יש קבוצה של אנשים בקניה,

אנשים חוצים אוקיינוסים כדי לראות אותם.

האנשים האלה הם גבוהים, הם קופצים גבוה, הם לובשים אדום, והם הורגים אריות.

ייתכן שאתם תוהים, מי הם האנשים האלה?

אלה הם המסאים.

ואתה יודעים מה מגניב?

אני למעשה אחת מהם.
(צחוק)

המסאים, מגדלים את הבנים כדי להיות לוחמים,

את הבנות מגדלים להיות אמהות.

כאשר הייתי בת חמש, מצאתי שהייתי מאורסת,

כדי להינשא ברגע שאגיע לבגרות מינית.

אמי, סבתי דודותי,

הם כל הזמן הזכירו לי את זה, "בעלך עבר כאן הרגע."

(צחוק)
מגניב, כן?

וכל מה שהיה עלי לעשות מאותו רגע

היה להכין אותי להיות אישה מושלמת בגיל 12.

היום שלי התחיל בשעה חמש בבוקר,

לחלוב את הפרות , לטאטא את הבית, לבשל לאחים שלי,

לשאוב מים, עצים לאש.

עשיתי כל מה שהייתי צריכה לעשות, כדי להיות אישה מושלמת

הלכתי לבית הספר לא בגלל שכל הנשים המסאיות הולכות לבית הספר.

כי אמא שלי לא זכתה לחינוך

והיא כל הזמן הזכירה לי ולאחים שלי,

שהיא מעולם לא רצתה עבורנו את החיים שהיא חייתה.

מדוע היא אמרה זאת?

אבא שלי עבד כשוטר בעיר,

הוא היה בא הביתה פעם בשנה, לא ראינו אותו לפעמים אפילו שנתיים.

ובכל פעם שהוא בא הביתה, זה היה מקרה שונה.

אמא שלי עבדה קשה בחווה לגדל יבול, כדי שיהיה לנו מה לאכול,

היא רעתה את הפרות והעזים כדי שתוכל לטפל בנו .

אבל אבא שלי הגיע, הוא היה מוכר את הפרות,

הוא היה מוכר את המוצרים שהיו לנו

ויצא לשתות עם חבריו במסבאות.

מכיוון שאמי היתה אשה, אסור היה שיהיה לה רכוש כלשהו

וכברירת מחדל, כל מה שבמשפחה שלי,

בכל מקרה, היה שייך לאבא שלי אז היתה לו הזכות.

ואם אמא שלי אי פעם שאלה אותו, הוא היה מכה אותה, מתעלל בה

והיה ממש קשה.

כאשר הלכתי לבית הספר, היה לי חלום, רציתי להיות מורה.

מורות נראו נחמד, הן לבשו שמלות נאות, נעלי עקב --

מאוחר יותר גיליתי שהם לא היו נוחות, אבל הערצתי אותן.

(צחוק)

אבל יותר מכל, המורה היתה פשוט כותבת על הלוח –

עבודה לא קשה, זה מה שחשבתי,

לעומת מה שאני עושה בחווה, אז רציתי להיות מורה.

עבדתי קשה בבית הספר, אבל כשהייתי בכיתה ח',

זה היה הגורם הקובע.

במסורת שלנו, יש טקס שבנות צריכות לעבור כדי להפוך לאשה.

וזו זכות המעבר אל הנשיות.

ואז רק סיימתי את כיתה ח' .

וזה היה שלב עבורי ללכת לתיכון,

זו היתה צומת.

ברגע שאני עוברת דרך מסורת זו אני נעשית אשת איש.

ובכן, החלום שלי להיות מורה לא יתגשם.

אז הייתי צריכה לבוא עם תוכנית כדי להתמודד עם הדברים האלה.

דיברתי עם אבא שלי, עשיתי משהו שרוב הבנות מעולם לא עשו.

אמרתי לאבא שלי, אני אעבור את הטקס הזה רק אם תרשה לי לחזור לבית הספר.

הסיבה היתה, שאם אברח, לאבא שלי תהיה סטיגמה, אנשים יקראו לו,

"אבי הילדה שלא עברה את הטקס".

