אני רוצה לדבר על חדשנות חברתית

ועל יזמות חברתית.

במקרה, אני אב לשלישיה.

הם קטנים. הם בני חמש.

לעתים אני מספר לאנשים
שיש לי שלישיה.

הם אומרים, "באמת? כמה?"

הנה תמונה של הילדים.

אלו סייג', אנה-ליסה וריידר.

ובמקרה אני גם גיי.

להיות גם גיי וגם אב לשלישיה
הם בהחלט הדבר

הכי חדשני מבחינה חברתית,
הדבר הכי יזמי מבחינה חברתית

שאי-פעם עשיתי.

[צחוק]
[מחיאות כפיים]

החדשנות החברתית האמיתית
עליה אני רוצה לדבר

קשורה בצדקה.

ברצוני לדבר על איך הדברים
שלימדו אותנו לחשוב

בכל הנוגע לתרומה ולצדקה

ובנוגע למגזר הפעילות המלכ"רית
(מוסדות ללא כוונת רווח)

למעשה חותרים תחת
המטרות החשובות לנו

ושאיפתנו העמוקה לשנות את העולם.

אך לפני כן, ברצוני לשאול
אם אנו בכלל מאמינים

שהמגזר המלכ"רי
ממלא בכלל תפקיד רציני

בשינוי העולם.

המון אנשים אומרים היום
שהעסקים יתרמו לכלכלות המתפתחות,

ושהעסקים החברתיים
ידאגו לכל השאר.

ואני באמת מאמין שהעסקים
ידחפו קדימה

את האנושות כולה.

אבל זה תמיד משאיר מאחור
את אותם 10% או יותר

שהם הכי מקופחים
או חסרי מזל.

העסקים החברתיים גם זקוקים לשווקים,

ויש נושאים מסוימים
שעבורם פשוט אי-אפשר לפתח

את המדדים הפיננסיים הנחוצים לשוק.

אני חבר בהנהלת מרכז
לבעלי עיכוב התפתחותי,

והאנשים האלה רוצים צחוק

וחמלה, והם רוצים אהבה.

איך מתרגמים את זה לכסף?

כאן נכנסים המגזר המלכ"רי

והפילנתרופיה.

הפילנתרופיה היא השוק של האהבה.

היא הינה השוק
של כל אותם אנשים

שעבורם אין שום שוק אחר.

אז אם אנו באמת רוצים,
כדברי בקמינסטר פולר,

עולם שמתאים לכולם,

בלי שום יוצאים מהכלל,

כי אז המגזר המלכ"רי חייב להוות

חלק חשוב מן השיח.

אבל לא נראה שזה מצליח.

מדוע מוסדות הצדקה שלנו
לחקר סרטן השד

לא התקרבו אפילו
למציאת תרופה לסרטן השד,

או מדוע מפעלי הצדקה שלנו
למען חסרי הבית לא התקרבו

לחיסול תופעת חסרי הבית
בכל עיר גדולה?

מדוע נותר העוני תקוע ב-12 אחוז

מכלל אוכלוסיית ארה"ב
במשך 40 שנה?

התשובה היא שבעיות חברתיות אלה

הן עצומות מימדים,

ארגונינו קטנטנים בהשוואה אליהן,

ויש לנו גם מערכת אמונות
שמנציחה את קטנותם.

יש לנו שני ספרי כללים.

ספר אחד עבור המגזר המלכ"רי

וספר שני -
עבור שאר העולם הכלכלי.

זהו אפרטהייד, וזו אפליה

של המגזר המלכ"רי
ב-5 תחומים שונים,

הראשון הוא הפיצויים.

במגזר הרווחי,
ככל שמפיקים יותר ערך

אפשר להרוויח יותר כסף.

אבל אנו לא רוצים
שמלכ"רים ישתמשו בכסף

כדי לתמרץ אנשים להפיק יותר
בתחום השירות החברתי.

יש לנו התנגדות פנימית לרעיון שמישהו

ירוויח הרבה מאד כסף
מעזרה לאחרים.

