1
00:00:07,011 --> 00:00:08,811
"מקצה כל ענף,

2
00:00:08,811 --> 00:00:10,691
כמו תאנה סגולה שמנה,

3
00:00:10,691 --> 00:00:13,381
עתיד נפלא אותת וקרץ...

4
00:00:13,381 --> 00:00:16,571
אבל לבחור אחד אומר לאבד את השאר,

5
00:00:16,571 --> 00:00:19,541
וכשישבתי שם, לא מסוגלת להחליט,

6
00:00:19,541 --> 00:00:22,951
התאנים החלו להתקמט ולהשחיר,

7
00:00:22,951 --> 00:00:27,461
ואחת אחת, הן נפלו לקרקע לרגלי."

8
00:00:27,461 --> 00:00:30,599
במשפט הזה מ"צנצנת הפעמון" של סילביה פלאת',

9
00:00:30,599 --> 00:00:33,819
אישה צעירה מדמיינת עתיד לא בטוח --

10
00:00:33,819 --> 00:00:35,909
ומדברת לפחד האוניברסלי

11
00:00:35,909 --> 00:00:37,269
של להיות משותקת

12
00:00:37,269 --> 00:00:40,799
על ידי האפשרות לעשות בחירה לא נכונה.

13
00:00:40,799 --> 00:00:42,799
למרות שהיא שקלה קריירות אחרות,

14
00:00:42,799 --> 00:00:44,989
פלאת' בחרה בדרך האמנותית.

15
00:00:44,989 --> 00:00:46,749
שירה היתה הייעוד שלה.

16
00:00:46,749 --> 00:00:48,779
תחת עינה ועטה החדים,

17
00:00:48,779 --> 00:00:51,409
עצמים יום יומיים הפכו לתמונות רודפות:

18
00:00:51,409 --> 00:00:53,559
"פסל חדש במוזאון פרוץ לרוחות,"

19
00:00:53,559 --> 00:00:56,709
צל במראה, גוש סבון.

20
00:00:56,709 --> 00:00:59,749
אינטיליגנטית ביותר, חודרת ושנונה,

21
00:00:59,749 --> 00:01:02,799
פלאת' אובחנה גם בדיכאון קליני.

22
00:01:02,799 --> 00:01:06,029
היא השתמשה בשירה כדי לחקור את מצב הרוח שלה

23
00:01:06,029 --> 00:01:07,859
במונחים הכי אינטימיים,

24
00:01:07,859 --> 00:01:10,589
והפרספקטיבה עוצרת הנשימה שלה בנוגע לרגשות,

25
00:01:10,589 --> 00:01:14,969
טבע ואמנות המשיכו להקסים ולהדהד.

26
00:01:14,969 --> 00:01:16,784
באוסף השירה הראשון שלה,

27
00:01:16,784 --> 00:01:17,804
"הקולוסוס,"

28
00:01:17,804 --> 00:01:20,324
היא כתבה על רגשות של אפסות:

29
00:01:20,324 --> 00:01:23,454
"לבן: זה גוון העור של התודעה."

30
00:01:23,454 --> 00:01:24,274
באותו זמן,

31
00:01:24,274 --> 00:01:26,194
היא גילתה נחמה בטבע,

32
00:01:26,194 --> 00:01:28,334
מ"ערפל כחול" "גרירת האגם,"

33
00:01:28,334 --> 00:01:30,974
לפרחים הלבנים ש"מתנשאים ונופלים,"

34
00:01:30,974 --> 00:01:34,074
לצדפות הכחולות "נערמות כמו פקעות."

35
00:01:34,074 --> 00:01:36,634
אחרי "הקולוסוס"
היא פרסמה את "צנצנת הפעמון,"

36
00:01:36,634 --> 00:01:37,744
הסיפור היחיד שלה,

37
00:01:37,744 --> 00:01:41,524
שדמיין את הזמן שהיא בלתה בעבודה
עבור מגזין מדמואזל

38
00:01:41,524 --> 00:01:43,574
בניו יורק במהלך הקולג'.

39
00:01:43,574 --> 00:01:46,184
הסיפור עוקב אחרי הגיבורה שלו, אסתר,

40
00:01:46,184 --> 00:01:49,044
כשהיא גולשת לדיכאון חמור,

41
00:01:49,044 --> 00:01:52,094
אבל גם כולל תאורים ממש מצחיקים ושנונים

42
00:01:52,094 --> 00:01:56,174
של מסיבות אופנה סנוביות ודייטים
עם גברים משעממים.

43
00:01:56,174 --> 00:01:59,104
מעט אחרי הפרסום של "צנצנת הפעמון,"

44
00:01:59,104 --> 00:02:02,304
פלאת' התאבדה בגיל 30.

45
00:02:02,304 --> 00:02:07,074
שנתיים מאוחר יותר, אוסף הפואמות
שהיא כתבה בפרץ של אנרגיה יצירתית

46
00:02:07,078 --> 00:02:09,128
במהלך החודשים לפני מותה

47
00:02:09,128 --> 00:02:12,048
פורסם תחת השם "אריאל."

