תודה רבה לכם, גבירותי ורבותי.

זאת חוויה מעניינת, יוצאת-דופן
ומשונה בשבילי

להרצות בעיר מולדתי, שהיא...

בין הספרים שקונסטנס ציינה
כשהיא הציגה אותי,

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה",
"דירק ג'נטלי" וכו',

אלה לא הספרים הכי אהובים עלי.

הספר האהוב עלי,

הוא שעליו אדבר הערב.

מצחיק כמה הרבה קורה...

שכמעט כל סופר שאני מכיר

הספר הכי אהוב עליו
הוא זה שנמכר הכי מעט.

הוא איכשהו המיץ של הזבל,

והוא פשוט זה שאתה הכי אוהב.

ואני רוצה לספר לכם מעט
איך זה קרה.

מתישהו באמצע שנות ה-80
של המאה ה-20,

הטלפון צלצל.

והקול אמר,

"אנו רוצים שתיסע למדגסקר.

"אנו רוצים שתחפש
מין נדיר ביותר של למור,

"ששמו 'איי-איי'.

"המטוס ממריא בעוד שבועיים,

"נשמח אם תהיה עליו."

אני -- הנחתי שהם טעו במספר --
אמרתי, "בסדר!"

לפני שהם יגלו את טעותם.

אבל מסתבר שהם החליטו,

"הנה מישהו שאין לו מושג על למורים,

"על 'איי-איי', על מדגסקר,

"בואו נשלח אותו."

אז התחלתי לנסות
ללמוד על זה משהו,

ומסתבר שזה מעניין מאד.

הלמורים היו פעם
המין הדומיננטי בעולם כולו.

והם היו יצורים מאד עדינים ושלווים.

הם היו בערך בגודל של חתולים,

ובילו בנעימים על צמרות העצים.

ואז גונדוואנאלאנד התפצלה.

זה נשמע תמיד כמו
איזו להקת רוק משנות ה-70

שהתפרקה בגלל חילוקי דעות מוסיקליים.

אבל כפי שאתם ודאי זוכרים

גונדוואנאלאנד היתה
מסה יבשתית ענקית

שכללה את מה שהפך להיות
דרום-אמריקה, אפריקה, הודו,

דרום-מזרח אסיה, אוסטרליה

אה, לא --
אוסטרליה לא היתה

וזה יהיה חשוב בהמשך --

לא ניו-זילנד

שהתבררה כסתם המון זבל

שעלה מתוך מעמקי האוקיינוס.

וכמו שאמרתי,

הלמורים היו הפרימטים הדומיננטיים בעולם

וכשכל המסה היבשתית הזאת התפצלה,

ומדגסקר כחלק ממנה,

מדגסקר כאילו הפליגה לה

לאמצע מה שהפך פתאום
לאוקיינוס ההודי,

והיא לקחה איתה דגימה מייצגת

של בעלי החיים של התקופה,

כולל המוני למורים.

והם בעקרון ישבו שם לבד

במשך מיליונים רבים של שנים

בבדידות מזהרת.

בינתיים, בשאר חלקי העולם,

עלתה קרנו של יצור חדש.

הגיע יצור חדש

שהיה הרבה יותר נבון מהלמורים

- ככה הוא טוען -

הרבה יותר תחרותי,

הרבה יותר תוקפני

ועם הרבה יותר עניין

במה שאפשר לעשות
עם ענפים.

ענפים היו דבר נהדר.

אפשר היה לעשות הרבה דברים
עם ענפים:

עם ענפים אפשר היה
לחפור באדמה ולמצוא דברים,

עם ענפים אפשר היה
לחפש זחלים בתוך קליפת העץ,

עם ענפים אפשר היה
להרביץ זה לזה.

אילו מכרו אז ירחון
למשתמשי ענפים,

היצורים ההם היו עומדים בשביל זה בתור.

והיצורים ההם

- שכפי שוודאי ניחשתם, 
קרויים קופים -

היות שהם היו תחרותיים ותוקפניים בהרבה,

וחיו באותה סביבת מחיה
של הלמורים,

דחקו בהצלחה את הלמורים

מכל מקום בעולם פרט למדגסקר.

