הלן וולטרס: אז כריס, מי הראשון?

כריס אנדרסון:
ובכן, יש לנו אדם שמודאג ממגפות

במשך רוב חייו.

הוא שיחק תפקיד מכריע, 
לפני יותר מארבעים שנה,

בסיוע לעולם להיפטר 
מאימת האבעבועות השחורות.

וב-2006,

הוא בא ל-TED להזהיר את העולם

מהסכנה הגדולה של מגפה עולמית,

ומה נוכל לעשות לגבי זה.

אז בבקשה קבלו את ד"ר לארי בריליאנט.

לארי, כל כך טוב לראות אותך.

לארי בריליאנט: תודה רבה, טוב לראות אותך.

כ"א: לארי, בשיחה ההיא,

הראית קטע וידאו שהיה סימולציה

של איך עלולה להיראות מגפה.

הייתי רוצה להראות אותו -- 
זה עשה לי צמרמורות.

לארי בריליאנט (TED 2006): 
אני רוצה להראות לכם סימולציה

של איך נראית מגפה

כדי שנדע על מה אנחנו מדברים.

בא נניח, לדוגמה, שהמקרה הראשון
מתרחש בדרום אסיה.

זה מתקדם די לאט בהתחלה,

מתפתחים שניים שלושה מוקדים שקטים.

אז יהיו התפשטויות משניות.

והמחלה תתפשט ממדינה למדינה כל כך מהר

שלא תדעו מה היכה בכם.

בתוך שלושה שבועות זה יהיה בכל מקום בעולם.

עכשיו אם היה לנו כפתור "בטל",

ונוכל לחזור אחורה

ולבודד אותה ולתפוס אותה כשהיא רק התחילה.

אם נוכל למצוא אותה מוקדם 
והיה לנו איתור מוקדם

ותגובה מוקדמת,

ויכולנו לשים 
את כל אחד מהוירוסים האלה בכלא,

זאת הדרך היחידה להתמודד עם משהו כמו מגפה.

כ"א: לארי, הביטוי שהזכרת שם,

"איתור מוקדם - תגובה מוקדמת",

זה היה הנושא המרכזי של השיחה ההיא,

הכרחת את כולנו לחזור עליו מספר פעמים.

האם זה עדיין המפתח למניעת מגפה?

ל"ב: בוודאי.

אתה יודע, כשיש לך מגפה,

משהו מניע אותה בקצב אקספוננציאלי,

אם אתה מפספס את השבועיים הראשונים,
אם אתה מאחר בשבועיים,

אלה לא מקרי המוות והמחלה 
מהשבועיים הראשונים שאתה מפספס.

אלה השבועיים הראשונים בשיא.

אלה נמנעים אם מצליחים לפעול מוקדם.

תגובה מוקדמת היא קריטית,

איתור מוקדם הוא התנאי המקדים.

כ"א: ואיזה ציון היית נותן לעולם

באיתור המוקדם והתגובה המוקדמת לקורונה?

ל"ב: כמובן, שנתת לי את השאלה הזו 
מוקדם יותר,

אז חשבתי עליה הרבה.

אני חושב שהייתי עובר בין המדינות,

ולמעשה הכנתי רשימה.

אני חושב שרפובליקות האי של טייוואן,
איסלנד ובוודאי ניו זילנד

מקבלות 100.

רפובליקת האי של בריטניה
וארצות הברית -

שאינה אי, לא משנה כמה נחשוב שאנחנו אי --

יקבלו ציון נכשל.

הייתי נותן 90 לדרום קוריאה ולגרמניה.

וביניהם -

אז זוהי תגובה מאוד הטרוגנית, לדעתי.

העולם ככלל מקרטע.

אל לנו להיות גאים במה שקורה כרגע.

כ"א: הצלחנו באיתור די מוקדם,

לפחות כמה רופאים בסין 
הצליחו לאתר די מוקדם.

ל"ב: מוקדם יותר ממה שהיה במגפת הסארס 
ב-2002, שלקח ששה חודשים.

הפעם נדרשו כשישה שבועות.

ואיתור משמעו לא רק מציאתו,

אלא ההבנה של מה זה.

אז, הייתי נותן לנו ציון די טוב על זה.

השקיפות, התקשורת -- אלה הם נושאים אחרים.

כ"א: אז מה היתה הטעות המכרעת

שעשו אותן מדינות להן נתת ציון נכשל, לדעתך?

ל"ב: אני חושב שפחד,

חוסר מסוגלות פוליטית, התערבות,

הן לא לקחו את זה ברצינות מספיק מוקדם --

זה די אנושי.

אני חושב שלאורך ההיסטוריה,

כל מגפה פחות או יותר 
מתקבלת בהתחלה בהכחשה ופקפוק.

