הנושא שלי היום הוא למידה. וברוח זו, ברצוני להפתיע אתכם עם בוחן פתע. מוכנים? מתי מתחילה הלמידה? בעוד אתם מתחבטים בשאלה זו, אולי אתם חושבים על היום הראשון בפעוטון או בגן-הילדים, על הפעם הראשונה בה הילדים נמצאים בכיתה עם מורה. או אולי אתם נזכרים בתקופת הינקות כשהילדים לומדים כיצד ללכת ולדבר ולהשתמש במזלג. אולי נתקלתם בתנועת ה"אפס עד שלוש", אשר טוענת כי השנים החשובות ביותר ללמידה הן השנים הראשונות. אם כך תשובתכם לשאלתי תהיה: הלמידה מתחילה עם הלידה. ובכן, היום אני רוצה להציג בפניכם רעיון שאולי יפתיע אתכם ואף ייראה לכם בלתי-סביר, אך הוא מסתמך על העדויות העדכניות ביותר מתחומי הפסיכולוגיה והביולוגיה. והוא, שחלק מהלמידה הכי חשובה שלנו מתרחשת לפני שאנו נולדים, כשאנחנו עדיין ברחם. אני כתבת לענייני מדע אני כותבת ספרים ומאמרים. ואני גם אמא. ושני התפקידים האלה התמזגו מבחינתי בספר שכתבתי, בשם "מקורות". "מקורות" הוא דיווח מקו החזית של שדה מחקר חדש ומלהיב הקרוי "המקורות העובריים". "המקורות העובריים" הוא תורה מדעית שהתפתחה לפני כשני עשורים בלבד, והיא מבוססת על התיאוריה האומרת שבריאותנו ומצבנו הכללי לכל אורך חיינו מושפעים בצורה מכרעת מתשעת החודשים שלנו ברחם. התיאוריה הזו היתה עבורי יותר מסתם נושא למחשבה. אני עצמי הייתי בהריון בתקופה בה ערכתי את המחקר עבור הספר. ואחת התובנות המרתקות ביותר שלקחתי מאותה עבודה היא שכולנו לומדים על העולם עוד לפני שאנו נכנסים אליו. כשאנו מחזיקים לראשונה את התינוקות שלנו, אנו אולי מדמיינים שהם כמו לוח חלק, שהחיים טרם הותירו עליו את רישומם, כשבעצם הם כבר עוצבו על ידינו ועל ידי העולם המסוים בו אנו חיים. היום ברצוני לשתף אתכם באחדים מהדברים המדהימים שמגלים המדענים בנוגע למה שהעוברים לומדים כשהם עדיין בבטן אימם. קודם כל, הם לומדים להכיר את צליל קולה של אימם. כי צלילים מהעולם החיצון צריכים לעבור דרך רקמות הבטן של האם ודרך מי השפיר שמקיפים את העובר, הקולות שהעוברים שומעים, החל מהחודש הרביעי של ההריון בערך, הם מושתקים ומעומעמים. אחד החוקרים אומר שהם ודאי דומים מאד לקולה של מורתו של צ'ארלי בראון בקומיקס הישן "פינטס". אבל קולה של האם ההרה עצמה מהדהד בגופה, ומגיע אל העובר הרבה יותר ברור. ומכיוון שהעובר נמצא איתה כל הזמן, הוא מרבה לשמוע את קולה. כשהתינוק נולד, הוא מכיר את קולה ומעדיף להקשיב לקולה לעומת קולו של כל אדם אחר. איך אנו יודעים זאת? תינוקות בני-יומם אינם יכולים לעשות הרבה, אבל מה שהם עושים ממש טוב זה לינוק. החוקרים ניצלו את העובדה הזו והתקינו שתי פטמות גומי כך, שאם התינוק יונק מהאחת, הוא שומע את קולה המוקלט של אימו באוזניות, ואם הוא יונק מהפטמה השניה, הוא שומע הקלטה של אישה זרה. התינוקות מיהרו להפגין את העדפתם ובחרו בפטמה הראשונה. המדענים מנצלים גם את העובדה שהתינוק מאיט את קצב היניקה שלו כשמשהו מעניין אותו ושב לינוק במהירות כשהוא משתעמם. באופן זה גילו החוקרים שאחרי שנשים קראו בקול, שוב ושוב, קטע מ"חתול תעלול" של ד"ר סוס, כשהיו בהריון, התינוקות שלהן הכירו את הקטע הזה כששמעו אותו מחוץ לרחם. הניסוי החביב עלי מהסוג הזה הוא זה שבו הוכיחו שתינוקות של אמהות שצפו באופרת סבון