כי מדגסקר היתה שם,
באמצע האוקיינוס ההודי

והם לא יכלו להגיע אליה.

הם לא יכלו להגיע אליה
עד לפני 1500 שנה בערך,

כשהודות להתקדמות מדהימה
בטכנולוגיית הענפים,

הם הצליחו להגיע לשם בסירות,

ולבסוף - במטוסים.

ולפתע, הלמורים
שהיה להם מקום משל עצמם

מזה מיליונים רבים של שנים,

עמדו פתאום מול אויבם הוותיק:
הקוף.

אז זאת מדגסקר,

ומתברר שהלמור הנדיר ביותר --

וכשאני אומר "הלמור הנדיר ביותר",

בנקודה זו באמצע שנות ה-80

הם נחשבו ללמורים הכי נדירים;

לאחרונה גילינו למור עוד יותר נדיר
בשם "למור הבמבוק הענק",

שעבר מיד למקום מס' 1
ברשימת הלמורים בסכנת הכחדה --

אבל האיי-איי
הוא חיה מיוחדת מאד.

הוא נראה כמו שילוב

של כל מיני חיות אחרות.

למשל, יש לו אוזניים של שועל,

ושיניים זעירות כמו של ארנבת

זנב כמו נוצת יען

ועיניים משונות מאד,

למעשה, כמו של מרטי פלדמן.

הן כאלו מסתכלות קצת מעבר לך

לאיזה מימד אחר,
קצת מעל לכתפך השמאלית.

אבל יש לו גם מאפיין
מאד מאד ייחודי:

האצבע האמצעית בכל יד
רזה, גרומה וארוכה מאד מאד.

ומסתבר שיש רק עוד חיה אחת

בעולם כולו עם התכונה הזאת.

והיא קרויה --

אני מת על הזואולוגים.
יש להם דמיון שופע --

היא קרויה
"האופוסום ארוך האצבע".

וזהו יצור שחי בגיניאה החדשה,

ואצלו, האצבע הרביעית
היא הרזה והמאורכת.

וזה אומר לנו

שאין שום זיקה
בין בעלי החיים האלה,

זו אבולוציה מתכנסת טהורה,

כי המכנה המשותף בין מדגסקר
עם האיי-איי

ובין גיניאה החדשה
עם האופוסום ארוך האצבע

הוא שבשתי סביבות המחיה הללו
אין נקרים.

ועליכם להבין, העניין הוא --

החיים הם אופורטוניסטיים ביותר,

והם ינצלו כל מקור מזון
שנמצא בסביבה.

ואם אין נקרים שמחפשים זחלים
מתחת לקליפת העצים,

יעשו זאת היונקים

שמגדלים אצבע דקה וגרומה
כדי לחפור מתחת לקליפת העץ,

כדי להגיע למקור המזון,
הזחלים שמתחת לקליפה.

האיי-איי הוא יצור מוזר מאד מאד.

ובאותה עת חשבו שנותרו
רק כחמישה עשר מהם.

ולמעשה הם חיו
לא במדגסקר עצמה,

אלא באי יער-גשם זעיר

מול חוף מדגסקר
ששמו "נוסי מנגבה",

ממש מול הקצה
הצפון-מערבי של מדגסקר.

כדי להגיע לשם,
מה שצריך לעשות

הוא לטוס ב-747 למדגסקר.

ואז לטוס בגרוטאה מעופפת איומה

ממדגסקר אל נמל התעופה הצפון-מערבי.

ומשם צריך לעבור,
בסדרה מצוינות טכנית הולכת ויורדת

של עגלות, משאיות וכו' וכו',

עד לנמל קטן
שבו אמורה להיות סירה

שתיקח אותנו לנוסי מנגבה.

הגענו לשם, והגענו לנמל,

וחיפשנו את הסירה שאמורה
לקחת אותנו לנוסי מנגבה,

ולא ראינו אותה.

