פתחתי לאדם עיוור את הראש.

לא גרמתי לו לחשוב או להרהר -- 
פיצחתי לו את הראש פשוטו כמשמעו

הלכנו כשהוא שעון על כתפי

תכננתי לא נכון כמה רווח היה ביננו,

והיפלתי אותו לתוך שער.

(צחוק)

חמישה תפרים על המצח שלו.

באותו רגע, הרגשתי כמו המורה
הגרוע ביותר בעולם.

ממש לא ידעתי איך להתנצל.

למרבה המזל, אל פולגה הוא מאותם אנשים
שלוקחים דברים די טוב.

ועד היום הוא אומר

שהייתי המאמן שהשאיר את החותם החשוב ביותר 
על הקריירה שלו.

(צחוק)

האמת היא שכשהתחלתי לעבוד במוסד לעיוורים,

הפליאו אותי הרבה דברים.

הרבה דברים שהם עשו, ושמעולם לא דמיינתי שהם
יכלו לעשות:

הם שחו, התעמלו, שיחקו בקלפים.
הם שתו תה מאטה,

ויכלו למזוג אותו מבלי לגרום לעצמם כוויה.

אבל כשראיתי אותם משחקים כדורגל, 
זה היה מדהים.

היה להם מגרש עפר, עם 2 שערים חלודים
ורשתות קרועות.

והעיוורים מהמכון שיחקו שם,

ממש כפי שאני שיחקתי במגרש ליד ביתי.

אבל שם הם שיחקו מבלי לראות.

הכדור השמיע צליל אז הם יכלו לאתר אותו.

היה להם מדריך מאחורי השער של הקבוצה היריבה
כדי לדעת היכן לבעוט את הכדור.

והם חבשו מסכה.

היו כמה בחורים שיכלו עדיין לראות מעט.

וכדי שיהיו כולם שווים הם חבשו מסיכה זו.

כשהייתי פחות או יותר נינוח איתם

ביקשתי מסיכה לעצמי,
חבשתי אותה וניסיתי לשחק.

שיחקתי כדורגל כל חיי.

וזה מה שעשה את זה יותר מדהים.

בתוך שתי שניות לא ידעתי איפוא אני עומד.

למעשה למדתי חינוך גופני

כי אהבתי ביצוע ברמה גבוהה.

התחלתי לעבוד שם במקרה.

העבודה האחרת שלי הייתה עם נבחרת החתירה 
של ארגנטינה.

והרגשתי שזה היה הדבר שלי.

כאן הכל היה קשה שבעתיים.

לעולם לא אשכח את היום הראשון 
בו עשיתי חימום עם הקבוצה.

והעמדתי אותם לפני כפי שנהגתי 
לעשות זאת עם נבחרת החתירה --

ואמרתי, טוב "כולם להתכופף."

עשיתי זאת (וכרעתי)

כשהרמתי את מבטי, 2 ישבו, 3 שכבו,
ואחרים כרעו.

(צחוק)

איך יכולתי לעשות כאן את אותם הדברים
שעשיתי שם?

זה עלה לי הרבה.

התחלתי מחפש אחר כלים ללמוד מהם,

ממורים שעבדו כבר איתם.

למדתי שלא ניתן להסביר משחק על לוח
כפי שעושה מאמן,

אבל יכולתי להשתמש במגש פלסטיק
ובכמה פקקי בקבוקים

בדרך של מגע.

למדתי שהם גם יכלו לרוץ על מסלול

אם רצתי איתם כשהם מחזיקים בחבל

אז התחלנו לחפש מתנדבים שיעזרו 
לנו לרוץ איתם.

ונהניתי מזה. ומצאתי מטרה ומשמעות בפעילות.

זה היה קשה, בהתחלה זה היה לא נוח,
אבל החלטתי להתגבר על אי נוחות זו.

והגיע רגע, שזו הפכה להיות 
המשרה הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם.

אני חושב שזה היה הזמן ששאלתי את עצמי,

מדוע שלא נוכל אנחנו להיות קבוצה בעלת 
ביצועים גבוהים עם העיוורים?

נבחרת בעלת ביצועים גבוהים?

