בטחון הוא שני דברים שונים:

הוא תחושה, והוא מציאות.

ואלו דברים שונים.

אתה יכול לחוש בטוח

אפילו כשאתה לא.

ואתה יכול להיות בטוח

אפילו בלי לחוש כך.

באמת, יש לנו שני מושגים שונים

שמתייחסים לאותה המילה.

ומה שאני רוצה לעשות
בהרצאה זו

הוא להפריד ביניהם --

למצוא מתי הם נפרדים

ומתי הם מתלכדים.

והשפה היא למעשה בעיה כאן.

אין הרבה מילים טובות

עבור המושגים עליהם נדבר.

אז כשמסתכלים על בטחון

מבחינה כלכלית,

יש פה פשרה.

בכל פעם שמשיגים קצת בטחון,

מתפשרים על משהו.

בין אם זו החלטה אישית --

אם מחליטים להתקין בבית
אזעקה נגד פורצים --

או החלטה לאומית --
כשמחליטים לפלוש לאיזו מדינה --

צריך להתפשר על משהו,

כסף או זמן, נוחות, יכולות,

ואולי חירויות יסוד.

והשאלה שיש לשאול
כשבוחנים אבטחה כלשהי

היא לא אם היא משפרת
את הבטחון שלנו,

אלא אם היא שווה את הפשרה.

שמעתם במהלך השנים האחרונות,

שהעולם בטוח יותר
כי סדאם חוסיין כבר לא בשלטון.

זה עשוי להיות נכון,
אבל זה לא ממש רלבנטי.

השאלה היא,
האם זה השתלם?

ואתם יכולים להחליט בעצמכם,

אתם תחליטו האם הפלישה השתלמה.

כך אתם צריכים לחשוב על בטחון --

במונחים של פשרה.

לעתים אין "נכון" או "לא נכון".

לחלקנו יש בבית מערכת אזעקה,

ולחלקנו לא.

וזה תלוי במקום בו אנו גרים,

האם אנחנו גרים לבד
או שיש לנו משפחה,

בכמות הדברים היקרים שיש לנו,

עד כמה אנחנו מוכנים לקבל

את הסיכון שתהיה גניבה.

גם בפוליטיקה,

יש דיעות שונות.

במקרים רבים, פשרות אלו

קשורות ביותר מאשר בטחון,

ואני חושב שזה מאוד חשוב.

לאנשים יש אינטואיציה טבעית

לגבי פשרות אלו.

אנו עושים אותן כל יום --

אתמול בלילה, בחדרי במלון,

כשהחלטתי לנעול את הדלת
נעילה כפולה,

או אתם במכונית,
כשנהגתם הנה,

כשאנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים

ומחליטים שהמזון אינו רעיל
ואוכלים אותו.

אנו מתפשרים כך שוב ושוב

פעמים רבות ביום.

לרוב אנו בכלל לא מבחינים בזאת.

הן פשוט חלק מהחיים.
כולנו עושים את זה.

כל המינים עושים את זה.

דמיינו ארנב שאוכל עשב בשדה,

והארנב רואה שועל.

הארנב יעשה פשרת-אבטחה:

"האם עלי להישאר או לברוח?"

ואם חושבים על זה,

הארנבים שטובים בעשיית הפשרה הזו

יזכו לחיות ולהתרבות,

והארנבים שישגו בבחירתם

ייטרפו או יגוועו ברעב.

הייתם חושבים

שאנחנו, כמין מצליח בכדור הארץ --

אתם, אני, כולם --

נהיה ממש טובים בהתפשרויות האלה.

ובכל זאת נראה, פעם אחר פעם,

שאנחנו גרועים בזה ללא תקנה.

ואני חושב שזוהי שאלה
מעניינת מיסודה.

אתן לכם תשובה קצרה.

התשובה היא,
שאנחנו מגיבים לתחושת הבטחון

ולא למציאות.

לרוב, זה עובד.

ברוב המקרים,

התחושה והמציאות שווים.

זה ללא ספק נכון

במשך רוב הפרהיסטוריה האנושית.

פיתחנו את היכולת הזו

כי היא היתה הגיונית
מבחינה אבולוציונית.

