בדעות הקדומות, וניצחתם."

אלה הגיבורים שלי.

הם דבקו באמונתם

באידיאלים הזוהרים של
הארץ הזאת,

והם הוכיחו שלהיות אמריקני

איננו מנת חלקם של אחדים,

שהגזע אינו מגדיר בשבילנו
את היותנו אמריקנים.

הם הרחיבו את הגדרת האמריקאי,

ליפנים האמריקנים

שזכו ליחס של פחד, חשד ושנאה.

הם היו גורמי שינוי,

והשאירו לי

מורשת.

אלה הגיבורים שלי

וגם אבי הוא הגיבור שלי,

הוא הבין מהי דמוקרטיה

ולימד אותי לאורה.

הם העניקו לי מורשת.

ולמורשת מתלווה אחריות,

ואני מסור למטרה

של הפיכת ארצי

לאמריקה עוד יותר טובה,

להפיכת ממשלתנו

לדמוקרטיה עוד יותר אמיתית,

ובגלל הגיבורים שלי

והמאבקים שעברנו

אני יכול להתייצב בפניכם

כיפני-אמריקני גיי.

אבל יותר מזה:

כאמריקאי גאה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)