כמובן, דבר אחד היה חסר: 
היה עלי למצוא מה הם רצו,

הגיבורים האמתיים של הסיפור הזה.

שלוש שעות של אימון במשחק כדורגל
על המגרש ההוא, לא יספיקו.

יהיה עלינו לאמן באופן שונה.

התחלנו לאמן חזק יותר,
והתוצאות היו מצוינות: הם ביקשו יותר.

הגעתי להבנה, שהם, גם תהו מדוע הם
לא יוכלו להגיע לרמת ביצועים גבוהה.

כשהרגשנו מוכנים, היקשנו בדלתות של CENARD.

המרכז הלאומי לספורט ברמת ביצועים גבוהה שיש
לנו כאן במדינה.

היה לנו מאוד קשה לדרום להם להפתח אלינו 
אבל היה לנו קשה הרבה יותר

לגרום לספורטאים האחרים שכבר מתאמנים שם 
לראות בנו עמיתים..

למעשה, הם איפשרו לנו להשתמש במגרש
רק כאשר שום נבחרת אחרת לא השתמשה בו.

והיינו מוכרים כ "העיוורים."לא כולם
ידעו בדיוק מה עשינו שם.

מונדיאל 2006 היווה נקודת מפנה
בהיסטוריה של הקבוצה.

זו היתה הפעם הראשונה שהוא התקיים 
בבואנוס איירס.

וזו היתה ההזדמנות שלנו להראות לכולם

מה שעשינו כל אותו זמן.

היגענו לגמר, התעצמנו כנבחרת.

משחק הגמר היה נגד ברזיל.

זו היתה הנבחרת הכי טובה בטורניר.

הם ניצחו כל נבחרת באופן סוחף.

בקושי מישהו האמין שנוכל לנצח
את המשחק הזה.

בקושי מישהו - מלבדנו.

בריכוז בחדר ההלבשה,

בכל אימוני החימום שקדמו למשחק,
היה ריח של ניצחון.

אני נשבע שריח זה קיים.

הרחתי אותו פעמים אחדות עם הקבוצה.

אבל אני זוכר אותו במיוחד, 
ביום שקדם למשחק הגמר.

איגוד הכדורגל הארגנטיני 
פתח בפנינו את דלתותיו

אנחנו התאמנו ב EFA,
היכן שוורון, היגואין ומסי התאמנו.

לראשונה, הרגשנו כמו נבחרת לאומית של ממש.

במהלך שיחה על אסטרטגיות, 
בשבע וחצי בערב שקדם המשחק,

היינו בטרקלין

ומלצר מקיש בדלת וקוטע את השיחה שלנו.

כדי להציע שנלך לכנסייה.
הוא בא להזמין אותנו לכנסייה,

ניסיתי להיפטר ממנו ואמרתי שהזמן לא מתאים.

שנשאיר את זה ליום אחר.

הוא המשיך להתעקש, וביקש שארשה לו 
לקחת את הבחורים לכנסייה,

כי באותו יום יהיה שם כומר שמחולל ניסים.

שאלתי אותו בחשש כלשהו, 
לאילו ניסים הוא מתכוון,

והוא השיב בנונשלנטיות.
"מאמן, תן לי לקחת את הנבחרת לכנסייה,

אני ערב לכך שמחציתם יראו כשנשוב."

(צחוק)

אחדים מהבחורים צחקו, אבל תארו לכם 
שכעיוורים מישהו אומר לכם דבר כזה.

לא ידעתי מה להשיב,
לא אמרתי כלום, זו הייתה שתיקה מביכה.

לא רציתי לגרום לו להרגיש רע,
כי הוא באמת האמין שזה יוכל לקרות.

אחד השחקנים הציל אותי,
כשהוא קם ואמר לו בביטחון:

"חואן, גונזה כבר אמר לך שזה לא הזמן הכי
מתאים ללכת לכנסייה.

חוץ מזה, הרשה לי להבהיר: אם נלך לכנסייה,

וכשנשוב כשאני אחד מהמחצית שרואים,

אני אכה אותך כל כך חזק
אם לא אוכל לשחק מחר."