אבל אותן מדינות שפעלו במהירות,

ואפילו אלה שהתחילו לאט, כמו דרום קוריאה,

בכל זאת הצליחו לחפות על כך, 
ועשו זאת טוב מאוד.

היו לנו חודשיים שהפסדנו.

נתנו לוירוס שנע בקצב אקספוננציאלי

התחלה של חודשיים.

זה לא רעיון טוב, כריס.

כ"א: בהחלט לא.

יש כל כך הרבה מידע מבלבל שעדיין מסתובב

לגבי הוירוס הזה.

מה אתה חושב שיהיה בסופו של דבר
הקונצנזוס המדעי

לגבי שני הנושאים המרכזיים

של אופן ההדבקה שלו ושיעור התמותה שלו?

ל"ב: אני חושב שהמשוואה שיש לזכור

היא שהוירוס נע ותלוי 
על שלושה עניינים מרכזיים.

הראשון הוא ה-R0,

המספר הראשון של מקרים משניים 
שישנם כשהוירוס צץ.

במקרה הזה,

אנשים מדברים על כך שזה 2.2, 2.4.

אבל מאמר ממש חשוב מלפני שלושה שבועות,

שיצא בכתב העת "Emerging Infectious
Diseases" (גילוי מחלות זיהומיות),

הציע שבבחינת המידע מווהאן,

זה באמת 5.7.

אז לעניין הדיון,

בא נאמר שהוירוס נע בקצב אקספוננציאלי

והמעריך הוא איפשהו בין 2.2 ו-5.7.

שני הגורמים האחרים שמעניינים אותנו

הם תקופת הדגירה או אורך הדור.

ככל שהם יותר ארוכים,

כך המגפה נראית לנו יותר איטית.

כשזה ממש קצר, משהו כמו שישה ימים, 
זה זז כמו מכת ברק.

ואז האחרון והכי חשוב --

שהרבה פעמים מתעלמים ממנו --

הוא מדד הפגיעות.

זהו וירוס חדש,

אז אנחנו רוצים לדעת כמה לקוחות 
הוא יכול להדביק באופן פוטנציאלי.

ומכיוון שהוא חדש, זה אומר 8 מיליארד 
מאיתנו.

העולם מתמודד מול וירוס

שרואה את כולנו כפגיעים באופן שווה.

לא משנה צבע עורנו, הגזע שלנו,

או כמה אנחנו עשירים.

כ"א: אף אחד מהמספרים שהזכרת עד כה

אינו שונה בפני עצמו מכל שאר המחלות 
המדבקות בשנים האחרונות.

מה השילוב שהפך את זה לכל־כך קטלני?

ל"ב: זה בדיוק השילוב

של תקופת דגירה קצרה ורמת הדבקה גבוהה.

כל מי שנמצא כאן מכיר מישהו שחלה במחלה.

לרוע המזל, רבים איבדו אהובים וקרובים.

זאת היא מחלה נוראית כשהיא חמורה.

ואני מקבל שיחות מרופאים בחדרי מיון,

שמטפלים באנשים בחדרי טיפול נמרץ 
בכל רחבי העולם,

והם כולם אומרים את אותו הדבר:

"איך אני מחליט מי יחיה ומי ימות?

יש לי כל כך מעט כלים להתמודד".

זאת מחלה מפחידה,

למות לבד עם מכונת הנשמה מחוברת לריאות,

וזאת מחלה שמשפיעה על כל האיברים שלנו.

זאת מחלת נשימה --

אולי היא מטעה,

היא גורמת לך להתבלבל עם שפעת,

אבל כל כך הרבה מהחולים סובלים מדם בשתן

ממחלת כליות.

יש להם גסטרואנטריטיס (דלקת במעיים),

הם בוודאי סובלים מאי ספיקה לבבית 
לעתים קרובות.

אנחנו יודעים שזה משפיע על הטעם והריח,
עצבי חוש הריח.

אנחנו כמובן יודעים על הריאות.

השאלה שלי היא:

האם יש איבר שהיא לא משפיעה עליו?

ובמובן זה,

זה מזכיר לי מאוד את האבעבועות השחורות.

כ"א: אז אנחנו בצרות.

מהי הדרך קדימה מכאן?

ל"ב: הדרך קדימה היא אותו הדבר.

גילוי מהיר,

תגובה מהירה.

מציאת כל מקרה

ואז להבין את כל הקשרים.

יש לנו טכנולוגיות חדשות נפלאות 
לאיתור הקשרים,

יש לנו מדענים נפלאים שעובדים בקצב מהיר

לספק לנו ערכות בדיקה 
ואנטי-וירוסים וחיסונים.

אנחנו צריכים להאט,

הבודהיסטים אומרים להאט את הזמן,

כך שתכול להשקיע את הלב והנשמה שלך 
למרחב הזה.