זו היתה בושה שהיה עליו לשאת עד סוף ימיו.

אז הוא חשב- ובכן, הוא אמר, "טוב, תלכי לבית הספר לאחר הטקס."

וכך עשיתי. הטקס נערך , זהו שבוע שלם של התרגשויות.

זה טקס, אנשים נהנים.

וביום שלפני שהטקס מתקיים בפועל,

רקדנו,התרגשנו ולאורך כל הלילה לא ישנו --

היום המיועד הגיע ויצאנו מהבית

ורקדנו,

ובריקודים יצאנו אל מחוץ לחצר

ושם חיכתה חבורה של אנשים , הם עמדו כולם במעגל.

ובעודנו רוקדים ורוקדים, ואנחנו מתקרבים למעגל זה של נשים-

גברים, נשים, ילדים כולם היו שם.

אישה ישבה באמצעו

ואשה זו חיכתה כדי להחזיק אותנו,

הייתי הראשונה, היו האחיות שלי ועוד כמה בנות אחרות.

כשהתקרבתי אליה, היא הסתכלה עלי, ואני התיישבתי ופיסקתי את הרגליים שלי.

בעודי מפסקת את הרגל שלי, אשה אחרת באה ,כשהיא נושאת סכין.

כשהיא נושאת את הסכין היא הלכה לקראתי, והחזיקה לי את הדגדגן, וחתכה אותו.

כפי שאתם יכולים לדמיין, דיממתי. דיממתי.

לאחר שדיממתי במשך זמן מה, התעלפתי שם.

מדובר במשהו שכל כך הרבה בנות - למזלי לא מתי, אבל רבות מתות.

זה הליך ללא הרדמה, זה סכין ישן חלוד

והיה קשה.

היה לי מזל – גם, כי אמא שלי עשתה משהו שרוב הנשים לא היו עושות

שלושה ימים מאוחר יותר, לאחר שכולם עזבו את הבית

אמא שלי הלכה והביאה אחות.

קיבלנו טיפול, כעבור שלושה שבועות נרפאתי ושבתי לתיכון.

הייתי כל כך נחושה בדעתי עכשיו להיות מורה

כך שאוכל לעשות את ההבדל במשפחה שלי.

ובכן, כשהייתי בתיכון, משהו קרה,

פגשתי צעיר מהכפר שלנו שהיה באוניברסיטת אורגון.

הוא לבש חולצת טי לבנה, ג'ינס, ונשא מצלמה,

נעלי ספורט לבנות - ואני מדבר על נעלי ספורט לבנות.

יש משהו בבגדים אני חושבת - ובנעליים. (צחוק)

וזה היה בכפר שאפילו לא היו בו כבישים סלולים,

זה היה מושך למדי.
(צחוק)

אמרתי לו, "אני רוצה ללכת למקום שבו אתה נמצא," כי האיש הזה נראה מאוד מאושר

והערצתי זאת.

והוא אמר לי,

"טוב, למה את מתכוונת שאת רוצה ללכת, אין לך בעל שמחכה לך?"

ואמרתי לו, "אל תדאג בקשר לזה, רק תגיד לי איך להגיע."

האיש הזה, הוא עזר לי.

וכשהייתי בבית הספר, אבא שלי היה חולה, הוא קיבל שבץ-

והוא היה ממש חולה כך שהוא באמת לא יכול היה לומר לי מה לעשות הלאה.

אבל הבעיה היא שאבי אינו האב היחיד שיש לי.

כול מי שבגילו של אבא שלי, גבר, בקהילה, הוא אבא שלי כברירת מחדל.

הדודים שלי, כל אחד מהם, מכתיבים לי את העתיד שלי.

אז המידע הגיע, נרשמתי לבית הספר

והתקבלתי למכללת רנדולף-מייקון לנשים, בלינצ'בורג, וירג'יניה

ולא יכולתי לבוא ללא התמיכה של הכפר

כי הייתי צריכה לגייס כסף כדי לקנות כרטיס טיסה.

קיבלתי מלגה, אבל הצטרכתי להגיע לכאן.