שאלנו כל הזמן אנשים,

"איפה הסירה הזאת?"

והם אמרו, "הנה, הנה!"

ולא הצלחנו לראות
על מה הם מצביעים

כי היה גוש ישן ורקוב
שהסתיר לנו.

כפי שניחשתם,

הגוש הישן והנרקב האיום,

הוא זה שבו נאלצנו
להפליג לנוסי מנגבה.

והוא לא עמד, לדעתי,
באמות המידה הבסיסיות של סירה.

כי הוא היה מלא באוקיינוס.

בעיני, כל הרעי,ן של סירה

הוא שהאוקיינוס יישאר בחוץ.

בכל אופן, חצינו ככה
את הדרך לנוסי מנגבה.

וזהו אי יער-גשם יפהפה ביותר,
קטנטן וזעיר.

ונתקלנו בבעיה חמורה,

שהיא, כמובן, שבעל החיים הזה
לא רק חי בעצים

- שנים רבות מאד לא ראו אותו -

הוא חי בעצים
אבל הוא גם בעל-חיים לילי.

ואיכות הסוללות במדגסקר
היתה גרועה מאד מאד.

אז בילינו לילה אחר לילה אחר לילה,

בשוטטות ביער הגשם

במה שניתן לתאר רק כך:
גשם.

כשאנו מסמורטטים למדי

ופשוט העברנו לילה אחרי לילה

כשאנו מצטופפים מתחת יריעות ברזנט,

מביטים זה בזה ואומרים,
"די עם הגשם."

ואחת לכמה זמן היינו, כאילו,

"די, אני מנסה למצוא
את החיה הארורה הזאת."

זה למעשה נהדר,

מצאנו את הצריף הזה
שהיה של פקח ציד --

לא פקח ציד אלא שומר יערות.

וזה צריף זעיר ונחמד.

והוא היה מלא בחיות בר.

מה שקרה,

זה שהיית פותח את הדלת

והיית שומע את כל הרעש הזה...

ואז הדלקת את האור
והכל היה נפסק

והיית רואה עיני עכביש זעירות
על הקיר,

כל אחד מהם עם חרק
חצי-אכול בפה

ואומר, "כן?"

ואז היית מכבה את האור ו...

אז זהו המחסה שלנו,

בילינו בו נהדר.

ובסופו של דבר...

אבל לילה אחד, לילה אחד,

היינו כולנו, כמו שאמרתי,
צנופים מתחת לברזנטים,

ואני יצאתי ושוטטתי בחוץ,

ולפתע, לפתע,
הרמתי את המבט ועל ענף

בערך בגובה כזה מעל לראשי,

הופיע היצור הזה.

היצור הזה הופיע על הענף

הביט למטה, אלי,

ואני הבטתי בו,
ובעודו מביט בי

-- היה ברור שהוא בכלל לא אוהב
את זה שהבטתי בו --

הוא הסתובב ונעלם שוב.

כל המפגש ארך עשר שניות,

וזה היה הדבר שלמענו באנו.

ראיתי במו-עיני, וגם כולנו --

כולנו הצלחנו לצלם אותו במהירות
כשהוא הופיע --

אבל פתאום קלטתי שראינו איי-איי.

ברגע ההוא הייתי מהופנט לגמרי

מסיבות שבאותו רגע
לא יכולתי להסביר לעצמי לגמרי.

כי חודש לפני כן
בכלל לא שמעתי על החיה הזאת

ופתאום אני כאן, בוהה בה,

וחושב שקרה כאן משהו מיוחד.

אז התחלתי לחשוב על זה קצת,

וזאת המחשבה שגיבשתי לעצמי.

נסעתי הנה, טסתי ב-747 לטננריבו,

שהיא בירת מדגסקר,

הגרוטאה המעופפת האיומה ההיא

שהטיסה אותנו אל הפינה
הצפון-מערבית של המדינה,

ואח"כ סדרת העגלות והמשאיות
ההולכת ויורדת מבחינת מצוינותה,

ואח"כ הדבר הרקוב והישן הזה
שהכניס אותנו ליער הגשם,

וביער הגשם בעקרון הסתובבנו
לילה אחרי לילה,

זה היה סוג של מסע בזמן

- מסע בזמן -

בחזרה אל העבר של טכנולוגיית הענפים.