דרך אחת להסתכל על זה

היא שהגענו למיטוב גבוה מאוד

בהחלטות הנוגעות לסיכונים

ששייכים לחיים בקבוצות משפחתיות קטנות

ברמות של מזרח אפריקה,
כ-100,000 שנה לפני הספירה --

ולא כל כך בניו-יורק של 2010.

קיימות הטיות מסויימות
בקשר לתפישת סיכון.

נעשו מחקרים טובים רבים על כך,

וניתן לראות שהטיות מסויימות
עולות שוב ושוב.

אתן לכם ארבע.

אנו נוטים להגזים
בנוגע לסיכונים מרשימים ונדירים

ולהמעיט בסיכונים נפוצים --

כמו טיסה לעומת נהיגה.

הבלתי ידוע נתפש

כמסוכן יותר מאשר המוכּר.

דוגמה אחת תהיה:

אנשים חוששים מחטיפה ע"י זרים,

כשהנתונים מראים שחטיפה ע"י קרובים
נפוצה הרבה יותר.

זה בנוגע לילדים.

שלישית, סיכונים מזוהים

נתפשים כגדולים יותר מסיכונים אנונימיים --

אז בן-לאדן מפחיד יותר
כי יש לו שם.

ורביעית,

אנשים מפחיתים בהערכת עוצמת הסיכונים

במצבים שבהם הם שולטים

ומפריזים בהערכתם
במצבים בהם אינם שולטים.

אז כשמתחילים בצניחה חופשית ובעישון,

ממעיטים בערך הסיכונים.

אם הסיכון נכפה עליכם --
טרור הוא דוגמה טובה --

אתם תפריזו בהערכתו,
כי אינכם חשים שזה בשליטתכם.

יש המון הטיות כאלה,
הטיות קוגניטיביות,

שמשפיעות על החלטותינו
בנוגע לסיכונים.

ישנה יוריסטיקת הנגישות,

שאומרת, בעיקרון,

שאנחנו מעריכים
את ההסתברות של משהו

לפי המידה בה קל לחשוב
על מקרים דומים.

אז אתם יכולים לדמיין
איך זה עובד.

אם שומעים הרבה על תקיפות נמרים,
יש ודאי הרבה נמרים באיזור.

לא שומעים על תקיפות אריות,
אז אין הרבה אריות באיזור.

זה עובד עד שממציאים
את העיתונים.

כי מה שהעיתונים עושים

הוא לחזור שוב ושוב

על סיכונים נדירים

אני אומר לאנשים, אם זה בחדשות,
אין לכם מה לדאוג.

כי בהגדרה,

חדשות הן משהו
שכמעט אף פעם לא קורה.

(צחוק)

כשמשהו נפוץ,
הוא כבר לא חדשות --

התנגשויות של מכוניות,
אלימות במשפחה --

מהדברים האלה צריך לחשוש.

אנו גם מין של מספרי סיפורים.

אנו מגיבים לסיפורים
יותר מאשר לנתונים.

וקיימת כאן גם בעיה
של כישורי-יסוד מתמטיים.

הבדיחה "אחת, שתיים, שלוש, הרבה"
היא די נכונה.

אנחנו ממש טובים במספרים קטנים.

מנגו אחד, שני מנגואים,
שלושה מנגואים,

10,000 מנגואים,
100,000 מנגואים --

זה עדיין יותר מנגואים
ממה שתוכלו לאכול לפני שיירקבו.

אז חצי אחד, רבע אחד,
חמישית -- אנחנו טובים בזה.

אחד למיליון, אחד למיליארד,

שניהם זהים ל"כמעט אף פעם".

אז יש לנו בעיה עם הסיכונים

שאינם מאוד נפוצים.

ומה שההטיות הקוגניטיביות האלה עושות

הוא שהן חוצצות בינינו
לבין המציאות.

והתוצאה היא

שהתחושה והמציאות לא מתואמות,

הן נעשות שונות.

אז או שיש לכם תחושה-- אתם חשים
יותר בטוחים מכפי שאתם באמת.

זוהי תחושת שווא של בטחון.

או להיפך,

וזוהי תחושת שווא של חוסר בטחון.

כתבתי רבות על "תיאטרון הביטחון",

מוצרים שגורמים לאנשים לחוש בטוחים,

אבל למעשה לא עושים כלום.