אבל נזקקתי לתמיכה של הכפר

וכאן שוב, כאשר הגברים, שמעו

שנשים קיבלו הזדמנות ללכת לבית הספר

הם אמרו, "איזו הזדמנות מוחמצת,

את זה היה צריך לתת לנער, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. "

אז חזרתי, והייתי צריכה לשוב למסורת.

ישנה אמונה בקרב האנשים שלנו שבוקר מביא חדשות טובות.

כך, שהייתי צריכה לבוא עם משהו שקשור עם הבוקר

כי יש חדשות טובות בבוקר.

ויש בכפר גם מנהיג אחד או אדם, זכר, מזקני השבט

אם הוא אומר "כן", כולם ינהגו לפיו.

אז הלכתי אליו, מוקדם מאוד בבוקר, עם זריחת השמש,

הדבר הראשון שהוא רואה כאשר כשהוא פותח את הדלת שלו הוא אותי.

"ילדתי, מה את עושה כאן?"

" אבא אני זקוקה לעזרה, האם אתה יכול לתמוך בי כדי לנסוע לאמריקה?

הבטחתי לו שאני אהיה הבחורה הטובה ביותר, אני אשוב בחזרה

כל דבר שהם ירצו לאחר מכן, אעשה זאת עבורם.

הוא אמר, "טוב, אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד."

הוא נתן לי רשימה של 15 גברים אחרים שהלכתי אליהם , 16 גברים נוספים.

בכל בוקר הלכתי וביקרתי אותם.

כולם נאספו - הכפר, הנשים, הגברים.

כולם נאספו כדי לתמוך בי לבוא, לקבל השכלה.

הגעתי לאמריקה, כפי שאתם יכולים לדמיין, מה מצאתי?

(צחוק)
מצאתי שלג,

מצאתי וולמארט,

שואבי אבק והרבה אוכל בקפיטריה.

הייתי בארץ של שפע. נהניתי,

אבל בה בעת, בזמן שהייתי כאן, גיליתי הרבה דברים

למדתי שהטקס שעברתי כשהייתי בת 13

נקרא מילת נשים.

למדתי שזה היה נגד החוק בקניה,

נודע לי שאני לא צריכה לסחור בחלק גופי

כדי לקבל השכלה, הייתה לי זכות!

ובעודנו מדברים עכשיו, שלושה מיליון בנות באפריקה

נמצאות בסיכון לעבור מילת נשים.

למדתי שלאמא שלי ישנה זכות להחזיק ברכוש

למדתי שהיא לא היתה צריכה לעבור התעללות משום שהיא אישה.

הדברים האלה עוררו בי כעס.

רציתי לעשות משהו.

בכל פעם שחזרתי, מצאתי שבנות השכנים שלי

כשהיו מתחתנות, היו עוברות מילה.

לאחר שסיימתי את הלימודים כאן, עבדתי באו"ם, חזרתי לבית הספר

כדי להשלים את העבודה שלי לתואר שני, הזעקה המתמשכת של הבנות האלו נראתה על פני.

הייתי צריכה לעשות משהו.

כשחזרתי לכפר , התחלתי לדבר עם הגברים, עם ראש הכפר והאמהות ואמרתי,

"אני רוצה להחזיר לכם בדרך שהבטחתי שאשוב ואעזור לכם.

מה אתם צריכים?"

כשדיברתי עם הנשים, הן אמרו לי,

"את יודעת מה שאנחנו צריכים?
אנחנו באמת צריכים בית ספר לנערות

כי לא היה בית ספר לבנות."

והסיבה שהם רוצים בית ספר לבנות

הוא כי כשנערה נאנסת בדרכה לבית הספר

מאשימים בכך את האם..

אם היא נכנסה להריון לפני שהתחתנה,

האם מואשמת בכך והיא תיענש, היא תקבל מכות.

הם אמרו, "אנחנו רוצים לשים את הבנות שלנו במקום בטוח".

כשהתקדמנו, הלכתי לדבר עם האבות,

האבות כמובן, אתם יכולים לדמיין מה הם אמרו,

"אנחנו רוצים בית ספר לנערים".