והמפגש הזה,

מה שהמפגש הזה היה הוא:

אני הייתי קוף שמביט בלמור.

ואז אתה לפתע חושב,

איזו כמות עצומה של היסטוריה

יש ברגע הזה,
ואיננו חושבים

- אנו לא קולטים -
כמה היסטוריה אנו סוחבים איתנו.

השורשים שלנו בכוכב הלכת הזה
הם נורא נורא נורא עתיקים,

ובד"כ איננו מרבים לחשוב עליהם.

ויש צורך במפגש כזה

כדי לקלוט לפתע כמה המשפחה שלך
עמוקה ורחבה.

אז חשבתי לעצמי,
זה נורא מעניין.

ודיברתי עם הבחור שהיה
כאילו המדריך שלי שם,

זואולוג, שנשלח איתנו

כדי לוודא שלא אפול מהעצים
או משהו כזה.

שמו היה מארק קארווארדיין,
ואמרתי לו,

"הייתי שמח מאד אילו יכולנו...,

"מה דעתך על הרעיון
לעבור בכל העולם

"לחפש עוד מינים נכחדים של בעלי-חיים,

"ואולי לכתוב על זה ספר?"

הוא ענה,
"נו, מזה אני מתפרנס!

"כן, בטח!"

אז זה מה שעשינו.

באותה עת זה התעכב,

כי לאחרונה חתמתי על התחייבות
לכתוב שני ספרים.

אז כתבתי את
"סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי"

ואת "שעת התה האפלה של הנפש",

וזא הגיע הזמן לצאת לדרך.

והמקום הראשון שאליו יצאנו,

היה לחפש חיה מסוימת
בשם "דרקון קומודו".

אתם מכירים לטאות, נכון?

כאילו, הן מין...

דרקון הקומודו הוא קצת יותר גדול.

הכי גדול שראינו
היה באורך ארבעה מטרים,

והראש שלו הגיע עד כאן

"ענק מזוין",
זה לדעתי המונח הטכני.

חשבתי שהם המקור
של אגדות הדרקונים הסיניים

- כי הם ענקיים,
לטאות ממש ממש ענקיות,

מכוסות קשקשים, טורפות אדם,

ממש טורפות אדם,

הן לא נושפות אש,

אבל הנשימה שלהן הכי מסריחה
מזו של כל היצורים המוכרים לאדם.

הם חיים על אי בשם קומודו.

לא די בזה -- מסתבר --

שבאי הזה יש אלף וחמש מאות,
אלף וחמש מאות דרקונים אוכלי אדם,

אלא שמי שנמצא בסכנת ההכחדה
החמורה ביותר באי

הם כל שאר בעלי החיים
פרט לדרקונים.

למעשה, כפי שאמרתי,
הם אוכלי אדם.

הם לא יאכלו אתכם מיד,

הם לא קופצים עליך
ובולעים אותך,

אלא כאילו מתגנבים אליך

ונותנים לך ביס קטן.

בגלל שהרוק שלהם כל-כך ארסי,

הפצע שלך לא יתרפא

ואחרי זמן-מה - תמות.

ואז אחד הדרקונים יזכה לאכול אותך

- לא בהכרח זה שנשך אותך -

יש להם פשוט אסטרטגיה

שבאי יהיו כמה שיותר
יצורים גוססים ומתים

ככל שיוכלו, וזה מקיים אותם.

אבל מסתבר שלא מספיק
שבאי הזה יש 1,500 דרקונים אוכלי-אדם.

רק כדי שזה יהיה
טיפה יותר מעניין,

יש בו גם יותר נחשים ארסיים

למטר מרובע של אדמה

מכל אי באותו סדר-גודל בעולם.

אז התקרבנו לקומודו

קצת בעצבנות, עלי להודות,

ובעיקוף מסוים.