מעניין שאין לנו התנגדות פנימית

לרעיון שאנשים ירוויחו הרבה
מאי-עזרה לאחרים.

אם מישהו רוצה
להרוויח 50 מיליון דולר

ממכירת משחקי מחשב אלימים לילדים,
שיילך על זה.

נציג אותו על שער כתב העת "וויירד".

אבל מי שרוצה
להרוויח חצי מיליון דולר

בנסיון לרפא ילדים ממלריה,

ייחשב בעצמו לטפיל.
[מחיאות כפיים]

ואנו רואים בכך קוד מוסרי,

אך מה שאיננו מבינים
הוא שלקוד הזה

יש תופעת לוואי רבת-עוצמה, והיא,

שהוא מציב ברירה קיצונית וחדה מאד,

בין להצליח מאד
למען עצמך ומשפחתך

לבין עשיית טוב לעולם

בפני המוחות המבריקים ביותר
שיוצאים ממיטב האוניברסיטאות שלנו,

ששולחות עשרות אלפי אנשים,

שיכלו לחולל שינוי עצום
במגזר המלכ"רי,

לצעוד בסך מידי שנה
אל תוך המגזר הרווחי

כי הם לא מוכנים להקריב
קורבן כלכלי של חיים שלמים.

"ביזנסוויק" ערכו סקר,
ובדקו את חבילות הפיצוי

שקיבלו בוגרי תואר שני
במינהל עסקים אחרי 10 שנים,

והפיצוי החציוני
לבוגר תואר שני מ"סטנפורד",

כולל בונוס, בגיל 38,
היה 400,000 דולר.

מנגד, באותה שנה, השכר הממוצע

למנכ"ל מוסד צדקה רפואי
בהיקף 5 מיליון דולר, בארה"ב,

היה 232,000 דולר,
ובמוסד לנפגעי רעב - 84,000 דולר.

אין שום סיכוי לגרום להרבה אנשים

עם כישורים בשווי 400,000 דולר
להקריב 316,000 דולר

בכל שנה, ולנהל מוסד צדקה לנפגעי רעב.

יש אומרים, "זה בגלל שבוגרי מינהל
העסקים האלה הם רודפי-בצע."

לא בהכרח.
אולי הם פיקחים.

זול יותר עבורם לתרום

100,000 דולר בכל שנה
למוסד למען נפגעי רעב,

לחסוך 50,000 דולר במיסים,

ועדיין להישאר מורווחים
בערך ב-270,000 דולר בשנה,

וכעת מכנים אותם "נדבנים", כי תרמו

100,000 דולר לצדקה,

אולי גם לשבת בהנהלת
מוסד הצדקה,

ובעצם אפילו לפקח על הדפוק הזה

שהחליט להיות מנכ"ל
המוסד לנפגעי רעב,

ובנוסף, חיים שלמים של כוח, השפעה

ותהילה ציבורית עוד מצפים להם.

תחום האפליה השני הוא
פרסום ושיווק.

אנו אומרים למגזר הרווחי:
"השקיעו עוד ועוד ועוד בפרסום

עד שהדולר האחרון כבר לא יניב
פרוטה אחת של ערך."

אבל לא מוצא חן בעינינו כשהתרומות שלנו
מוצאות על פרסום בתחום הצדקה.

גישתנו היא, "תראו, אם תוכלו להשיג
תרומה של פרסומות

בארבע בבוקר, זה בסדר מצדי.

אבל אני לא רוצה
שהתרומות שלי יתבזבזו על פרסום.

אני רוצה שהן תגענה לנזקקים."

כאילו שהכסף המושקע בפרסום

לא יכול להגדיל דרמטית
את סכומי הכסף

שיעזרו לנזקקים.

בשנות ה-90, החברה שלי יצרה

את מסעות האופניים "איידס-רייד",

ואת צעדת 100 הק"מ בת 3 הימים
למען המלחמה בסרטן השד,

ובמשך 9 שנים,

היתה לנו השתתפות
של 182,000 גיבורים אלמונים,

והם אספו תרומות בסך
581 מיליון דולר.