אין מילה אמיתית עבור משהו
שגורם לנו להיות בטוחים,

אבל לא גורם לנו לחוש בטוחים.

אולי זה מה שהסי-איי-איי
אמור לספק לנו.

אז בחזרה לכלכלה.

אם כלכלה, אם השוק,
מניעים את הביטחון,

ואם אנשים מתפשרים

על סמך תחושת הבטחון,

אז הדבר החכם
שחברות צריכות לעשות

בגלל התמריץ הכלכלי

הוא לגרום לאנשים לחוש בטוחים.

ויש שתי דרכים לעשות זאת.

אחת, אפשר לגרום לאנשים
להיות באמת בטוחים

ולקוות שישגיחו בכך.

או שתיים, אפשר לגרום להם
רק לחוש בטוחים

ולקוות שהם לא ישימו לב.

אז מה גורם לאנשים לשים לב?

ובכן, מספר דברים:

הבנה בביטחון,

של הסיכונים, האיומים,

של אמצעי הנגד,
איך הם פועלים.

אבל אם מבינים משהו,

סביר יותר שהתחושות יתאימו למציאות.

די במספיק דוגמאות מהעולם האמיתי.

כולנו יודעים מהי רמת הפשע
בשכונה שלנו,

כי אנחנו גרים שם,
ויש לנו תחושה בקשר לזה

שעקרונית תואמת למציאות.

תיאטרון הביטחון נחשף

כשברור שזה לא עובד טוב.

אז מה גורם לאנשים
לא לשים לב?

ובכן, הבנה גרועה.

אם לא מבינים את הסיכונים,
לא מבינים את העלויות,

וסביר שעושים פשרות שגויות,

והתחושה לא תואמת את המציאות.

לא מספיק דוגמאות.

יש בעייתיות מובנית

באירועים בעלי הסתברות נמוכה.

אם, לדוגמה,

הטרור לא מתרחש
כמעט אף פעם,

ממש קשה להעריך

את יעילותם של אמצעים נגד טרור.

לכן ממשיכים להקריב בתולות,

ולכן הגנות החד-קרן שלכם
פשוט עובדות מעולה.

אין מספיק דוגמאות לכשלונות.

ובנוסף, תחושות שמערפלות את הבעיות --

ההטיות המחשבתיות
שדיברתי עליהן קודם,

פחד, אמונות עממיות,

בעקרון, מודל לא מספק של המציאות.

אז הרשו לי לסבך את הדברים.

יש לי תחושה ומציאות.

אני רוצה להוסיף גורם שלישי.
אני רוצה להוסיף מודל.

תחושה ומודל נמצאים בראש שלנו,

המציאות היא העולם החיצון.

היא לא משתנה. היא ממשית.

אז התחושה מבוססת
על האינטואיציה שלנו.

המודל מבוסס על מחשבה.

זהו בעקרון ההבדל.

בעולם פרימיטיבי ופשוט,

אין סיבה אמיתית למודל.

כי התחושה קרובה למציאות.

לא צריך מודל.

אבל בעולם מודרני ומורכב,

צריך מודל

כדי להבין רבים מהסיכונים שניצבים בפנינו.

אין תחושה בנוגע לחיידקים.

צריך מודל כדי להבין אותם.

אז המודל הזה

הוא ייצוג תבוני של המציאות.

הוא מוגבל כמובן ע"י המדע,

ע"י הטכנולוגיה.

לא יכלה להיות לנו
תאוריית חיידקים על מחלות

לפני שהמצאנו את המיקרוסקופ
שמאפשר לראות אותם.

הוא מוגבל ע"י
ההטיות המחשבתיות שלנו.

אבל יש לו היכולת

להתגבר על התחושות שלנו

מאין אנחנו מקבלים מודלים אלה?
אנחנו מקבלים אותם מאחרים.

אנחנו מקבלים אותם מהדת, מהמסורת,

ממורים, מזקנים.

לפני כמה שנים

הייתי בספארי בדרום אפריקה.

הגשש שהייתי איתו
גדל בפארק הלאומי קרוגר.

היו לו כמה מודלים מורכבים מאוד
כיצד לשרוד.