למעשה, העיקוף היה כזה,

שעברנו דרך מלבורן שבאוסטרליה.

והסיבה שעברנו דרך מלבורן,

היה מישהו שרצינו לפגוש שם,

אדם ששמו ד"ר סטרואן סת'רלנד.

בעצם, אני רוצה
להקריא לכם משהו עליו,

הוא היה מומחה גדול לארס נחשים.

עלי להתנצל בעצם
לפני שאני מקריא את זה,

על כך שהאוסטרלית שלי
לא הכי טובה.

אבל נו, שיהיה.

כולכם אמריקנים
אז ממילא לא תדעו מה ההבדל.

יש במלבורן מישהו

שיודע כנראה על נחשים ארסיים

יותר מכל אדם אחר בעולם.

שמי ד"ר סטרואן סת'רלנד,

והוא הקדיש את כל חייו

לחקר הארס.

"כבר משעמם לי לדבר על זה,"

הוא אמר, כשבאנו לפגוש אותו
בבוקר למחרת,

עמוסים במכשירי הקלטה ופנקסים.

"נמאסו עלי כל היצורים הארסיים האלה,

"הנחשים, החרקים, הדגים והכל.

"יצורים עלובים שנושכים את כולם.

"וכולם מצפים ממני להגיד להם
מה לעשות בקשר אליהם.

"אני הרי אומר להם מה לעשות:
אל תתנו שיכישו אתכם מלכתחילה.

"זאת התשובה.

"נמאס לי להגיד את זה
כל הזמן לאנשים.

"הידרופוניקה - הו. זה מעניין.

"אני מוכן לדבר איתכם
בלי סוף על הידרופוניקה.

"זה מרתק,

"לגדל צמחים באופן מלאכותי במים,

"טכנולוגיה מעניינת מאד.

"נצטרך להכיר אותה לגמרי
אם נעבור למאדים וכו'.

"לאן אמרתם שאתם נוסעים?"

"לקומודו"

"תשתדלו שלא יכישו אתכם.
זה כל מה שיש לי לומר.

"אם כן, ואל תבואו לבכות לי,
כי לא תספיקו להגיע בזמן,

"וממילא, יש לי מספיק צרות משלי.

"תסתכלו על המשרד הזה.
מלא בחיות ארסיות.

"רואים את המיכל הזה? מלא בנמלי-אש.
יצורים קטנים וארסיים.

"מה אפשר לעשות בקשר אליהן?

"בכל אופן, יש לי עוגיות ילדים,
אם אתם רעבים.

"רוצים כמה עוגיות קטנות?

"לא זוכר איפה שמתי אותן.

"יש גם תה,
אבל הוא לא משהו.

"נו, תשבו כבר.

"אז אתם נוסעים לקומודו.

"אין לי מושג למה שתרצו
לעשות דבר כזה

"אבל כנראה שיש לכם סיבה.

"יש בקומודו 15 מיני נחשים,

"וחצי מהם ארסיים.

"הקטלניים שביניהם

"הם הצפע ההודי,

"גומצן שטייגר והקוברה ההודית

"הקוברה ההודית היא הנחש
ה-15 הכי ארסי בעולם,

"וכל יתר ה-14
נמצאים כאן, באוסטרליה.

"ולכן כל-כך קשה לי
למצוא זמן

"להתעסק בהידרופוניקה,
עם כל הנחשים שיש כאן.

"וגם עכבישים. העכביש הכי ארסי
הוא עכביש המשפך של סידני,

"בכל שנה עכבישים מכישים אצלנו
בערך חמש מאות אנשים.

"ופעם, הרבה מהם מתו,

"אז הייתי צריך לפתח נוגדן
כדי שיפסיקו לנדנד לי עם זה.

"זה לקח לנו שנים.
אח"כ פיתחנו ערכה לזיהוי ארס נחשים.

"לא שצריך ערכה כדי לדעת
שנחש הכיש אותך,

"זה בד"כ ברור.
אבל הערכה הזאת מגלה

"מה הכיש אותך כדי שתדע
איך לטפל נכון.