הם אספו יותר כסף ויותר מהר
עבור המטרות האלה

מכל אירוע אחר בהיסטוריה,

הכל על יסוד הרעיון שלאנשים נמאס

שמבקשים מהם לעשות
הכי מעט שהם יכולים.

אנשים מתים למדוד

את מלוא הטווח של הפוטנציאל שלהם

למען מטרות שבהן הם מאמינים
מעומק ליבם.

אבל צריך לבקש מהם.

הצלחנו להביא להשתתפות גדולה כזו

ע"י רכישת פרסומות בגודל
עמוד שלם ב"ניו-יורק טיימס",

ב"בוסטון גלוב", ובעזרת פרסומות
בשעות השיא ברדיו ובטלוויזיה

אתם יודעים כמה אנשים היינו משיגים

אילו הדבקנו עלונים
במכבסות האוטומטיות?

התרומה לצדקה בארה"ב נשארה תקועה

ב-2% מהתוצר הלאומי הגולמי
מאז שהתחלנו למדוד אותה, בשנות ה-70.

זו עובדה חשובה,
כי היא אומרת לנו

שבמשך 40 שנה, המגזר המלכ"רי

לא הצליח לכבוש שום נתח שוק

מידי המגזר הרווחי.

ואם תחשבו על זה,
איך יכול מגזר אחד

לקחת נתח שוק ממגזר אחר

אם בכלל אסור לו
לעסוק בשיווק?

ואם אנו אומרים למותגי הצריכה,

"לכם מותר לפרסם
את כל יתרונות מוצריכם,"

ולארגוני הצדקה: "לכם אסור לפרסם
את כל הטוב שאתם עושים,"

לאן נראה לכם שיילכו
הדולרים של הצרכנים?

תחום האפליה השלישי
הוא נטילת הסיכון

שבמימוש רעיונות חדשים
כדי להפיק רווחים.

אז "דיסני" יכולה ליצור סרט כושל
ב-200 מיליון דולר,

ואף אחד לא יפנה לתובע הכללי.

אבל אם תערכו אירוע קהילתי קטן
כדי לגייס מיליון דולר עלובים

למען העניים, ולא תגיעו ל-75% רווח

למען המטרה שלכם
ב-12 החודשים הראשונים,

יתחילו להכפיש את שמכם.

לכן המלכ"רים באמת נרתעים ממפעלים

אמיצים, נועזים, רחבי-היקף
של גיוס כספים

מחשש שאם זה ייכשל,
המוניטין שלהם

ייפגעו קשות.

ואתם ואני יודעים
שכאשר אסור להיכשל,

החדשנות מתה.

אם הורגים את החדשנות
בתחום גיוס הכספים, אי-אפשר לייצר הכנסות.

אם אי-אפשר לייצר הכנסות,
אין צמיחה.

ואם אין צמיחה, אין שום סיכוי לפתור
בעיות חברתיות רציניות.

התחום הרביעי הוא הזמן.

"אמאזון" צלחה 6 שנים
בלי שום החזר למשקיעים,

אבל לאנשים היתה סבלנות.

הם ידעו שישנו באופק יעד מסוים,

של בניית השליטה בשוק.

אבל אם לאיזשהו מלכ"ר
היה איזה חלום

להקים מפעל אדיר,
שמחייב שבמשך 6 שנים,

לא יגיע לנזקקים שום כסף,

והכל יושקע בבניית מפעל הצדקה הזה,

היינו מצפים ללא פחות מצליבה.

והתחום האחרון הוא הרווח עצמו.

המגזר הרווחי יכול
לשלם לאנשים רווחים

כדי למשוך את ההון שלהם
אל רעיונותיו החדשים,

אבל אי-אפשר לשלם רווחים
במגזר מלכ"רי,

כך שלמגזר הרווחי יש בלעדיות
על שוקי ההון עתירי הטריליונים,

ואילו המגזר המלכ"רי
רעב להון עבור צמיחה,

ועבור סיכון והשקעה ברעיונות חדשים.

