כשצוות ארכיאולוגים חשף לאחרונה

שרידי אדם שגילם 15,000 שנה,

הם עשו תגלית מעניינת

השיניים של אותם אנשים קדומים
היו מנוקבות בחורים.

מה שגרם לחורים האלו
ממשיך לרדוף אותנו גם היום,

חיידקים זעירים מסוימים שחיים בפה שלנו.

החיידקים האלה נמצאים איתנו
זמן קצר לאחר הלידה

בדרך כלל אנחנו נדבקים בהם כתינוקות
מהפה של האמהות שלנו

וכשהשיניים שלנו בוקעות,

הן צוברות באופן טבעי מושבות של בקטריות.

כתלות במה שאנחנו אוכלים,

ובמיוחד בכמות הסוכר שאנחנו צורכים,

חיידקים מסוימים יכולים להתרבות יותר מדי
ולגרום לחורים בשיניים.

תזונה עשירה בסוכר גורמת לפיצוץ 
באוכלוסיית החיידקים בפה

שנקראים סטרפטוקוקים מוטנטים.

בדומה לבני אדם, היצורים הזעירים
האלו אוהבים סוכר

ומשתמשים בו בתור אבן בניין מולקולרית 
וכבמקור לאנרגיה.

כשהם צורכים אותו,

החיידקים מייצרים תוצרי לוואי בצורת חומצות,

לדוגמא חומצה לקטית.

סטרפטוקוקים מוטנטים עמידים לחומצה הזאת,

אבל לצערנו, השיניים שלנו לא.

כל שן אנושית מצופה אמנם 
בשכבת אמייל קשיחה שמגינה עליה,

אבל היא לא עומדת בפני החומצה.

במשך הזמן שכבת המגן נהרסת, 
ומינרלי הסידן נשטפים החוצה.

בהדרגה, החומצה שוחקת נתיב עבור הבקטריות

אל תוך השכבה השניונית של השן,
שנקראת דנטין.

בגלל שכלי דם ועצבים סגורים
בעומק השיניים שלנו,

בשלב זה, החור המתפשט לא מכאיב.

אבל אם הנזק יתמשך מעבר לשכבת הדנטין,

פלישת החיידקים תתקדם,

העצבים ייחשפו ויגרם כאב עז.

ללא טיפול, כל השן עלולה להזדהם

ותידרש עקירה,

והכל באשמת הבקטריות אוהבות-הסוכר.

ככל שהמזון שלנו מכיל יותר סוכר,

כך הסיכון לשיניים שלנו גדל.

אבל קשה להניח שאנשי המערות זללו ממתקים,

אז מה גרם אצלם לחורים בשיניים?

בתזונה עשירה בבשר, 
הסיכון להתפתחות חורים היה צריך להיות נמוך

כי בשר רזה מכיל מעט מאד סוכר.

אבל זה לא כל מה שאבותינו הקדמונים אכלו.

אנשי מערות ניזונו גם מירקות שורש, 
אגוזים ודגנים,

שכולם מכילים פחמימות.

כשהן באות במגע עם אנזימים ברוק,

פחמימות מפורקות לסוכרים פשוטים יותר,

שיכולים לשמש מזון לחיידקי הפה הרעבתניים.

לכן, למרות שהקדמונים אכלו פחות סוכר 
בהשוואה אלינו,

השיניים שלהם עדיין נחשפו לסוכרים.

אבל זה לא אומר שהם לא יכלו לטפל בחורים.

שרידים ארכיאולוגיים מראים 
שבערך לפני 14,000 שנה,

בני-אדם כבר השתמשו באבני צור מחודדות 
כדי להסיר חתיכות שיניים רקובות.

הקדמונים אפילו הכינו מקדחות פשוטות

כדי להחליק את החורים המחוספסים שנשארו

והשתמשו בשעוות דבורים לסתימת חורים, 
בדומה לסתימות של היום.

כיום, יש שיטות וכלים מתוחכמים הרבה יותר.

מזל, כי אנחנו צריכים להתמודד עם 
נזקים חמורים יותר

בגלל זללנות הסוכר שלנו.

לאחר המהפכה התעשייתית, 
מקרי החורים בבני-אדם זינקו

כי פתאום היו פיתוחים טכנולוגיים

שהפכו את הסוכר המעובד לזול ונגיש.

כיום ל-92% מהבוגרים האמריקאים 
יש חורים בשיניים.

יש אנשים הרגישים יותר לחורים בגלל תורשה

שיכולה לגרום לחולשות מסויימות, 
למשל שכבת אמייל רכה יותר,

אבל לרוב, האשם הוא בצריכת סוכר גבוהה.

עם זאת, פיתחנו דרכים אחרות כדי
להפחית חורים,

חוץ מהפחתה באכילת סוכר ועמילן.

ברוב משחות השיניים, ובמקורות מים רבים,

משתמשים בכמות זעירה של פלואוריד.

החומר מחזק את השיניים ומעודד צמיחה
של גבישי אמייל,

שבונים את הגנות השן כנגד חומצה.

כשחורים כן נוצרים,

אנחנו משתמשים בסתימות 
כדי לאטום את האזור המזוהם,

מה שמונע מהמצב להחמיר.

עדיין, הדרך הטובה ביותר להימנע מחורים 
היא להפחית את צריכת הסוכר

ולדאוג לניקיון הפה

כדי להפטר מהחיידקים ומקורות המזון שלהם.

זה כולל צחצוח שיניים שגרתי,

שימוש בחוט דנטלי,

והמנעות מאוכל מתוק,

עמילני,

ודביק שנצמד לשיניים שלכם בין הארוחות.

באופן הדרגתי, תצטמצם 
אוכלוסיית החיידקים אוהבי-הסוכר בפה.

בשונה מאיש המערות של פעם,

היום יש לנו את הידע הדרוש 
כדי למנוע את אסון החורים.

אנחנו רק צריכים להשתמש בו.