זוהי הוגווייק.
זוהי שכונה בעיירה קטנה
הסמוכה מאוד לאמסטרדם, בהולנד.
יש שם 27 בתים, כל אחד עבור 6-7 אנשים.
יש שם קניון קטן עם מסעדה, פאב,
סופרמרקט ומועדון.
יש שם רחובות, סמטאות, יש שם תיאטרון.
זה בעצם בית אבות.
בית אבות עבור אנשים החיים עם שיטיון מתקדם
וזקוקים לפיקוח ותמיכה 24-7.
שיטיון היא מחלה נוראית,
ועדיין אין לנו שום תרופה עבורה.
היא הופכת להיות בעיה מרכזית בעולם,
עבור אנשים, עבור פוליטיקאים,
עבור העולם - היא הופכת להיות בעיה גדולה.
אנחנו רואים שיש לנו רשימות המתנה
בבתי האבות.
רוב האנשים שבאים לבתי האבות
עם שיטיון הן נשים.
זה גם בגלל שנשים רגילות לטפל באנשים,
אז הן יכולות לטפל בבעלים שלהן
אם יש להם שיטיון,
אבל במצב הפוך זה לא כל כך קל לגברים.
שיטיון היא מחלה המשפיעה על המוח.
המוח מבולבל.
אנשים כבר לא יודעים מה השעה,
מה קורה, מי האנשים.
הם מאוד מבולבלים.
ובגלל הבלבול הזה,
הם הופכים להיות חרדתיים,
מדוכאים, תוקפניים.
זהו בית אבות טיפוסי.
עבדתי שם ב1992.
הייתי מנהלת הטיפול.
ולעתים קרובות היינו מדברים על העובדה
שמה שעשינו שם לא היה מה שהיינו רוצות
עבור ההורים שלנו,
החברים שלנו, עבורנו.
יום אחד, אמרנו,
"אם נמשיך לדבר ככה, שום דבר לא ישתנה.
אנחנו האחראים כאן.
עלינו לעשות משהו בנדון,
כך שנרצה להביא את ההורים שלנו לכאן".
דיברנו על זה, ומה שראינו בכל יום
הוא שהאנשים שחיו בבית האבות שלנו
היו מבולבלים לגבי הסביבה שלהם,
כיוון שמה שהם ראו היתה
סביבה דמוית בית חולים,
עם רופאים ואחיות ופרמדיקים במדים,
והם חיו במחלקה.
והם לא הבינו למה הם חיים שם.
הם חיפשו דרכים לצאת.
הם חיפשו וקיוו למצוא את הדלת
לחזור הביתה שוב.
ומה שאמרנו הוא שמה שאנחנו עושים במצב הזה
הוא להציע לאנשים האלה
שכבר סובלים ממוח מבולבל
עוד ממד של בלבול.
הוספנו בלבול לבלבול.
וזה לא מה שאותם אנשים היו צריכים.
האנשים האלה רצו שיהיה להם חיים,
ועזרה, העזרה שלנו להתמודדות
עם השיטיון הזה.
האנשים האלה רצו לחיות בבית נורמלי,
לא במחלקה.
הם רצו שיהיה להם משק בית נורמלי,
שם הם יוכלו להריח את ארוחת הערב שלהם
מתבשלת על הגז במטבח.
או להיות חופשיים ללכת למטבח
ולקחת משהו לאכול או לשתות.
זה מה שאותם אנשים היו זקוקים לו.
וזה מה שעלינו לארגן עבורם.
אמרנו שעלינו לארגן את זה כמו בבית,
כך שהם לא יצטרכו לחיות בקבוצה של 15
או 20 או 30 איש, כמו במחלקה.
לא, קבוצה קטנה של אנשים, 6-7, כמו משפחה.
כמו לחיות עם חברים.
ועלינו למצוא דרך לבחור אנשים
על בסיס התפיסות שלהם לגבי החיים
כך שתהיה להם הזדמנות אמיתית להפוך לחברים,
בזמן שהם חיים ביחד.
אז ראיינו את כל המשפחות של הדיירים
על "מה חשוב לאבא שלך", מה חשוב לאמא שלך",
"איך נראים החיים שלהם", "מה הם רוצים".
ומצאנו שבע קבוצות ואנחנו
קוראים להם קבוצות אורח חיים.
לדוגמא, מצאנו את קבוצת
אורח החיים הפורמלית הזו.
בקבוצה הזו,
אנשים בוחרים לתקשר זה עם זה
בצורה יותר פורמלית,
מרוחקת.
הקצב היומי שלהם מתחיל מאוחר יותר ביום,
ומסתיים מאוחר יותר ביממה.
מוזיקה קלאסית נשמעת לעתים קרובות יותר
בקבוצת אורח החיים הזו
מאשר בקבוצות אורח חיים אחרות.
והתפריט שלהם,
ובכן, הוא יותר צרפתי מהולנדי מסורתי.
(צחוק)
בניגוד לאורח החיים של האומנים.
זאת היא קבוצת אורח חיים מאוד מסורתית,
הם קמים מוקדם בבוקר והולכים לישון מוקדם,
כיוון שהם עבדו קשה מאוד כל חייהם,
בעיקר בעבודות כפיים,
ולרוב ניהלו עסקים משפחתיים זעירים,
חווה קטנה, חנות,
או כמו מר ב. הוא היה עובד חווה.