חברו את חמשת הדברים האלה--
אינכם יכולים להשתמש בכסף

כדי לפתות כשרונות מהמגזר הרווחי,

אינכם יכולים לפרסם בהיקף
שאפילו מתקרב

לפרסום שמעניק המגזר הרווחי
ללקוחות חדשים,

אינכם יכולים לקחת סיכונים דומים
במרדף אחר לקוחות אלה,

כפי שעושה המגזר הרווחי,

לא עומד לרשותכם די זמן
כדי לאתר אותם

כמו במגזר הרווחי,

ואין לכם בורסה כדי לממן בעזרתה
משהו מכל אלה,

גם אילו יכולתם לעשות זאת,

אז פשוט הצבתם
את המגזר המלכ"רי

בעמדת נחיתות קיצונית
לעומת המגזר הרווחי

בכל תחום ותחום.

אם היו לנו ספקות כלשהם באשר להשפעת
ההבדלים בין ספרי הכללים האלה,

הרי שהנתונים מסירים כל אשליה:

מ-1970 ועד 2009,

מספר המלכ"רים שבאמת צמחו,

שחצו את מחסום ההכנסה השנתית
של 50 מיליון דולר,

הוא 144.

באותה תקופה, מספר הארגונים הרווחיים
שחצו קו זה

הוא 46,136.

כך שאנו עוסקים בבעיות חברתיות
בהיקף אדיר,

והארגונים שלנו בכלל לא באותו
סדר-גודל.

כל סדרי הגודל האלה
הם של "קוקה קולה" ו"בורגר קינג".

מדוע אנו חושבים בצורה כזאת?

כמו רוב הדוגמות הפנאטיות באמריקה,

הרעיונות האלה מקורם
באמונות הפוריטניות הישנות.

הפוריטנים הגיעו הנה מטעמים דתיים,
לפחות כך הם טענו,

אבל גם בגלל שרצו לעשות
הרבה כסף.

הם היו אנשים אדוקים,
אבל גם

קפיטליסטים נוקשים מאד.

הם הואשמו בנטייה לצורות קיצוניות
של עשיית רווחים

בהשוואה ליתר המושבות.

אבל הפוריטנים היו גם קלוויניסטיים.

כך שהם למדו לשנוא את עצמם,
פשוטו כמשמעו.

הם למדו שטובת העצמי
היא ים זועף

שמוביל לגיהינום.

וזה יצר בעיה אמיתית
עבור האנשים האלה, נכון?

הם באו מהצד השני של האוקיינוס
האטלנטי להרוויח את כל הכסף הזה.

ועשיית כל הכסף הזה
תגרום להם להגיע ישר לגיהינום.

מה הם היו אמורים לעשות בנידון?

הצדקה הפכה לתשובה שלהם.

היא הפכה למפלט הכלכלי

שבו יכלו להכות על חטא
נטיות עשיית הרווחים שלהם

ב-5 סנט לדולר.

וכמובן, איך עושים כסף בצדקה

אם הצדקה היא המפלט מפני
עשיית כסף?

היזמות הפיננסית הוגלתה
מתחום העזרה לזולת

כדי שתוכל לשגשג בתחום של
עשיית הכסף למען עצמך.

ובמשך 400 שנה איש לא קם ואמר,

"זה לא פרודוקטיבי ולא הוגן."

והאידיאולוגיה הזו משועבדת
לשאלה המאד מסוכנת הבאה:

"איזה אחוז מתרומתי הולך למטרות צדקה,
לעומת כיסוי הוצאות התקורה?"

יש הרבה בעיות עם השאלה הזו.

אתמקד רק בשתיים מהן.

ראשית, זה גורם לנו לחשוב
שהתקורה היא דבר שלילי,

שהיא אינה חלק מהמטרה.

והיא בהחלט כן,
במיוחד אם היא משמשת לצמיחה.