מסוימת מידי יום במהלך הריונן, הכירו את נעימת הנושא של הסדרה כשנולדו. כך שהעוברים אפילו לומדים משהו אודות השפה המסוימת המדוברת בעולם אליו ייוולדו. מחקר שפורסם לפני שנה מצא שהחל מן הלידה, מרגע הלידה, התינוקות בוכים במבטא של שפת-האם של אימם. תינוקות צרפתיים בוכים בסולם עולה ואילו התינוקות הגרמניים - בסולם יורד, בחקותם את הנגינה של שפות אלה. אם כן, סוג זה של לימוד עוברי, מה התועלת בו? אולי הוא התפתח כדי לסייע בהישרדותו של התינוק. מרגע הלידה, התינוק מגיב בעוצמה הרבה ביותר לקול של אותו אדם שסביר שידאג לו -- אימו. הוא אפילו גורם לבכיו להישמע כמו שפת אימו, מה שיחבב עוד יותר את התינוק על האם, וזה ישפר את מצבו ההתחלתי של התינוק במשימה הקריטית של ללמוד איך להבין ולדבר בשפת אימו. אך צלילים הם לא הדבר היחיד שהעוברים לומדים עליו ברחם. מדובר גם בטעמים ובריחות. עד החודש השביעי, בלוטות הטעם של העובר מסיימות להתפתח, וקולטני הריח שלו, שמאפשרים לו להריח, כבר מתפקדים. טעמי המזון שאוכלת האם ההרה מוצאים את דרכם אל מי השפיר, שנבלעים ללא הרף על ידי העובר. נראה שהתינוקות זוכרים ומעדיפים טעמים אלה לאחר שיצאו אל העולם. באחד הניסויים, קבוצת נשים הרות התבקשה לשתות המון מיץ גזר במשך השליש השלישי של ההריון, ואילו קבוצה שניה של נשים הרות שתתה רק מים. שישה חודשים לאחר מכן, ילדיהן של נשים אלה קיבלו דגני-בוקר מעורבים במיץ גזר, והבעות פניהם ניצפו כשאכלו אותם. צאצאי הנשים ששתו מיץ גזר אכלו יותר דגני-בוקר בטעם גזר, וממראה עיניים, נראה שהם גם יותר נהנו מהם. ניסוי דומה, בגירסה צרפתית, נערך בדיז'ון שבצרפת, והחוקרים מצאו שאמהות שצרכו מזון ומשקה בטעמי אניס בטעם שוש במהלך ההריון הפגינו העדפה לאניס ביום הראשון לחייהן, ושוב, כשנבדקו מאוחר יותר, גם ביום הרביעי לחייהן. התינוקות שאמהותיהם לא אכלו אניס במהלך ההריון הפגינו תגובה שהתרגום שלה הוא בערך "איכס". וזה אומר שעוברים לומדים היטב מהאם מה בטוח וטוב לאכול עוברים גם לומדים על התרבות המסוימת אליה יצטרפו דרך אחד מביטויי התרבות החזקים ביותר, שהוא המזון. הם לומדים להכיר את הטעמים והתבלינים האופייניים של המטבח בתרבות שלהם, עוד לפני שהם נולדים. ומסתבר שהעוברים לומדים אפילו לקחים גדולים מאלה. אך לפני שאגיע לכך, ברצוני להתייחס למשהו שאולי סיקרן אתכם. הרעיון של הלימוד העוברי אולי מזכיר לכם את נסיונותיכם להעשיר את העובר-- כמו בהשמעת מוצרט באזניות שמניחים על בטן הרה. אך למעשה, התהליך בן תשעת החודשים של תיבנות ועיצוב שמתרחש ברחם הוא הרבה יותר אינטואיטיבי ותוצאתי. הרבה ממה שהאישה ההרה פוגשת בחיי היומיום שלה-- האוויר שהיא נושמת, האוכל והמשקה שהיא צורכת, הכימיקלים להם היא נחשפת, אפילו הרגשות שהיא חווה -- היא חולקת אותם באופן כלשהו עם העובר שלה. כל זה יוצר תערובת של השפעות שהיא אינדיבידואלית וייחודית כמו האם עצמה. העובר ממזג את המתנות האלה בגופו שלו, הופך אותן לחלק מדמו ובשרו, ולעתים קרובות מרחיק לכת ומתייחס לתרומות האימהיות האלה כאל מידע, מה שאני אוהבת לכנות "גלויות ביולוגיות", מן העולם שבחוץ. כך שמה שהעובר לומד ברחם איננו "חליל הקסם" של מוצרט אלא תשובות לשאלות קריטיות בהרבה להישרדותו. האם