וזה היה תלוי בשאלה אם הותקפת

ע"י אריה, נמר, קרנף או פיל --

מתי היית צריך לברוח,
או מתי היית צריך לטפס על עץ --

או שלא היית מצליח
לטפס על עץ.

הייתי מת תוך יום אחד,

אבל הוא נולד שם,

והוא הבין איך לשרוד.

אני נולדתי בעיר ניו יורק.

הייתי יכול לקחת אותו לניו יורק,
והוא היה מת תוך יום.

(צחוק)

בגלל שיש לנו מודלים שונים

המבוססים על נסיון החיים
השונה שלנו.

מודלים יכולים לבוא מהתקשורת,

מהנבחרים שלנו.

חישבו על מודלים של טרור,

חטיפות ילדים,

בטיחות טיסה, בטיחות רכב.

מודלים יכולים לבוא מהתעשייה.

השניים שאני עוקב אחריהם
הם מצלמות מעקב,

תעודות זהות,

רבים ממודלי אבטחת המחשבים שלנו
באים משם.

מודלים רבים באים מהמדע.

מודלים רפואיים הם דוגמא מצויינת.

חישבו על סרטן, שפעת העופות,
שפעת החזירים, סארס.

כל התחושות שלנו לגבי ביטחון

לגבי המחלות האלה

מגיעות ממודלים

שניתנים לנו, באמת, ע"י מדענים
לאחר סינון של התקשורת.

אז מודלים עשויים להשתנות.

מודלים אינם סטטיים.

ככל שאנחנו חשים יותר בנוח
בסביבה שלנו,

המודלים שלנו יכולים להתקרב לתחושותינו.

דוגמה אחת עשויה להיות,

אם חוזרים 100 שנה לאחור

כשהחשמל החל להיות נפוץ,

הוא לווה בהרבה מאוד חששות.

היו אנשים שחששו ללחוץ
על פעמוני דלתות,

כי חששו מהחשמל שבהם,
וזה היה מסוכן.

אנחנו מרגישים בנוח עם חשמל.

אנחנו מחליפים נורות

אפילו בלי לחשוב על זה.

המודל שלנו לגבי בטחון עם חשמל,

הוא משהו שנולדנו לתוכו.

הוא לא השתנה כשהתבגרנו.

ואנחנו טובים בזה.

או חישבו על הסיכונים

שבאינטרנט בין הדורות --

איך ההורים שלכם מתייחסים
לביטחון באינטרנט,

לעומתכם,

ולעומת הילדים שלכם.

מודלים סופם להימוג ברקע.

"אינטואיטיבי" היא בסה"כ
מילה אחרת ל"מוכר".

אז ככל שהמודל שלכם קרוב למציאות,

והוא מתמזג עם התחושות,

אתם לא יודעים שהוא שם.

אז דוגמה נחמדה לזה

באה משנה שעברה ומשפעת החזירים.

כששפעת החזירים הופיעה לראשונה,

החדשות הראשונות
יצרו תגובת-יתר רבה.

עכשיו יש לזה שם,

שהפך את זה למפחיד יותר
משפעת רגילה,

למרות שהיתה קטלנית יותר.

ואנשים חשבו שרופאים אמורים להיות
מסוגלים לטפל בזה.

אז היתה התחושה הזו
של חוסר שליטה.

ושני הדברים האלה

העצימו את הסיכון יותר מפי
שהיה באמת.

כשהחידוש נמוג, החודשים עברו,

נוצרה תחושה מסויימת של עמידות,

אנשים התרגלו.

לא היו נתונים חדשים,
אבל היה פחות פחד.

עד לסתיו,

אנשים חשבו

שהרופאים היו צריכים כבר
לפתור את זה.

ויש כאן סוג של התפצלות --

אנשים נאלצו לבחור

בין פחד לקבלה --

למעשה בין פחד לעצמאות --

הם די בחרו בחשד.

וכשהחיסון הופיע בחורף שעבר,

היו הרבה אנשים -- מספר מפתיע --

שסירבו לקבל אותו --

דוגמה נחמדה

איך תחושות הבטחון של אנשים משתנות,
איך המודלים שלהם משתנים,

בצורה די פרועה

ללא מידע חדש,

ללא קלט חדש.

דברים כאלה קורים פעמים רבות.

