(מחיאות כפיים)

להיות זקן, זה לא כל כך נורא.

החיים עבור רוב האנשים,

דומים לאספרגוס.

בהתחלה, הילדות מלאה ברוך, שמחה,
וחסרת דאגות,

גיל ההתבגרות, הוא תמיד טוב,

האהבות הראשונות, התקוות, הגילויים

ואז זה נעשה קשה.

החיים המקצועיים, האחריות,

אבל זה עדיין ניתן לעיכול.

אחר כך מגיע הרגע שזה נהיה כה קשה,
מריר ומלא סיבים

שאנחנו שמחים להגיע לסוף.

אבל נאלצתי לבלוע את חיי האספרגוס שלי
בדרך ההפוכה.

ההתחלה היתה קשה, לוחמנית,

בית הספר, הורים קפדנים, ואחר כך, המלחמה.

מסכות גז, צפירות אזעקה,

ואז, הכיבוש הנאצי, הטלאי הצהוב.

המשפחה שלי הסתתרה בדורדון, בזהות בדויה.

יותר מכך, הלימוד המוקדם מאוד, מגיל 14,
של מקצוע הדפוס.

ואז המאקי, תנועת ההתנגדות.

יותר ויותר רך, השחרור, האהבה, הילדים.

החיים כבעל עסק, היצירה, הנסיעות.

היום אני נמצא בחלק הפריך והטעים הזה,

חופשי, מאושר, אני כותב ספרים

ואני חושש מדבר אחד בלבד, 
שהאספרגוס שלי עומד להיגמר.

כמו שאמר וודי אלן:

"אני לא פוחד מהמוות, אבל כשהוא יגיע,

הייתי מעדיף לא להיות שם."

ההתחלה של האספרגוס שלי 
שהיתה כה קשה ומרה, היתה הכיבוש.

בגיל 15 הצטרפתי למאקי של קורז׳,

והתמניתי ל"סוכן אזורי."

למעשה העברתי מעטפות ממאקי אחד לאחר,

על אופניים, עם ילקוט בית ספר על הכתפיים,

כדי שאראה כנער שהולך לבית הספר.

יום אחד, ב 1943, על גשר, חיילים גרמנים 
שנעזרו על ידי כמה חברי מיליציה

בדקו מסמכים.

חברי המיליציה היו משתפי פעולה קיצוניים

שהיו אחראים לעצור את המתנגדים, 
יהודים, צוענים וחברי מאקי,

ולהסגיר אותם לגסטפו.

חבר מיליציה עוצר אותי
ומוריד אותי מהאופניים,

ומבקש ממני תעודות,

הן היו מזויפות,

וההודעה שהעברתי היתה מסכנת במיוחד.

עמדתי להראות לו את הניירות,

כשחייל גרמני מהצד הנגדי של הגשר,

קורא לו ומבקש ממנו לבוא מיד.

איזה נס! חבר המיליציה מסמן לי לעזוב.

לאחר שזה קרה,

אמרתי לעצמי ששום דבר רע באמת 
לא יוכל לקרות לי.

אני עדיין לא מותש.

אני בן 89 וחצי.

(צחוק)

מאז שמלאו לי 80 אנחנו חוגגים ימי הולדת 
כל חצי שנה,

כמו ילדים.

(צחוקׂׂ)

אף פעם אי אפשר לדעת!

(צחוק)

לפעמים במהלך חיי, שאלתי את עצמי:

"מה זה להיות זקן?

על מה חושבים?

מה עושים?

מה אוהבים?

מחכים למוות בתערובת של סבלנות ופחד?

או שמדחיקים את הדבר, בנסיון 
לחיות חיים אינטנסיביים עדיין.

תוך כדי הסתכלות סביב, ותוך השתתפות,

בנסיון להבין מה קורה בעולם?"

אז בחרתי באפשרות השנייה.

ואני מוצא את דרכי בכתיבת ספרים.

הדרך אל האושר אינה קיימת.

וגם לו הייתה קיימת, היא היתה כה צפופה,

שזה לא היה כלל מעשי.