אנחנו צריכים להאט את הקצב של הוירוס הזה,

ולכן אנחנו מקפידים על ריחוק חברתי.

רק להבהיר -

השטחת העקומה, ריחוק חברתי,

זה לא משנה את המספר האבסולוטי של מקרים,

אבל זה משנה את מה שיכול להפוך
לנקודת שיא בצורת הר פיג'י

במקום לדופק.

ואז גם לא נאבד אנשים בגלל 
תחרות על מיטות בבתי החולים,

אנשים שיש להם התקף לב, או זקוקים 
לכימותרפיה, לידות קשות,

יוכלו להיכנס לבית החולים,

ואנחנו נוכל להשתמש במשאבים המעטים שיש לנו,

במיוחד במדינות המתפתחות,

כדי לטפל באנשים.

אז האטו,

האטו את הקצב של המגפה,

ואז בהפוגות, בין הגלים,

תקפצו על זה, תשקיעו ותעבדו בזריזות,

תמצאו כל מקרה,

תמצאו את כל הקשרים,

תבחנו כל מקרה,

ואז רק תבודדו את אלה שיש לבודד אותם,

ותעשו את זה עד שנמצא חיסון.

כ"א: אז זה נשמע כאילו עלינו לעבור 
את השלב של הקלה בלבד,

בו אנחנו רק מנסים להביא להשבתה כללית,

לנקודה בה נוכל להתחיל לזהות שוב 
מקרים בודדים

ולמצוא את הקשרים שלהם

ולטפל בהם באופן נפרד.

כדי לעשות זאת,

נראה שאנחנו נזדקק לרמה גבוהה יותר
של תיאום,

אמביציה, ארגון, השקעה,

שעוד לא ראינו את הסימנים להם 
בחלק מהמדינות.

האם נוכל לעשות זאת? איך
נוכל לעשות זאת?

ל"ב: ברור שנוכל לעשות זאת.

טיוואן עשתה זאת באופן נפלא.

איסלנד עשתה זאת באופן נפלא, גרמניה.

כולן באמצעות אסטרטגיות שונות.

דרום קוריאה.

זה דורש ממשל מסוגל,

תחושה של רצינות,

והקשבה למדענים ולא לפוליטיקאים 
שעוקבים אחרי הוירוס.

ברור שנוכל לעשות זאת.

אני רוצה להזכיר לכולם --

זאת אינה מתקפת הזומבים,

זה לא אירוע הכחדה עולמי.

אתם יודעים, 99-98 אחוזים מאתנו 
נצא מזה בחיים.

אנחנו צריכים להתמודד עם זה 
בדרך שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים,

ואנחנו צריכים להיות הגרסה הטובה ביותר 
של עצמנו.

הן בישיבה בבית

כמו גם במדע ובוודאי בהנהגה.

כ"א: האם יש שם בחוץ חיידקים גרועים יותר

בעתיד?

כלומר, האם תוכל לתאר

שילוב אפילו גרוע יותר של המספרים האלה

שעלינו להתכונן לקראתם?

ל"ב: לאבעבועות השחורות היה 
ערך R0 של 3.5-4.5,

אז זה בערך מה שאני מעריך שהקורונה יהיה.

אבל זה הרג שליש מהאנשים.

אבל היה לנו חיסון.

אז, אלה הם המערכים השונים שיש לנו.

אבל מה שהכי מדאיג אותי,

והסיבה בגללה הפקנו את "התפשטות"

וזה היה וירוס בדיוני --

אני חוזר, לאלה מכם שצופים,

זה סרט בדיוני.

יצרנו וירוס שהרג הרבה יותר 
מהוירוס הזה.

כ"א: אתה מדבר על הסרט "התפשטות"

שהפך לטרנד בנטפליקס.

ואתה שימשת כיועץ עבורו.

ל"ב: זה נכון.

הכנו את הסרט הזה בכוונה

כדי להראות איך מגפה אמיתית נראית.

אבל בחרנו בוירוס די נורא.

והסיבה שהצגנו אותו ככה,

שהוא מועבר מעטלף לתפוח,

לחזיר, לטבח, לגווינית' פאלטרו,

היא כיוון שכך נראה הטבע של הגלישה,

כשמחלות זואונותיות,

מחלות של בעלי חיים, גולשות לבני אדם.

ואם אני מתבונן שלושה עשורים אחורה,

או שלושה עשורים קדימה --

בהתבוננות לשלושה עשורים אחורה, 
אבולה, סארס, זיקה,

שפעת החזירים, שפעת העופות, 
קדחת הנילוס המערבי,

אנחנו יכולים להתחיל כאן מנטרה דתית

ולהקשיב לקקופוניה של השמות האלה.