(צחוק)

(תשואות)

חואן עזב, כשהוא צוחק בהשלמה,
והמשכנו עם השיחה שקודמת למשחק.

ובאותו לילה כשהלכתי לישון,

התחלתי לחלום על המשחק של מחר,

כשאני מדמיין מה יוכל לקרות, איך נשחק.

וזה היה כשהבחנתי בריח של ניצחון
שהזכרתי אותו מקודם.

וזה משום שבאותו רגע, חשבתי:
שאם לשאר השחקנים

היתה תשוקה לשחק כמו לדייגו,
לשחק במשחק הזה

אין מצב שלא ננצח.

מחר הולך להיות נהדר.

התעוררנו ב 9 בבוקר,

המשחק היה ב 7 בערב.
והיינו כבר מלאי תשוקה לשחק

עזבנו את AFA, והרכב היה מלא בדגלים

שאנשים נתנו לנו.

דיברנו על המשחק,

ושמענו אנשים צופרים ומריעים:

"קדימה מורסיאלגוס! היום זה היום! 
האתגר הסופי!"

הבחורים שאלו, "מכירים אותנו?
יודעים שאנו משחקים?"

אנשים אחדים שעקבו אחרי הרכב
ל CENARD.

הגענו ומצאנו סצנה מדהימה.

במסדרון מחדר ההלבשה למגרש,

הלכתי עם סילביו,
שנשען על כתפי, כדי שאנחה אותו.

למרבה המזל לא היו שערים לאורך הדרך.

כשהגענו למגרש,

הוא שאל אותי על הכל.
הוא לא רצה להחמיץ שום פרט.

הוא אמר, "ספר לי מה אתה רואה, 
מי מכה בתופים."

ניסיתי להסביר מה מתרחש בפרוטרוט.

אמרתי לו, "היציעים עמוסים,
הרבה אנשים לא יצליחו להיכנס פנימה,

המגרש היה מלא בבלונים בכחול ולבן,

הם מניפים דגל ארגנטינה ענק 
שמכסה את כל היציע..."

לפתע, הוא קוטע אותי ואומר,

"תבדוק אם אתה רואה דגל של "סן פדרו?"

זו העיר שבה הוא חי.

התחלתי לחפש ביציעים

וגיליתי דגל לבן קטן 
עם כיתוב בתרסיס שחור,

באנר שאמר: "סילביו, המשפחה שלך וכל סן פדרו
נמצאים כאן."

אמרתי לו את זה והוא השיב,
"כאן הזקנה שלי.

אמור לי בבקשה איפוא היא, 
אני רוצה לנפנף לה."

הצבעתי איתו עם זרועו 
והראיתי לו איפוא הדגל.

ועם שתי ידיו הוא נפנף לכיוון ההוא.

כ 20-30 אנשים נעמדו והריעו לו.

כשזה קרה, ראיתי כיצד פניו משתנים, 
עד כמה הוא התרגש.

התרגשתי גם אני,

אבל 2 שניות לאחר מכן חשתי מחנק בגרון.

זה היה מוזר, כי חשתי גם את ההתרגשות
ממה שקורה,

וגם את הכעס ואת הצער על כי 
הוא לא יכל לראות את כל זה.

לאחר כמה ימים כשסיפרתי לו מה חוויתי,

הוא ניסה להרגיע אותי, כשאמר,
גונזה, אל תרגיש רע,

ראיתי אותם. אחרת, אבל אני נשבע לך 
שראיתי את כולם."

המשחק התחיל.

לא יכולנו לעצור, זה היה הגמר.

הקהל היה חייב להיות שקט, כמו כאן,

כי בכדורגל של עיוורים,

הקהל חייב להיות שקט כדי שהשחקנים
יוכלו לשמוע את הכדור.

ומותר להם להריע רק כשהמשחק נגמר.

וכאשר נשארו 8 דקות לסיום,
הם הריעו גם בשביל 32 הדקות שקדמו.

כשסילביו עם בוהנים נוטים פנימה מיקד
את הכדור בזווית,

הם הריעו לגול הזה באופן מדהים.