ואמרתי, טוב, יש כמה גברים מהכפר שלי שיצאו החוצה

ויש להם השכלה

למה הם לא יכולים לבנות בית ספר עבור הבנים ואני אבנה בית ספר לנערות?

זה נשמע הגיוני והם הסכימו.

ואמרתי להם, שאני רוצה שיראו לי סימן של מחויבות

והם עשו.

הם תרמו שטח שבו אנו בונים את בית הספר לבנות, שיש לנו.

אני רוצה שתפגשו את אחת הבנות מאותו בית ספר.

אנג'לין באה להרשם לבית הספר

והיא לא ענתה על אף אחד מהקריטריונים שהיו לנו.

היא יתומה, כן. יכולנו לקבל אותה בשל כך,

אבל היא הייתה בת 12, ואנו קיבלנו בנות שהיו בכיתה ד'.

כולם אמרו לנו שאנג'לין עברה ממקום למקום,

כי היא יתומה, אין לה אמא אין, אין לה אבא,

עברה מהבית של סבתא אחת לאחרת

מדודות לדודות, לא היתה יציבות בחיים שלה.

ואנשים אמרו, והבטתי בה ונזכרתי באותו היום,

וראיתי משהו מעבר למה שראיתי באנג'לין

וכן והיא הייתה מבוגרת מכדי להיות בכיתה ד',

אנחנו נתנו לה את ההזדמנות לבוא לכיתה.

חמישה חודשים לאחר מכן, הנה אנג'לין.

טרנספורמציה החלה בחייה

אנג'לין רוצה להיות טייסת, כדי שתוכל לטוס ברחבי העולם ולגרום לשינוי.

היא לא הייתה התלמידה המצטיינת כאשר קיבלנו אותה,

ועכשיו היא התלמידה הטובה ביותר לא רק בבית הספר שלנו,

אלא בכל החטיבה.

היא בעלת מראה שונה, זו שרון, זה חמש שנים מאוחר יותר,

זוהי אבלין, חמישה חודשים מאוחר יותר, זה ההבדל שאנחנו עושים

כששחר חדש עולה בבית הספר שלי

התחלה חדשה קורית,

בזמן שאנחנו מדברים עכשיו 125 בנות לעולם לא יעברו טקס מילה.

125 בנות לא יינשאו בגיל 12 .

125 בנות רוקמות חלומות ומגשימות אותם.

זה דבר שאנו עושים - לתת להם הזדמנויות כדי שיוכלו להתרומם.

בזמן שאנחנו מדברים עכשיו, נשים אינן מוכות

בגלל המהפכות שהתחלנו בקהילה שלנו.

(מחיאות כפיים)

אני רוצה לאתגר אתכם היום

אתם מאזינים לי כי אתם כאן מאוד אופטימיים.

אתם נלהבים כל כך

אתם רוצים לראות עולם טוב יותר.

אתם רוצים לראות את סופה של המלחמה.

שאין עוני.

אתם רוצים לעשות הבדל.

אתם רוצים לעשות את המחר שלנו טוב יותר.

אני רוצה לאתגר אתכם היום להיות שם ראשונים-

כי אנשים יבואו בעקבותיכם.

היו ראשונים - אנשים יבואו בעקבותיכם

היו אמיצים - הזדקפו.

היו ללא חת.

היו בטוחים בעצמכם.

צאו החוצה, כי כאשר תשנו את העולם שלכם, כשתשנו את הקהילה שלכם,

כשאנו מאמינים אנו משפיעים על ילדה אחת, משפחה אחת,

כפר אחד, מדינה אחת בכל פעם.

אנו עושים את ההבדל.

אז אם אתם משנים את העולם שלכם, 
אתם הולכים לשנות את הקהילה שלכם,

אתם עומדים לשנות את המדינה שלכם.

וחישבו על כך, אם אתם עושים זאת, ואני עושה את זה,

האם איננו יוצרים עתיד טוב יותר,

עבור הילדים שלנו, הילדים שלכם, עבור הנכדים שלנו,

ונחייה בעולם של שלום שקט מאוד.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)