אוסיף עוד מרכיב.

יש לנו תחושה, מודל, מציאות,

יש לי השקפה מאוד יחסית
על בטחון.

אני חושב שהיא תלויה במשקיף.

ורוב החלטות הבטחון

מערבות מגוון אנשים.

ובעלי עניין,

עם פשרות ספציפיות

ינסו להשפיע על ההחלטה.

ואני קורא לזה
"סדר היום שלהם".

וסדר היום הזה --

הוא שיווק, פוליטיקה --

נסיון לשכנע לאמץ מודל כזה
ולא אחר,

נסיון לשכנע להתעלם ממודל

ולסמוך על התחושות,

לדחוק לשוליים אנשים
עם מודלים שהם לא אוהבים.

זה לא נדיר.

דוגמה, דוגמה מצויינת,
היא הסיכון שבעישון.

בהיסטוריה של 50 השנים האחרונות,
הסיכון שבעישון

מדגים איך המודל השתנה,

וגם מראה איך תעשייה נלחמת נגד

מודל שהיא לא אוהבת.

השוו את זה לדיון
על מעשנים פסיבים --

בטח בפיגור של כ-20 שנה.

חישבו על חגורות בטיחות.

כשהייתי ילד, איש לא חגר
חגורות בטיחות.

היום, אף ילד לא ייתן לך לנהוג

אם לא תחגור חגורת בטיחות.

השוו את זה לדיון
לגבי כריות האוויר --

בטח בפיגור של כ-30 שנה.

כל הדוגמאות של שינוי מודלים.

מה שאנחנו למדים הוא
ששינוי מודלים הוא קשה.

קשה לסלק מודלים.

אם הם שווים לתחושות,

אפילו לא יודעים שיש מודל.

וישנה גם הטיה מחשבתית אחרת

אני קורא לה הטיית האישוש,

שבה אנחנו נוטים לקבל נתונים

שמאששים את האמונות שלנו

ודוחים מידע שסותר
את האמונות שלנו.

אז עדויות נגד המודל שלנו,

צפוי שנתעלם מהן,
אפילו אם הן משכנעות.

הן חייבות להיות מאוד משכנעות
לפני שנשים לב אליהן.

מודלים חדשים שמשתרעים
על פני תקופה ארוכה הם קשים.

התחממות גלובלית היא דוגמא מצויינת.

אנחנו גרועים

בנוגע למודלים שמשתרעים
על פני 80 שנה.

אנחנו יכולים לתכנן
עד לקציר הקרוב.

אנחנו יכולים לעתים לתכנן
עד שילדינו יגדלו.

אבל 80 שנה -
אנחנו פשוט לא טובים בזה.

אז זה מודל שקשה מאוד לקבלו.

אנחנו יכולים להחזיק בראשינו
את שני המודלים בו-זמנית,

הבעיה הזו,

שבה אנחנו מחזיקים
את שתי האמונות ביחד,

הדיסוננס הקוגניטיבי הזה.

לבסוף,

המודל החדש יחליף את המודל הישן.

תחושות עזות יכולות ליצור מודל.

ה-11 בספטמבר יצר מודל בטחון

בראשי אנשים רבים.

בנוסף, גם ניסיון אישי של היתקלות בפשע
יכול לעשות את זה,

פחד מפני בעיות בריאות אישיות,

הפחדה בנוגע לבריאות בחדשות.

הם נקראים "אירועי הבזק"

ע"י פסיכיאטרים.

הם יכולים ליצור מודל באופן מיידי,

כי הם מאוד רגשיים.

אז בעולם הטכנולוגי,

אין לנו ניסיון

כדי לשפוט מודלים.

ואנחנו סומכים על אחרים.
אנחנו סומכים על נציגים.

כלומר, זה עובד
כל עוד זה נועד לתקן אחרים.

אנחנו סומכים על סוכנויות ממשלתיות

כדי שיגידו לנו אילו תרופות בטוחות.

טסתי לכאן אתמול.

לא בדקתי את המטוס.

סמכתי על קבוצה אחרת

שתקבע אם המטוס שלי
בטוח לטיסה.

אנחנו כאן, איש מאיתנו לא חושש
שהגג יתמוטט עלינו,

לא בגלל שבדקנו,

אלא בגלל שאנחנו די בטוחים

שתקני הבנייה פה טובים.