"רוצים לראות ערכה כזאת?
יש לי פה שתיים, במקרר הרעלים.

"בואו נראה מה זה. תראו,
גם העוגיות כאן.

"מהר, תאכלו כל עוד זה טרי."

"עוגיות ילדים.
אפיתי אותן בעצמי."

הוא העביר בינינו
את ערכת זיהוי ארס הנחשים

ואת העוגיות תוצרת-בית,
חזר לשולחן שלו

ושלח אל כולנו חיוך קורן

מאחורי הזקן המתולתל ועניבת הפרפר שלו.

התפעלנו מן הערכות,
שהיו קופסאות קטנות ואפקטיביות

באריזה אחת יחד עם
בקבוקון, פיפטה, מזרק

והוראות מסובכות

שלא הייתי רוצה לקרוא
בפעם הראשונה במצב של פניקה.

ואז שאלנו אותו כמה נחשים
הכישו אותו עצמו.

"אף אחד," ענה.

"זהו תחום מומחיות נוסף שפיתחתי:

"לדאוג שאנשים אחרים
יתעסקו עם החיות הארסיות.

"אני לא מוכן לעשות את זה.
לא רוצה להינכש.

"יודעים מה כתוב
על עטיפות הספרים שלי?

"'תחביבים גינון - עם כפפות;

"'דיג - עם מגפיים;

"טיולים - בזהירות'.

"זאת התשובה. מה עוד?

"בנוסף למגפיים,
גם מכנסי שק עבים.

"ועדיף גם שכמה אנשים
ייכנסו לשם לפניך

"ויקימו כמה שיותר רעש.

"הנחשים קולטים את הרטט ומתרחקים.

"אבל לא פתן המוות,

"שמוכר גם כפתן החירש.

"הוא פשוט מונח שם,

"אנשים יכולים לעבור לידו ומעליו
ושום דבר לא קורה.

"שמעתי ש-12 איש עברו
מעל פתן מוות

"והאיש ה-12 דרך עליו בטעות וננכש.

"בד"כ די בטוח
ללכת 12 איש בטור.

"אתם לא אוכלים את העוגיות.

"נו, תאכלו כבר.

"יש עוד המון במקרר הרעלים."

שאלנו בהיסוס אם אפשר

לקחת איתנו לקומודו
ערכת זיהוי ארז נחשים.

"בטח, בטח.

"קחו כמה שתרצו.

"זה בכלל לא יעזור לכם
כי זה רק לנחשים אוסטרליים."

"אז מה נעשה אם
משהו קטלני יכיש אותנו?" שאלתי.

הוא העיף בי מבט שנותנים בטיפש.

"נו, מה נראה לך?" אמר.

"אתה תמות, כמובן.
זה הפירוש של 'קטלני'."

"אבל מה עם לחתוך את הפצע
ולמצוץ את הארס?" שאלתי.

"מצידי, לך על זה." אמר.

"אני לא מעוניין בפה מלא ארס.

"אבל זה לא יזיק לך.

"לארס נחשים יש משקל מולקולרי גבוה

"אז הם לא יחלחלו
לכלי הדם שבפה,

"כמו אלכוהול וסמים מסוימים.

"והרעל ייהרס ע"י החומצות שבקיבה.

"אבל גם זה לא בהכרח יעזור.

"הרי לא תצליח לשאוב
הרבה מהרעל,

"וזה כנראה רק יחמיר את מצב הפצע.

"ובמקום כמו קומודו זה אומר
שבמהרה יהיה לך פצע מזוהם מאד

"שתצטרך להתמודד איתו,
בנוסף על רגל מלאה בארס.

"אלח דם, נמק, מה שזה לא יהיה,
זה יהרוג אותך."

"מה עם חסם עורקים?" שאלתי.

"אין בעיה, אם לא איכפת לך
שיכרתו לך אח"כ את הרגל.

"ויצטרכו לעשות את זה,
כי אם תחסום לגמרי

"את אספקת הדם לרגל,
היא תמות.