הרעיון הזה, שהתקורה היא איכשהו

עוינת למטרה,

יוצר את הבעיה השניה,
והגדולה בהרבה, והיא:

זה מאלץ ארגונים לפעול בלי התקורה

שהם ממש זקוקים לה כדי לצמוח

במגמה לשמור על תקורה נמוכה.

לימדו את כולנו שארגוני הצדקה
צריכים להוציא

מעט ככל האפשר על ענייני תקורה
כמו גיוס כספים,

לפי התיאוריה שאומרת
שככל שמוציאים פחות על גיוס כספים,

נותר יותר כסף עבור המטרה.

זה נכון אם מדובר בעולם דכאני

שבו לא ניתן להגדיל את העוגה.

אבל אם מדובר בעולם הגיוני,
שבו השקעה בגיוס כספים

בעצם מגייסת עוד כסף
ומגדילה את העוגה,

אז הכל לגמרי הפוך,

ועלינו להשקיע יותר, ולא פחות,

בגיוס כספים,
כי גיוס הכספים הוא הדבר היחיד

שיש לו פוטנציאל
להכפיל את כמות הכסף

הזמין למטרה שחשובה לנו כל כך.

אתן לכם שתי דוגמאות.
השקנו את מסעות ה"איידס רייד"

בהשקעה ראשונית של 50,000 דולר
בהון סיכון.

תוך 9 שנים הכפלנו זאת פי 1,982

והגענו ל-108 מיליון דולר
אחרי כל ההוצאות עבור שירותי האיידס.

השקנו את מסע שלושת הימים
למלחמה בסרטן השד

בהשקעה ראשונית של 350,000 דולר
הון סיכון.

תוך 5 שנים הכפלנו זאת פי 554,

ל-194 מיליון דולר אחרי כל ההוצאות

על חקר סרטן השד.

אז אם איזה נדבן באמת מתעניין
בנושא סרטן השד,

מה יהיה יותר הגיוני מאשר

למצוא את החוקרת הכי חדשנית בעולם

ולתת לה 350,000 דולר לצרכי מחקר,

או לתת לאגף גיוס הכספים שלה
את 350,000 הדולר

כדי שזה יגדיל אותם ל-194 מיליון דולר
עבור חקר סרטן השד?

שנת 2002 היתה השנה
הכי מוצלחת שלנו.

השגנו סכום נטו, רק לחקר סרטן השד,
רק באותה שנה,

71 מיליון דולר
בניכוי כל ההוצאות.

ואז פשטנו את הרגל

באופן פתאומי וטראומטי.

מדוע? הסיפור, בקיצור,
הוא שהמממן שלנו נטש אותנו.

הוא רצה להרחיק את עצמו מאיתנו

כי הוקיעו אותנו בתקשורת

על כך שהשקענו 40% מהברוטו בגיוס

ובשירות לקוחות, ובשיווק קסם החוויה

ובין מונחי הנהלת החשבונות
אין מילה שתתאר

את סוג ההשקעה שעשינו
בצמיחה ובעתיד,

פרט לתווית השטנית הזו, "תקורה".

אז יום אחד,
כל 350 העובדים הנפלאים שלנו

איבדו את מקומות העבודה שלהם

משום שתויגו כ"תקורה".

המממן שלנו ניסה להרים בעצמו
את האירועים

התקורה נסקה.

ההכנסה נטו עבור
חקר סרטן השד צנחה

ב-84%, או ב-60 מיליון דולר
בשנה אחת.

זה מה שקורה כשמבלבלים

בין מוסריות לחסכנות.

לימדו את כולנו שמכירה של מוצרי מאפה
בתוספת עלות תקורה של 5%

נעלה מבחינה מוסרית על
גיוס כספים מקצועי עם תקורה של 40%,

אבל חסרה לנו פיסת המידע
הכי חשובה:

מהו באמת הגודל של העוגות האלה?

למי איכפת אם מוכרים מאפים
בתקורה של 5%, אם זה בהיקף זעיר?