אבל, זו דרך זרועה שבילים קטנים סודיים

שמגלים תוך כדי הסתכלות סביב,

רגעי אושר קטנים ונפלאים.

אני כמעט לא חושב על המוות.

זו מילה, שאני בכל מקרה לא אוהב,

זו מילה נוראה.

"סוף החיים" נשמע לי יותר מתאים 
למה שאני מרגיש.

יום אחד, ההרפתקה היפה הזו
חייבת להסתיים.

מצד שני, קשה לקבל 
את היעלמותם של החברים שלי.

לפעמים אני מרגיש כמו בתוך יער
לאחר סופת הוריקן,

שבו אהיה העץ היחיד שעדיין עומד.

מה שאני חושש ממנו 
הוא, הכורסה שעליה נופלים ומנמנמים

בחצי שינה תפלה ורפויה.

אבל נכון להיום אינני שם עדיין.

שואלים אותי לעיתים קרובות:

"מה אתה עושה כדי להישאר בכושר
לאחר כל השנים האלו?"

אני לא גורו, שיכול ללמד כיצד לחיות בשמחה.

אבל מה שאני כן יכול לעשות,

זה לשתף אתכם בכמה מהזכרונות
ששמורים באמתחתי הגדולה,

שהם תערובת של שמחה, מלנכוליה ,
וסוג כלשהו של אושר.

יש שנים על שנים של אלה,

חבר אמר לי:

"מה שהכי מעצבן אותי אצלך,
זה שאתה תמיד מאושר."

70 שנה מאוחר יותר, אני עדיין תמיד מאושר
לנוכח המצאות וחידושים,

סרטים, ספרים, מוזיקה, עיצוב.

כן, אני מאושר.

כשאני מחפש בטאבלט שלי מה אפשר לדעת על
בלייז פסקאל,

או רוצה למצוא מכונת כביסה חדשה,

והוא מהבהב, כאילו אומר, "יש!",

ובתוך מספר שניות,

הוא מספר לי הכל על בלייז היקר הזה,

בעודו מציע לי את 100 הדגמים 
האחרונים של מכונות הכביסה.

בעבר, אם רציתם לקבל במהירות מידע 
על הוגה דעות,

או על הדגמים האחרונים של מכשירי חשמל,

היה עליכם לרכוש מנוי לשרות טלפוני בתשלום.

הייתם מקישים SVP 11 11

על חוגת הטלפון שלכם

ומציגים את השאלה שלכם בפני מרכזנית.

היא היתה בודקת את הכרטיסיות שלה 
ומטלפנת אליך חזרה

SVP 11 11 ענו בערך על 5000 שאלות ביום,

כיום יש בגוגל יותר מ 3 מיליארד 
חיפושים ליום

כמעט 40000 לשניה.

כן, אני מאושר ...

כשאני נוסע במנהרה תחת תעלת לה-מאנש,

שזכיתי להיות נוכח בחיבור של שני החלקים

במהלך בנייתה.

אני מאושר כשמנתחים אותי עם קרן לייזר

במקום לחתוך אותי כמו בעבר.

זה מסוג הדברים שנותנים לי תקווה.

וגורמים לי להאמין שהאדם יכול להיות
יוצא מהכלל.

וגם האשה כמובן.

להתחיל עם אשתי.

אני רוצה לספר לכם על הפגישה הראשונה שלנו.

היא היתה מפתיעה למדי.

זה היה בעידן של מסיבות הפתעה, 
של ריקודי סלואו, וסווינג.

כשהביאו תקליטים של 45 
סיבובים לדקה, ובקבוק של וויסקי.

אני מזמין בחורה לרקוד.

שואל אותה לשמה, היא עונה, "ליז ווייל

-- זה מצחיק, לי קוראים קלוד ווייל.

-- אה, כן, זה מצחיק.

ושם, זו אחותי, היא מישלין ווייל.

אה, כן, גם לאחותי קוראים מישלין ווייל!

אבל אל תגיד לי ששמו של אביך הוא רוברט!

אבל כן, שמו של אבי הוא גם כן רוברט.

אבל הוא נפטר.

-- אבל שלי גם כן.

-- אבל זה מטורף, איפה אתה גר?