48
00:02:12,048 --> 00:02:14,228
הוא נחשבה ליצירת אמנות באופן גורף,

49
00:02:14,228 --> 00:02:17,188
ואריאל הדגים את הכנות והדמיון

50
00:02:17,188 --> 00:02:19,998
שפלאת' רתמה כדי ללכוד את כאבה.

51
00:02:19,998 --> 00:02:22,578
באחת הפואמות הכי חזקות של "אריאל,"

52
00:02:22,578 --> 00:02:27,808
"ליידי לאזרוס," היא חוקרת את הנסיונות שלה
להתאבד דרך לזרוס,

53
00:02:27,808 --> 00:02:30,461
הדמות המקראית שקמה מהמתים.

54
00:02:30,461 --> 00:02:34,861
היא כתבה, "ואני אישה מחייכת /
אני רק בת שלושים /

55
00:02:34,861 --> 00:02:38,325
וכמו החתול יש לי תשע פעמים למות."

56
00:02:38,325 --> 00:02:41,135
אבל הפואמה היא גם עדות להשרדות:

57
00:02:41,135 --> 00:02:45,115
"אני עולה עם שערי האדמוני /
ואני אוכלת גברים כמו אויר."

58
00:02:45,115 --> 00:02:48,825
השפה הלא ממצמצת הפכה את פלאת'
לאבן בוחן חשובה

59
00:02:48,825 --> 00:02:51,305
לאין ספור קוראים וכותבים אחרים

60
00:02:51,305 --> 00:02:52,815
שחיפשו דרך לשבור את השתיקה

61
00:02:52,815 --> 00:02:57,355
שמקיפים נושאים של טראומה, תסכול, ומיניות.

62
00:02:57,355 --> 00:03:01,962
"אריאל" מלא גם במדיטציות מרגשות
על שברון לב ויצירתיות.

63
00:03:01,962 --> 00:03:05,932
הפואמה המרכזית מתחילה "קיפאון בחשכה /

64
00:03:05,932 --> 00:03:10,922
אז חוסר החומר כחול / מזיגה של תור וריחוק."

65
00:03:10,922 --> 00:03:14,642
זה מציב את הבמה לרכיבה ערומה
על סוס מוקדם בבוקר --

66
00:03:14,642 --> 00:03:19,232
אחת מההבעות הכי זכורות של פלאת'
של התעלות החופש היצירתי.

67
00:03:19,232 --> 00:03:22,302
אבל זה גם מלא תמונות מלאות תחושות רעות.

68
00:03:22,302 --> 00:03:25,582
כמו "בכי ילד" ש"נמס לתוך הקיר"

69
00:03:25,582 --> 00:03:28,552
ו"עין אדומה, הקלחת של הבוקר."

70
00:03:28,552 --> 00:03:31,112
החשכה הזו מהדהדת בכל האוסף,

71
00:03:31,112 --> 00:03:35,892
שכולל איזכורים שנויים במחלוקת
לשואה ולטייסי הקמיקזה.

72
00:03:35,892 --> 00:03:40,680
אפילו השיירים של זמנים שמחים יותר כביכול
מתוארים כצולבים את הסופרת:

73
00:03:40,680 --> 00:03:44,394
"בעלי וילדי מחייכים מהתמונה המשפחתית;

74
00:03:44,394 --> 00:03:49,484
החיוכים שלהם נתפשים בעורי,
קרסים קטנים מחייכים".

75
00:03:49,484 --> 00:03:53,051
חוסר שביעות הרצון שלה בביתה
והיעדר היחס כלפיה מצד בעלה

76
00:03:53,051 --> 00:03:55,981
הם נושאים חוזרים בשירה שלה.

77
00:03:55,981 --> 00:03:58,911
אחרי מותה, הוא ירש את אחוזתה,

78
00:03:58,911 --> 00:04:03,261
והואשם בהדרת חלק מהעבודות שלה מפרסומים.

79
00:04:03,263 --> 00:04:06,943
למרות ההדרות האפשריות האלו ומותה טרם עת,

80
00:04:06,943 --> 00:04:10,013
מה ששרד הוא אחד מגופי העבודה
הכי יוצאי דופן

81
00:04:10,013 --> 00:04:12,173
של משוררים מהמאה העשרים.

82
00:04:12,173 --> 00:04:15,443
בעוד עבודתה יכולה להיות מהממת
בזעם ובטראומה שלה,

83
00:04:15,443 --> 00:04:18,063
פלאת' משימה את קוראיה כעדים --

84
00:04:18,063 --> 00:04:21,063
לא רק לאמת של החיים הפסיכולוגיים שלה,

85
00:04:21,063 --> 00:04:26,583
אלא גם ליכולת יוצאת הדופן שלה להביע
מה שהרבה פעם נשאר בלתי ניתן להבעה.