מה אם מכירת המאפים הפיקה
רק 71 דולר נטו לצדקה

כי בהיקף הזה
היא לא עשתה שום השקעה

ואילו מיזם גיוס הכספים המקצועי
הביא נטו

של 71 מיליון דולר
מפני שכן ביצע השקעה?

איזו עוגה אנו מעדיפים כעת,
ואיזו עוגה

נראה לנו שהרעבים היו מעדיפים?

וכך כל זה משפיע
על התמונה המלאה.

ציינתי שהתרומה לצדקה היא 2% מסך
התוצר הלאומי הגולמי בארה"ב.

זה בערך 300 מיליארד דולר בשנה.

אך רק 20% מהם,
או 60 מיליארד דולר,

הולכים למטרות הומניות ובריאותיות.

היתר הולך לדת, להשכלה גבוהה
ולבתי-חולים

ו-60 מיליארד הדולר האלה
בכלל לא מספיקים

כדי להתמודד עם הבעיות האלה.

אך אילו יכולנו להעלות
את התרומה לצדקה

מ-2% מהתוצר הלאומי הגולמי
בדרגה אחת, דרגה אחת בלבד

ל-3% מהתוצר הלאומי הגולמי,
ע"י השקעה בצמיחה,

פירושו היה עוד 150 מיליארד דולר בשנה
בתרומות,

ואם הכסף הזה היה מופנה
באופן לא פרופורציונלי

לצדקה עבור שירותי אנוש ובריאות,

כי אלה הדברים שבצמיחתם
עודדנו את האנשים להשקיע,

זה היה מייצג שילוש של התרומות
למגזר הזה.

ועכשיו אנו מדברים
על היקפים ממשיים.

עכשיו אנו מדברים על
פוטנציאל לשינוי אמיתי.

אבל זה לעולם לא יקרה
אם מאלצים

את הארגונים האלה
להנמיך את ציפיותיהם

ליעד המדכא
של שמירה על תקורה נמוכה.

הדור שלנו לא רוצה
שעל המצבה שלו ייכתב:

"הצלחנו לשמור על התקורה הנמוכה
של הצדקה"

[צחוק]
[מחיאות כפיים]

אנו רוצים שייכתב שם
ששינינו את העולם,

ועשינו זאת, חלקית,

בכך ששינינו את האופן בו אנו
חושבים על הדברים האלה.

אז בפעם הבאה שתסתכלו
על מפעל צדקה,

אל תשאלו מה התקורה שלו,

אלא מהו היקף החלומות שלו,

מהם חלומות ה"אפל",
"גוגל", "אמאזון" שלו,

איך הוא מודד את התקדמותו
לעבר החלומות הללו,

ומהם המשאבים הנחוצים לו
כדי להגשימם

תהיה אשר תהיה התקורה.

למי איכפת מהי התקורה
אם הבעיות אכן נפתרות?

אם נוכל לקיים סוג זה
של נדיבות,

נדיבות מחשבה, כי-אז המגזר המלכ"רי
יוכל למלא

תפקיד כביר בשינוי העולם
עבור כל אותם אזרחים

שהכי צריכים שהוא ישתנה.

ואם זו תוכל להיות
מורשת הנצח של דורנו,

שלקחנו על עצמנו את האחריות

על הלך המחשבה שהורישו לנו,

ואנו בדקנו אותו ושינינו אותו,

והמצאנו מחדש את כל האופן
שבו האנושות חושבת על יצירת שינויים,

לנצח, למען כל אדם,

ובכן, חשבתי שכדאי שאניח לילדים
לסכם מה זה עשוי להיות.

אנה-ליסה, סייג' וריידר סמית-פאלוטה:
זו תהיה חדשנות חברתית של אמת.

אנה-ליסה, סייג' וריידר סמית-פאלוטה:
זו תהיה חדשנות חברתית של אמת.

אנה-ליסה, סייג' וריידר סמית-פאלוטה:
זו תהיה חדשנות חברתית של אמת.

דן פאלוטה:
תודה רבה לכם. תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

תודה לכם.
[מחיאות כפיים]