גנגהג'י - מה מסמלים עבורכם חייכם? חלק 1

בשיחה זו בת שלושה חלקים, גנגהג'י שואלת: עד כמה אתם מוכנים להפסיק לחיות סוג כלשהו של שקר? האם אתם מוכנים, דרך חקירה חסרת פשרות, לפגוש את האמת של מה שעומד מאחורי חייכם?

בשלב זה, אני מתארת לעצמי שרוב
האנשים כאן, אולי כולם, כבר מכירים את

כל המילים הרוחניות, נכון?
ואתם מכירים את אורח החיים הרוחני

ואתם מכירים את הפילוסופיה הרוחנית,
לא משנה אחרי איזה זרם אתם הולכים.

אבל האם אתם יודעים את האמת?
זו השאלה.

זו השאלה הקשה ביותר במשך חיים.

מכיוון שכל מה שבמיינד ישחית את כל מה
שמצביע אל האמת, כדי להצדיק

חיים בשקר. וכולנו חיינו בשקר ברמות
שונות. ובוודאי אם אתם מסתכלים

על ההסטוריה האנושית שלנו על כדור
הארץ, כולנו חיינו שקרים עד דרגה נוראית.

אז כאשר מתעורר בחיי אדם החסד
המסתורי של באמת לרצות לדעת

את האמת, ולא להיות מסופק ע"י עוד
פילוסופיה רוחנית או מילים רוחניות,

או אפילו תחושות רוחניות נהדרות, לא
משנה כמה סיפוק כל אלו נותנים,

כשאנו מזהים שזה לא מספיק, אני חייב
לדעת את האמת. ואז כמובן, אתם נמשכים

לאנשים שמדברים את האמת, ובאופן טבעי
מה שקורה הוא שהמילים מתקבלות.

ייתכן והן מילים חדשות, ייתכן ואלו
אותן המילים, אבל הן נלמדות

והן מדוברות. אבל זו עדיין אינה האמת.
וכך זה משאיר את הרעב הזה.

אני מתכוונת לומר שכולנו בשלב הזה, או
רוב האנשים, שמעו על חקירה-עצמית

שהיא באמת מה שרמנה, המורה של
המורה שלי, הציע:

מי אני, מי מת? וזה כל כך עוצמתי,
כל כך עמוק.

זו השאלה המהותית, מי אני. אבל היא
מעוותת כל כך בקלות על ידי המיינד,

כך שזה הופך לדרך של הימנעות מהשקר
של החיים שלנו. מי אני? ובכן, בחלקיק

שנייה אתם יכולים לזהות, מודעות חסרת
גבולות. בלתי נפרד מהתודעה המוחלטת.

ואם זה מכסה על חיים בבגידה בזה בדיוק,
אז עדיין יש סבל.

אז החקירה עצמה עובדת בשירות המיינד.
ואנחנו הרי מומחים בזה.

אנחנו מוכרחים באמת להיות מוכנים לומר
את האמת המרה לגבי הכוח שיש לנו

להשחית את הגילוי הכי טהור, הכי נשגב
של אמת, של המציאות, של עצמנו.

ואתם לא יכולים לעשות זאת דרך המיינד,
מכיוון שהמיינד נעשה עסוק מאד בלהיות

מעורב בבקרת נזקים. כפי שאתם יודעים.
אבל ישנה שאלה שתוכלו לשאול, ואתם

יכולים לבחון אותה לעומק, וללא רחמים,
לעיתים באופן מכאיב, לומר את

האמת על זה. השאלה היא: "מה מייצגים
החיים שלי? מה היתה משמעותם עד כה?"

"מהי הקריאה העמוקה ביותר שהחיים
שלי נקראים לשרת?" ואז כל מה שעליכם

לעשות הוא באמת להתבונן לעומק, ללא
פשרות, לראות! ואתם תראו, אם אתם

אומרים מילים של אמת וחיים חיים של
שקר, אתם תראו את זה.

וזה מכאיב לראות,

והמיינד מיד ינסה להפוך את השקר עצמו
לסוג כלשהו של אמת. אז זו אמירה קפדנית

של אמת, ומאחר ואנחנו כולנו
מאקרו-קוסמוס אחד של השני,

מה שנדרש לבחינה, באמת חייב להיבחן,
הוא לא נוח בצורה עמוקה. זהו האנס,

הרוצח, זה שמתעלל בילדים, הפאשיסט,
הנאצי, זה שמשתמש בכוח לרעה,

המורה המזוייף. זה הכל חי בתוכנו. ואם
אנחנו מוכנים לעמוד מול זה ובאמת לפגוש

את זה, לא משנה איך זה משוקף לנו
בגלגול הזה, בגלגול הספציפי הזה,

אז ישנה האפשרות של מה שהנוצרים
קוראים לו ישועה. אבל ישועה אמיתית,

כמו הישועה של ישו על הצלב, לשאת את
הכאב, לשנייה, לשעה, לשבוע, לשנה,

או לחיים שלמים, כמה שנדרש, לשאת את
הכאב שגרמנו לבני אנוש בשם האמת,

בשם האהבה, בשם השירות. זו היכולת
לשאת את זה, בלי להתמכר לזה,

בלי להתמכר לזה, בלי להדחיק את זה,

היכולת הזו חושפת
אז מרחב של חקירה אמיתית. אחרת,

חקירה היא רק עוד שכבה מעל, עוד דרך
להתחמק, דרך להרגיש טוב. ואתם יודעים

זאת, ואתם מכירים את הנקטר של זה,
ואת ההתמכרות לזה. ובכל זאת, ישנה

קריאה מתוככם שרוצה את האמת, או שלא
הייתם כאן, כיוון שאתם יודעים שאין לי

שום דבר ללמד אתכם. אני לא מלמדת
אתכם שום דבר. באמת. אני מזמינה אתכם

לבחון מי אתם ברמה העמוקה ביותר.
וזה מתחיל ברמה השטחית ביותר.

ובמוכנות לראות את השטחי ביותר, יש כוח
ויכולת לראות באמת עמוק יותר.

ובזה יש כוח ויכולת גדולה עוד יותר לראות
יותר עמוק. עד שאתם לבסוף מתמודדים

עם לראות את עצמכם כשום דבר. וזה
מעורר אימה עבור המיינד, מכיוון

שהתפקיד של המיינד הוא להפוך אתכם
ל"משהו". והכלום הזה איננו "דבר כלשהו".

זה לא משהו מואר. זה לא משהו ער. זה לא
משהו מאושר.

זה ממש שום דבר. ובאופן פרדוקסלי,
הכלום הזה מלא באושר,

ומימוש, וסיפוק ברמה העמוקה ביותר.