לפני עשר שנים, קיבלתי טלפון ששינה את חיי. באותו הזמן, הייתי קרדיולוגית ב UCLA, והתמחתי בטכנולוגיות דימות לב. הקריאה הגיעה מוטרינר בגן החיות של לוס אנג'לס. שימפנזה מבוגרת התעוררה עם צניחת פנים והוטרינר היה מודאג שהיה לה שבץ. הם שאלו אם אני מוכנה לבוא לגן החיות ולדמות את לב החיה כדי לחפש סיבוות לבביות אפשריות. עכשיו, כדי להיות ברורה, גני חיות צפון אמריקאים מעסיקים וטרינרים מאוד מוכשרים, שאושרו על ידי הועדה שמטפלים בחיות בצורה יוצאת דופן. אבל לפעמים, הם כן פונים לקהילת הרפואה האנושית, בעיקר ליעוצים של מומחים, ואני הייתי אחת הרופאות בנות המזל שהוזמנו לעזור. היתה לי הזדמנות לשלול שבץ בשימפנזה ולוודא שלגורילה הזו לא היה אבי עורקים קרוע, הערכתי את המקאו הזה לרשרוש בלב, בדקתי שלאריה הים הקליפורני לא היה קרום לב מודלק, ובתמונה הזו, אני מקשיבה ללב של אריה אחרי תהליך מציל חיים משותף עם וטרינרים ורופאים בו ניקזנו 700 סמ"ק של נוזלים מהשק שמכיל את לב האריה. והתהליך הזה, שביצעתי בהרבה חולים אנושיים, היה זהה, עם ההבדל של הכף והזנב האלה. עכשיו רוב הזמן, עבדתי במרכז הרפואי של UCLA עם רופאים, דנתי בסימפטומים ואבחנות וטיפולים לחולים אנושיים, אבל חלק מהזמן, עבדתי בגן החיות של לוס אנג'לס עם וטרינרים, דנתי בסימפטומים ואבחנות וטיפולים לחיות החולות. ולפעמים, באותו יום, הלכתי לסבבים במרכז הרפואי UCLA ובגן החיות של לוס אנג'לס. והנה מה שהתחיל להכנס למיקוד ברור אצלי. רופאים ווטרינרים בעצם טיפלו באותן הפרעות בחולים האנושיים והחייתיים שלהם: תעוקת לב, גידולים במוח, לוקמיה, סכרת, שיגרון, ALS, סרטן שד, אפילו תופעות פסיכיאטריות כמו דיכאון, חרדה, התנהגות כפייתית, הפרעות אכילה ופציעה עצמית. עכשיו, יש לי וידוי. למרות שלמדתי פיזיולוגיה השוואתית וביולוגיה אבולוציונית כסטודנטית לתואר ראשון -- אפילו כתבתי את התזה לתואר שני על התאוריה של דרווין -- ולמדתי על החפיפה המשמעותית בין ההפרעות של חיות לאלו של בני אדם, זה הגיע כקריאת השקמה נחוצה בשבילי. אז התחלתי לתהות, עם כל החפיפות האלו, איך זה שמעולם לא חשבתי לשאול וטרינר, או להתייעץ בספרות הוטרינרית, לתובנות בנוגע לחולים האנושיים שלי? למה מעולם, אף אחד מהחברים והקולגות הרופאים שלי שאותם שאלתי, לא השתתף בועידה של וטרינרים? לצורך העניין, למה זו היתה הפתעה? אני מתכוונת, תראו, כל רופא מקבל כמה חיבורים ביולוגיים בין חיות לאנשים. כל תרופה שאנחנו רושמים או שלקחנו בעצמנו או שנתנו למשפחה שלנו נוסתה ראשית על חיות. אבל יש משהו מאוד שונה בנוגע ללתת לחיה תרופה או מחלה אנושית והחיה מפתחת כשל לב או סכרת או סרטן שד בעצמן. עכשיו, אולי חלק מההפתעה מגיעה מההפרדה הגוברת בעולם שלנו בין האורבני לכפרי. אתם יודעים, אנחנו שומעים על ילדי העיר האלה שחושבים שצמר גדל על עצים או שגבינה מגיעה ממפעל. ובכן, בתי החולים היום, יותר ויותר, הופכים לקתדרלות בוהקות של טכנולוגיה. וזה יוצר ריחוק פסיכולוגי בין החולים האנושיים שמטופלים שם וחיות חולות שחיות באוקיינוס וחוות וג'ונגלים. אבל אני חושבת שיש סיבה אפילו עמוקה יותר. רופאים ומדענים, אנחנו מקבלים אינטלקטואלית שהמין שלנו, הומו סייפיאנס, הוא רק מין אחד, לא יותר יחודי או מיוחד מהאחרים. אבל בליבנו, אנחנו לא לגמרי מאמינים בזה. אני מרגישה את זה בעצמי כשאני מקשיבה למוצרט או מביטה בתמונות של הרכב על מאדים במקבוק שלי. אני מרגישה את המשיכה של יוצאות הדופן האנושית, אפילו כשאני מבינה את מחיר הבידוד המדעי של לראות את עצמנו כמין נעלה, נפרד. ובכן, אני מנסה בימים אלה. כשאני רואה עכשיו חולה אנושי, אני תמיד שואלת, מה רופאי החיות יודעים על הבעיה שאני לא יודעת? והאם הייתי מטפלת טוב יותר בחולים האנושים שלי אם הייתי רואה אותם כחיות אנושיות חולות? הנה כמה דוגמאות של קישורים מרגשים שסוג כזה של חשיבה הוביל אותי אליו. כשל לב בשל פחד. סביב שנת 2,000, הקרדיולוגים "גילו" כשלי לב בשל רגשות. זה תואר אצל אב מהמר שאיבד את חסכונות חייו עם גלגול קוביה, בכלה שנעזבה מתחת לחופה. אבל מסתבר, שהאבחנה ה"חדשה" הזו באנשים לא היתה חדשה או יחודית לאנשים. וטרינרים איבחנו, טיפלו ואפילו מנעו תסמינים מושפעי רגשות בחיות שנעים מקופים לפלמינגו, מצבאים לארנבות, מאז שנות ה 70. כמה חיי אנשים אולי היו ניצלים אם הידע הוטרינרי הזה היה מגיע לידיים של רופאי מיון וקרדיולוגים? פציעה עצמית. כמה חולים אנושיים פוגעים בעצמם. כמה תולשים פיסות שיער, אחרים למעשה חותכים את עצמם. כמה חיות חולות גם פוגעות בעצמן. יש ציפורים שמולקות נוצות. יש סוסים שנושכים את אחורייהם עד שהם מדממים. אבל לוטרינרים יש דרכים מאוד ספציפיות ומאוד אפקטיביות לטפל ואפילו למנוע פגיעה עצמית בחיות הפוגעות בעצמן. אין ספק שהידע הוטרינרי צריך להגיע לידי פסיכוטרפיסטים והורים וחולים שנאבקים עם פגיעה עצמית. דיכאון אחרי הלידה ופסיכוזה לאחר הלידה. לפעמים, מיד לאחר לידה, כמה נשים נהיות מדוכאות, ולפעמים הן הופכות למדוכאות מאוד ואפילו פסיכוטיות. הן אולי יזניחו את הולד, ובכמה מקרים קיצוניים, אפילו יפגעו בו. וטרינרי סוסים יודעים גם שלפעמים, סוסה, ממש אחרי ההמלטה, תזניח את הסיח, ותסרב להניק, ובכמה מקרים, תבעט בסיח, אפילו למוות. אבל הוטרינרים העלו רעיון של התערבות כדי להתמודד עם סנדרום דחיית הסיח שכולל הגברת האוקסיטוצין בסוסה. אוקסיטוצין היא הורמון מקשר, וזה מוביל לעניין מחודש, מצד הסוסה כלפי הסיח שלה. המידע הזה לא צריך להגיע לידי רופאי נשים ורופאי משפחה וחולים שמתמודדים עם דיכאון אחרי לידה ופסיכוזה? ובכן, למרות כל ההבטחות, למרבה הצער הפער בין התחומים שלנו נשאר גדול. כדי להסביר, אני חוששת שאני אצטרך לאוורר קצת כביסה מלוכלכת. כמה רופאים יכולים להיות ממש סנובים בנוגע לרופאים שהם לא רופאים רגילים. אני מדברת על רופאי שיניים ואופטומטריסטים ופסיכולוגים, אבל אולי בעיקר רופאי חיות. כמובן, רוב הרופאים לא מבינים שזה קשה יותר להתקבל לבית ספר וטרינרי בימים אלה מאשר לבית ספר לרפואה, וכשאנחנו הולכים לבית ספר לרפואה, אנחנו לומדים כל מה שיש לדעת על מין אחד, הומו ספיאנס, אבל וטינרים צריכים ללמוד על הבריאות והמחלות ביונקים, אמפיבים, זוחלים, דגים וציפורים. אז אני לא מאשימה את הוטרינרים שהם מרגישים מוטרדים מההתנשאות והבורות של המקצוע שלי. אבל הנה אחד מהוטרינרים: איך אתם קוראים לוטרינר שיכול לטפל רק במין אחד? רופא. (צחוק) סגירת הפער הפך לתשוקה בשבילי, ואני עושה את זה דרך תוכניות כמו דרווין בסבבים ב UCLA, שם אנחנו מביאים מומחים לחיות וביולוגים אבולוציונים ומטמיעים אותם בצוות הרפואי שלנו עם המתמחים שלנו והרופאים שלנו. ודרך כנס זוביקיוטי, בו אנחנו מחברים בתי ספר לרפואה עם בתי ספר לוטרינריה לדיונים משותפים על מחלות משותפות והפרעות של חיות וחולים אנושיים בכנס זוביקיוטי, משתתפים לומדים איך טיפול בסרטן שד בטיגריס יכול לעזור לנו לטפל טוב יותר בסרטן שד בגננת; איך הבנת שחלות פוליציסטיות בפרת הולסטיין יכול לעזור לנו לטפל טוב יותר במורה לריקוד עם מחזורים כואבים; ואיך הבנה טובה יותר של הטיפול בחרדת נטישה בכלבת רועים יכולה לעזור לילד צעיר וחרד שמתמודד עם ימיו הראשונים בבית הספר. בארצות הברית ועכשיו בכל העולם , בכנסי זוביקיוטי רופאים ווטרינרים משאירים את הגישות שלהם והדעות הקדומות שלהם בדלת ומתכנסים כקולגות, כשווים, כרופאים. אחרי הכל, אנחנו האנשים גם חיות, והגיע הזמן שאנחנו הרופאים נקבל את החולים שלנו והטבע החייתי שלנו ונצטרף לוטרינרים בגישה חוצת מינים לבריאות. מפני שמסתבר, שכמה מדרכי הטיפול הטובות וההומניסטיות הם להיות מאומנים כרופאים שהחולים שלהם הם לא אנושיים. ואחת הדרכים הטובות ביותר בהן אנחנו יכולים לטפל בחולה האנושי היא על ידי תשומת לב לאיך כל החולים האחרים על הפלנטה חיים, גדלים, חולים ונרפאים. תודה לכם. (מחיאות כפיים)