היום אם תלכו ל CENARD, ותעברו ליד הדלת

תוכלו לראות פוסטר ענק עם צילום 
של לוס מורסילגוס .

הם נבחרת לדוגמה של המדינה,
כולם ב CENARD יודעים מי הם,

ולאחר שזכו בשתי אליפויות עולם
ובשתי מדליות לנכים,

אף אחד לא מטיל ספק שהם ספורטאים עם
ביצועים גבוהים.

(תשואות)

התמזל מזלי לאמן נבחרת זו,

ראשית כמאמן גופני ואחר כך כמנהל טכני

במשך 10 שנים.

התחושה שלי היתה שקיבלתי מהם הרבה
יותר משנתתי להם.

בשנה שעברה הציעו לי לאמן עוד נבחרת,
כדורגל בכיסאות גלגלים.

זו נבחרת בנים של ארגנטינה שמשחקים 
כדורגל בכסאות גלגלים ממונעים.

הם משתמשים בכיסאות גלגלים 
ממונעים בעזרת מקל ניווט,

כי אין להם מספיק כוח בזרועות כדי 
להסיע כסא גלגלים רגיל.

הם הוסיפו פגוש לכיסא שיגן על הכסא,

שבנוסף להגנה על רגליהם , יתאפשר
להם לבעוט בכדור.

זו הפעם הראשונה שהם לא בצופים
אלא השחקנים.

זוהי הפעם הראשונה שהוריהם, חבריהם, אחיהם,

יכולים לראות אותם משחקים.

עבורי, זה אתגר חדש,

שוב עם חוסר הנוחות, חוסר הביטחון, הפחד
שחשתי כשהתחלתי עם העיוורים.

אבל ניגשתי לזה מעמדה יותר מנוסה.

לכן, מהיום הראשון התייחסתי אליהם כאל 
ספורטאים על המגרש,

ומחוץ למגרש, אני מנסה להיכנס לנעליהם.

ללא כל דעה קדומה, כי הם מרגישים הכי טוב
כשנוהגים בהם בטבעיות.

שתי הנבחרות שיחקו כדורגל; משהו 
שאי פעם לא ניתן היה לדמיין.

היה עליהם לאמץ את הכללים כדי לעשות זאת.
לא כן?

ושתי הנבחרות הפרו את אותו כלל בדיוק,

שקבע שהם לא יוכלו לשחק כדורגל.

כשרואים אותם משחקים,

לא רואים מוגבלות, רואים תחרותיות.

הבעיה מתחילה כשהמשחק נגמר
והם עוזבים את המגרש,

ויוצאים לשחק את המשחק שלנו

בחברה שקובעת כללים

שלא מביאים הרבה בחשבון, 
או שלא אכפת לה מהם.

למדתי מהספורט

שהמוגבלות תלויה במידה רבה בחוקי המשחק.

לכן אני מאמין שאם נשנה אחדים מחוקי 
המשחק שלנו,

נוכל להפוך את חייהם לקלים יותר.

כולנו יודעים שיש אנשים עם מוגבלויות,
אנו רואים אותם מדי יום.

אבל אם אין לנו קשר ישיר איתם,

איננו מודעים לבעיות
שהם מתמודדים איתן מדי יום.

עד כמה קשה להם לעלות לאוטובוס,

למצוא משרה, לרדת לרכבת התחתית, 
לחצות כביש.

נכון שיש יותר אחריות חברתית

בנושא הכללת אנשים עם מוגבלויות,

אבל אני חושב שעדיין לא במידה מספקת.

אני חושב שהשינוי צריך לבוא 
מצד כל אחד מאיתנו.

ראשית בכך שנחדל מאדישות כלפיהם

ובכך שנכבד את הכללים וניקח אותם בחשבון.

הם מעטים, אבל הם קיימים.

פתחתי את ראשו של אדם עיוור, של פולגה.

אני יכול להבטיח ששתי נבחרות אלו פתחו
גם את ראשי שלי,

כי הם לימדו אותי שמעל הכל,
צריך לקום ולשחק בכל משחק

בטורניר היפה הזה שהוא החיים.

תודה רבה

(תשואות)