"ואם תצליח למצוא
באזור הזה באינדונזיה

"מישהו שתוכל לסמוך עליו
בעניין כריתת הרגל שלך,

"אז אתה אמיץ ממני.

"לא. שמע,
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות

"הוא לעשות חבישת לחץ
היישר על הפצע

"ולעטוף את כל הרגל במהודק,
אבל לא יותר מדי.

"להאיט את זרימת הדם
מבלי לעצור אותה, אחרת תאבד את הרגל.

"לשמור שהרגל,
או איפה שלא ננכשת,

"נמוך יותר מהלב ומהראש.

"להישאר מאד מאד ללא תנועה
ולהגיע מיד לרופא.

"אם אתה בקומודו,
זה אומר כמה ימים,

"ועד אז בטח תמות.

"אז התשובה היחידה,
ואני אומר זאת בשיא הרצינות,

"היא לא להינכש.

"אין שום סיבה שזה יקרה.

"כל הנחשים שם יזוזו מדרכך

"הרבה לפני שתראה אותם.

"אתה לא ממש צריך לדאוג
בקשר לנחשים, אם תיזהר.

"לא. מה שצריך להדאיג אותך
הם היצורים הימיים."

"מה"

"העקרבנון, האבנון, נחשי ים.

"הם הרבה יותר ארסיים
מכל מה שיש ביבשה.

"תחטוף עקיצה מאבנון -
והכאב עצמו יהרוג אותך.

"אנשים מטביעים את עצמם
רק כדי להפסיק את הכאב."

"איפה כל הדברים האלה?"

"אה, בים. המונים.

"במקומך לא הייתי מתקרב לשם.

"מלא בחיות ארסיות.
אני שונא אותן."

"יש משהו שאתה אוהב?"

"כן," הוא אמר.
"הידרופוניקה."

"לא," אמרתי.
"יש יצורים ארסיים

"שאתה אוהב במיוחד?"

הוא הביט לרגע מבעד לחלון.

"יש," אמר.
"אבל היא עזבה אותי."

בכל אופן, החיה הכי אהובה עלי
מכל אלה שנסענו לראות

האהובה לי, היתה חיה
בשם "קקפו".

הקקפו הוא סוג של תוכי.

הוא חי בניו-זילנד.

זהו תוכי שלא יודע לעוף.
הוא שכח איך לעוף.

למרבה הצער, הוא גם שכח
שהוא שכח איך לעוף.

למשל, ידוע שקקפו אחד, מודאג מאד,
טיפס על עץ וקפץ ממנו.

הדעות חלוקות באשר למה שקרה אח"כ:

יש אומרים שהוא פיתח
יכולת דאיה בסיסית,

ויש אומרים שהוא עף
בערך כמו בלוק.

אבל העניין הוא --

-- אני יכול לדבר על קקפו
מודאג ביותר --

אבל אין סיכוי שתמצאו
קקפו מודאג ביותר

כי הקקפו לא למדו
להיות מודאגים.

נראה מדהים לומר דבר כזה,

כי לדאוג זה משהו
שכולנו נורא טובים בו,

וזה לגמרי טבעי לנו,

זה נראה לנו טבעי כמו נשימה.

אבל מסתבר שלדאוג

זה פשוט הרגל נרכש
כמו כל דבר אחר.

יש או אין נטיה גנטית לכך.

והעניין הוא שקקפו גדלו בניו-זילנד

שעד שהאדם הגיע לשם,
לא היו בה טורפים.

ואחרי כמה דורות
הטורפים הם אלה

שמלמדים אותך לדאוג.

ואם אין לך טורפים,
הצורך לדאוג בכלל לא יעלה על דעתך.

כבר אמרתי שהתברר שניו-זילנד

היא סתם ערימת דברים
שנפלטו מתחת לפני הים.

וזאת הסיבה שכאשר הם צפו

לא היו שם בכלל חיים.
אולי רק כמה דגים מתים.

אז החיות היחידות שאיכלסו את ניו-זילנד

היו החיות שידעו לעוף.
כלומר, ציפורים.