-- ברובע ה-17.

-- גם אני

ואתה בן 19?

גם אני."

עזבנו יחד.

ירדנו בשדרת ניל, נעשה חשוך, וקר מאוד.

ליז הכניסה את ידה לכיס המעיל שלי.

ועכשיו, אנחנו 70 שנה יחד.

יש לנו מקצועות שונים לחלוטין.

ניהלתי חברת פירסום לשיווק בנקודות מכירה.

ליז היתה רופאת שיניים.

בנוסף לקליניקה שלה היא יסדה
שרות חינם לרפואת שיניים

בבית חולים בפריז.

לפני ה CMU (ביטוח רפואי)

מאוחר יותר היא ייסדה אגודה עם כמה עמיתים

הם נסעו לאזורים מרוחקים

שאליהם לא הגיעו רופאי שיניים.

הם טיפלו באנשים שלפעמים
היו בסכנת מוות בגלל תת תזונה,

משום ששיניהם היו במצב כל כך רע,

שהם סרבו לאכול.

ליז הדריכה את המקומיים כיצד
לטפל טיפול בסיסי בשיניים.

היא עבדה גם באנדים,
בגובה של יותר מ 4000 מטרים,

או בניקרגואה, בזמן מלחמה.

כדי לפעול באזורים האלה ללא אספקת חשמל,

ליז יצרה בעזרת מהנדס, מזוודה מיוחדת

החלק העליון הכיל פאנל סולארי,

והחלק הפנימי היווה יחידה שלמה 
של מכשירים דנטאליים.

המזוודה של ליז, כפי שקראנו לה אז,

הינה כלי בשימוש נפוץ ברחבי העולם.

עבור מחויבות זו ורבות אחרות היא קיבלה את 
אות לגיון הכבוד

מידי ברנארד קושנר.

כשנפגשנו שוב היה לנו כל כך הרבה
מה לספר זה לזו,

וזה אולי אחד מהסודות של חיוניותה של מערכת 
היחסים שלנו כזוג.

האושר שלי לא מנע ממני
להיות לעיתים קרובות מרדן,

כועס, וממורמר בגלל עוול, וקנאות.

ליז ואני היינו חברים פעילים
באמנסטי הבינלאומי במשך 40 שנה.

כדי להגן על זכויות אדם.

וזה על ידי לחימה למען המטרה המשותפת הזו

פגשנו אנשים נפלאים,

שהפכו להיות חברים קרובים.

במדגסקר, השתתפתי בבניית בית ספר

וכפר לפליטים עם 100 בתים.

שעדיין מתפתח הודות למייסדו, דניאל דיפואי,

למרות הקשיים העצומים בהם נתקלנו במדינה זו.

יום אחד, חבר שהערצתי מאוד, אמר לי:

"לא צריך למות לפני שכותבים ספר."

הוא מת מבלי שכתב משהו.

אני שמעתי בעצתו, וכתבתי עד כה 14 ספרים.

אבל אני חייב למהר!

לאחר אירועי שרלי הבדו, החנות הכשרה
ותיאטרון בטאקלאן,

הייתי המום, מדוכא.

הרגשתי סביבי חרדה וייאוש.

כאתגר, כמרד כנגד זה, רציתי לכתוב
ספר משמח ושאנן

בנסיון להחזיר ליקיריי לרגע , את החיוך שלהם

ולאנשים שאיני מכיר שיקראו אותו.

כתבתי "אפס עצבות", 
שמאוייר על ידי קלייר מופה,

שהפקדתי בידה גם את הציורים 
שמלווים את השיחה הזו.

עכשיו תבינו, שלהיות זקן זה לא כל כך נורא.

אין לי מרשמים לזיקנה מאושרת להציע לכם,

אבל מה שאני אומר הוא זה. שבגיל 30 ...

בגיל 30? לא. בגיל 89 וחצי,

(צחוק)

אני עדיין צמא לגלות דברים, לאהוב, 
לגלות דברים חדשים, ולזלול אספרגוס!

(מחיאות כפיים)

תודה!

(מחיאות כפיים)

תודה!

(מחיאות כפיים)