אבל היו כ-30-50 וירוסים חדשים 
שגלשו לבני האדם.

בהסתכלות קדימה, אני מפחד

שאנחנו בעידן המגפות,

אנחנו צריכים להתנהג בהתאם,

אנחנו צריכים לאמץ את עקרונות One Health 
(מודל 'בריאות אחת'),

אנחנו צריכים להבין שאנחנו חיים באותו העולם

יחד עם בעלי חיים, הסביבה ואנחנו.

ולהיפטר מהאשליה שאנחנו סוג של זן מיוחד.

בעיני הוירוס אנחנו לא.

כ"א: מממ.

הזכרת חיסונים.

האם אתה רואה נתיב מואץ למציאת חיסון?

ל"ב: אכן.

אני למעשה די נרגש לראות שאנחנו עושים משהו

שאנחנו רק חושבים עליו במדעי המחשב,

כלומר שאנחנו משנים את מה 
שהיה צריך להיות,

או ליתר דיוק שתמיד היה,

תהליכים רציפים מרובים.

אתה עורך מבחני ביטחון ואז אתה בוחן 
את מידת ההשפעה,

ואז את מידת היעילות.

ואז אתה מייצר.

אנחנו עושים את כל שלושת או 
ארבעת השלבים האלה,

במקום ברצף אנחנו עושים אותם במקביל.

ביל גייטס אמר שהוא יבנה 
שבעה קווי ייצור לחיסון

בארצות הברית,

ויתחיל להתכונן לקראת ייצור,

מבלי לדעת איך החיסון הסופי יראה.

אנחנו עורכים מבחני ביטחון ומבחני יעילות
והשפעה במקביל זה לזה.

אני חושב שמשרד הבריאות האמריקאי התערב.

אני מאוד שמח לראות את זה.

כ"א: ואיך זה מתרגם 
ללוח זמנים אפשרי, לדעתך?

שנה, שנה וחצי, האם זה אפשרי?

ל"ב: אתה יודע, טוני פאוצ'י 
הוא הגורו שלנו בנושא הזה,

והוא אמר 12-18 חודשים.

אני חושב שנצליח להשיג חיסון ראשוני
מהר יותר מזה.

אבל אולי שמעת שהוירוס הזה

לא יוכל לספק לנו את החסינות לטווח ארוך --

מה שיכולנו להשיג מאבעבועות שחורות.

אז אנחנו מנסים ליצור חיסונים בעלי תוספים

שיגרמו לחיסון ליצור חסינות טובה יותר

מאשר המחלה,

כך שנוכל להשיג חסינות לשנים רבות.

זה ייקח קצת יותר זמן.

כ"א: שאלה אחרונה, לארי.

כבר ב-2006, כזוכה פרס TED,

ביקשנו ממך להביע משאלה,

ואתה ביקשת שהעולם ייצור את 
מערכת המוכנות למגפה

שתמנע התרחשות כזו.

אני מרגיש שאנחנו, העולם, אכזבנו אותך.

אם היית יכול להביע משאלה נוספת עכשיו,

מה היית מבקש?

ל"ב: אני לא חושב שאכזבנו מבחינת 
מהירות האיתור.

אני די שמח על כך.

כשנפגשנו ב-2006,

הוירוס הממוצע שקפץ מבעלי-חיים לבני אדם,

לקח לנו ששה חודשים לגלות אותו --

כמו נגיף האבולה הראשון, לדוגמה.

אנחנו היום מאתרים את המקרים הראשונים 
בתוך שבועיים.

אני לא מאוכזב מכך.

הייתי רוצה להוריד את זה לתקופת דגירה אחת.

זה נושא רחב יותר עבורי.

מה שגיליתי הוא שבתכנית חיסול 
האבעבועות השחורות,

אנשים מכל הצבעים, כל הדתות, כל הגזעים,

כל כך הרבה מדינות,

התאחדו יחד.

ונדרשה עבודה כקהילה גלובלית

להתגבר על מגפה עולמית.

אני מרגיש שהפכנו לקרבנות של 
כוחות צנטריפוגליים.

אנחנו כלואים מאחורי 
הסורגים הלאומניים שלנו.

לא נוכל להתגבר על המגפה הזאת

אם לא נאמין שכולנו נמצאים בה ביחד.

זאת לא הצהרה היפית או קריאה של מדורת השבט,

זה מה שמגפה גורמת לנו להבין.

כולנו נמצאים בה ביחד,

אנחנו זקוקים לפתרון גלובלי 
עבור בעיה גלובלית.

כל דבר פחות מכך הוא בלתי יעלה על הדעת.

כ"א: לארי בריליאנט, תודה רבה.

ל"ב: תודה רבה, כריס.