זהו מודל שאנחנו פשוט מקבלים

פחות או יותר ע"י אמונה.

וזה בסדר.

ומה שאנחנו רוצים

הוא שאנשים יכירו טוב יותר

מודלים טובים יותר --

שישתקפו בתחושותיהם --

שיאפשרו להם לעשות פשרות בטחון.

וכשזה יוצא משליטה,

יש שתי אופציות.

אחת, אפשר לתקן
את התחושות של אנשים,

לפנות ישר אל התחושות.

זוהי מניפולציה,
אבל זה יכול לעבוד.

שתיים, דרך הוגנת יותר

היא לתקן ממש את המודל.

שינוי מתרחש לאט.

הדיון על העישון לקח 40 שנה,

וזה עוד היה קל.

חלק מהדברים האלה קשים.

אבל ממש,

מידע נראה כתקווה
הטובה ביותר שלנו.

ואני שיקרתי.

זיכרו שאמרתי תחושות, מודל, מציאות.

אמרתי שמציאות אינה משתנה.
היא כן.

אנחנו חיים בעולם טכנולוגי.

המציאות משתנה כל הזמן.

יכול להיות שיש לנו --
לראשונה בתולדות האנושות --

תחושה שרודפת אחרי מודל, מודל שרודף
אחרי המציאות, המציאות מתקדמת --

אולי הם לעולם
לא ישיגו זה את זה.

אנחנו לא יודעים.

אבל בטווח הארוך,

גם התחושות וגם המציאות חשובות.

ואני רוצה לסכם עם שני סיפורים קצרים
כדי להמחיש את זה.

ב-1982 -- לא יודע אם אנשים
יזכרו את זה --

היתה מגיפה קצרה

של הרעלת טיילנול בארה"ב.

זהו סיפור נורא.
מישהו לקח בקבוק טיילנול,

שם בתוכו רעל,
סגר והחזיר למדף.

מישהו אחר קנה אותו ומת.

זה הפחיד מאוד אנשים.

היו מספר התקפות של חקיינים.

לא כל היה סיכון אמיתי,
אבל אנשים חששו.

וכך

הומצאה תעשיית התרופות
שלא ניתן "לטפל" בהן.

המכסים האלה שלא ניתן לפתוח,
שבאו בעקבות זה.

זהו "תיאטרון בטחון" שלם.

בתור שיעורי בית, חישבו
על 10 דרכים שונות לעקוף את זה.

אתן לכם אחת, מזרק.

אבל זה שיפר את תחושתם
של אנשים.

זה גרם לתחושת הבטחון שלהם

להתאים יותר למציאות.

סיפור אחרון: לפני כמה שנים,
ידידה שלי ילדה.

ביקרתי אותה בבית החולים.

מתברר שהיום, כשתינוק נולד,

מצמידים ליד שלו צמיד
עם משדר רדיו,

ומצמידים צמיד תואם לאמא שלו,

כך שאם מישהו פרט לאמא
מוציא את התינוק ממחלקת היולדות,

נשמעת אזעקה.

אמרתי: "טוב, זה מגניב.

"מעניין עד כמה נפוצות הן
חטיפות של תינוקות

"מבתי חולים."

חזרתי הביתה, בדקתי את זה.

זה למעשה מעולם לא קרה.

אבל כשחושבים על זה,

אם אתם בית חולים,

ואתם צריך להרחיק תינוק
מאמא שלו,

אל מחוץ לחדר
כדי לערוך כמה בדיקות,

עדיף שיהיה לכם
קצת תיאטרון בטחון טוב,

אחרת היא תתלוש לך את היד.

(צחוק)

אז זה חשוב לנו,

אלו מאיתנו שמתכננים אבטחה,

שבוחנים מדיניות אבטחה,

או אפילו בוחנים מדיניות ציבורית

בדרכים שמשפיעות על בטחון.

לא מדובר רק במציאות,
אלא בתחושות ובמציאות.

מה שחשוב

הוא שהן תהיינה בערך אותו דבר.

חשוב שאם התחושות שלנו
יתאמו למציאות,

נעשה פשרות בטחון טובות יותר.

תודה

(מחיאות כפיים)