והוא סיפר לי שהוא היה הולך לעבודה בכל בוקר
עם שקית נייר ובתוכה ארוחת הצהריים שלו
וסיגר אחד.
הסיגר האחד הזה היה הפינוק היחיד
שהוא יכל להרשות לעצמו.
ואחרי ארוחת צהריים, הוא היה מעשן
את הסיגר האחד הזה.
ועד יום מותו בהוגווייק,
הוא היה מבלה בצריף הקטן הזה, בכל יום,
אחרי ארוחת צהריים ומעשן שם את הסיגר שלו.
זאת אמא שלי.
היא חלק מקבוצת אורח החיים התרבותי,
היא חיה בהוגווייק כבר ששה שבועות.
ואורח החיים הזה מתמקד במסעות,
מפגשים עם אנשים ותרבויות אחרות,
ותחומי עניין כמו אומנות ומוזיקה.
ישנן עוד קבוצות אורח חיים.
אבל זה מה שדיברנו עליו, וזה מה שעשינו.
זה לא חיים בבית יחד עם קבוצה של אנשים,
אנשים דומים, החיים שלך, הבית שלך.
בחיים יש יותר מזה ,
כולם רוצים שיהיה להם כיף בחיים
וחיים משמעותיים.
אנחנו יצורים חברתיים --
אנחנו זקוקים לחיי חברה.
וזה מה שהתחלנו לעשות.
אנחנו רוצים לצאת מהבית שלנו
וללכת לקניות,
ולפגוש אנשים אחרים.
או ללכת לפאב, לשתות בירה עם חברים.
או כמו מר וו. -- הוא אוהב לצאת כל ערב,
לראות אם יש נשים נחמדות בסביבה.
(צחוק)
הוא מאוד חברותי כלפיהן,
והוא מקווה לקבל מהן חיוכים ומקבל אותם.
והוא רוקד אתן בפאב.
זאת חגיגה כל ערב.
ישנם אנשים שיעדיפו לצאת למסעדה,
לשתות יין עם חברים,
או ארוחת צהריים או ערב עם חברים
ולחגוג את החיים.
ואמא שלי, היא יוצאת לטיול בפארק,
ויושבת על הספסל בשמש,
בתקווה שעובר אורח יבוא וישב לידה
ויחד הם ישוחחו על החיים
או על הברווזים באגם.
החיים החברתיים האלה הם חשובים.
משמעם שאתה חלק מהחברה, שאתה שייך,
וזה מה שאנחנו בני האדם זקוקים לו.
אפילו אם אתה חי עם דמנציה מתקדמת.
זה מה שאני רואה מחלון המשרד שלי.
ויום אחד, ראיתי אשה באה מכיוון אחד,
ואישה אחרת מהכיוון השני, והן נפגשו בפינה.
והכרתי את שתי הנשים היטב.
לעתים קרובות ראיתי אותן מטיילות יחד.
ופה ושם ניסיתי לשוחח אתן,
אבל השיחה אתן היתה --
די קשה להבנה.
אבל ראיתי אותן נפגשות, וראיתי אותן מדברות,
וראיתי שהן מעורבות בשיחה
ונהנות ביחד.
ואז הן נפרדו לשלום וכל אחד פנתה לדרכה.
וזה מה שאתה מחפש בחיים,
לפגוש אנשים אחרים
להיות חלק מהחברה.
וזה מה שראיתי שמתרחש.
הוגווייק הפך להיות מקום
בו אנשים עם שטיון מאוד מתקדם
יכולים לחיות,
עם החירות והביטחון,
כי אנשי המקצוע שעובדים שם והמתנדבים ששם
יודעים איך להתמודד עם שטיון.
ואנשי המקצוע יודעים איך לעשות את עבודתם
בדרך שמשתלבת באופן טבעי
בחייהם של הדיירים שלנו.
זה אומר שההנהלה צריכה לספק את כל
מה שהאנשים האלה זקוקים לו
כדי לבצע את עבודתם.
דרושה הנהלה שמעזה לעשות את זה.
לעשות דברים באופן שונה ממה שעשינו בעבר
בבתי אבות מסורתיים.
אנחנו רואים שזה עובד.
אנחנו חושבים שזה יכול להתבצע בכל מקום,
כיוון שזה לא שמור לעשירים בלבד.
הצלחנו לעשות את זה באותו התקציב
של בית אבות טיפוסי במדינה שלנו.
אנחנו רק עובדים במסגרת התקציב הממשלתי.
(מחיאות כפיים)
כיוון שזה כרוך בחשיבה קצת שונה,
והתבוננות באדם שמולך
והתבוננות במה שאותו אדם זקוק לו ממש עכשיו.
זה החיוך, החשיבה השונה,
האופן שבו אתה פועל, וזה לא עולה כלום.
וישנו משהו אחר: זה ביצוע החלטות.
זה ביצוע החלטות על מה אנחנו
מוציאים את הכסף שלנו.
אני תמיד אומרת,
"וילונות אדומים עולים אותו דבר
כמו וילונות אפורים".
(צחוק)
זה אפשרי, בכל מקום,
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)