הוא עתיד להיוולד לעולם של שפע או של מחסור? האם הוא עתיד להיות בטוח ומוגן, או ייתקל תמיד בסכנות ובאיומים? האם יחיה חיים ארוכים ופוריים, או קצרים ומוטרדים? הדיאטה והמתח של האם ההרה, במיוחד, מספקים רמזים חשובים לגבי התנאים השוררים שם כמו הרמת אצבע לבדוק את כיוון הרוח. הכיוונים והכיוונונים שנובעים מכך במוחו וביתר איבריו של העובר הם חלק ממה שנותן לנו, בני האדם, את הגמישות הכבירה שלנו, את יכולתנו לשגשג במגוון עצום של סביבות, בכפר ובעיר, בטונדרה ובמדבר. לסיכום, ברצוני לספר לכם שני סיפורים, איך אמהות מלמדות את ילדיהן אודות העולם עוד לפני שהם נולדים. בסתיו 1944, בימים האפלים ביותר של מלח"ע השניה, הגייסות הגרמניים צרו על מערב הולנד, ועצרו את כל משלוחי המזון. אחרי תחילת המצור הנאצי הגיע אחד החורפים הקשים ביותר מזה עשרות שנים-- החורף היה כה קר, שהתעלות קפאו. במהרה התפתח מחסור במזון, והולנדים רבים התקיימו על 500 קלוריות ליום בלבד-- רבע ממה שהם צרכו לפני המלחמה. שבועות של מחסור הפכו לחודשים, היו שמצאו מפלט באכילת בצלי צבעונים. עד תחילת מאי, הקצבת המזון הקפדנית שהנהיגה המדינה, התרוקנה לגמרי. גדל הסיכוי למוות המוני ברעב. ואז, בחמישי למאי 1945, המצור הסתיים לפתע כשהולנד שוחררה על ידי בעלות הברית. "חורף הרעב", כפי שנהוג לזכור אותו, הרג כ-10,000 בני אדם והחליש עוד אלפים רבים. אך היתה עוד אוכלוסיה שהושפעה ממנו-- 40,000 העוברים שהיו ברחם בתקופת המצור. כמה מתוצאות התת-תזונה במהלך ההריון נראו מיד בשיעורים הגבוהים של לידת-גוויות, פגמים בלידה, משקל ירוד בלידה, ותמותת תינוקות. אך פגמים נוספים יתגלו רק אחרי שנים רבות. עשרות שנים אחרי "חורף הרעב", חוקרים תיעדו אנשים שאימהותיהם היו בהריון בזמן המצור נטו יותר להשמנת-יתר, לסוכרת ולמחלות בהמשך חייהם מאשר פרטים שנהרו בתנאים נורמליים. חוויית הרעב טרם לידתם של אותם פרטים שינתה כנראה את גופם בכל מיני צורות. יש להם לחץ-דם גבוה יותר, פרופילי כולסטרול גרועים יותר ועמידות נמוכה יותר לגלוקוז-- הסימן המקדים של הסוכרת. מדוע שתת-תזונה ברחם תביא למחלה בהמשך החיים? אחד ההסברים הוא שהעובר מפיק את המיטב ממצבים גרועים כשהמזון בצמצום, הם מתעלים חומרים מזינים אל האיבר הכי חשוב, המוח, הלאה מאיברים אחרים, כמו הלב והכבד. זה שומר על חיי העובר בטווח הקצר, אבל בהמשך חייו הוא יקבל את החשבון כשאותם איברים שקופחו בתחילת הדרך, נעשים רגישים יותר למחלות. אבל ייתכן שזה לא כל מה שקורה. נראה שעוברים קולטים רמזים מהסביבה התוך-רחמית שלהם והם מסגלים בהתאם את הפיזיולוגיה שלהם. הם מכינים את עצמם לעולם המסוים שיפגשו בצד השני של הרחם. העובר מתאים את חילוף החומרים שלו ואת התהליכים הפיזיולוגיים שלו לפי ציפיותיו מהסביבה שממתינה לו. והיסוד לתחזיותיו של העובר הוא מה שאימו אוכלת. הארוחות שצורכת האם ההריונית יוצרות מעין סיפור, אגדה של שפע או כרוניקה עגומה של מחסור. הסיפור אוצר בחובו מידע שהעובר משתמש בו כדי לארגן את גופו ואת מערכותיו-- הסתגלות לתנאים הקיימים שתקל על הישרדותו העתידית. לנוכח משאבים מוגבלים באופן חמור, ילד קטן-מימדים בעל דרישות אנרגיה מופחתות יהיה למעשה בעל סיכוי רב יותר לחיות בבגרותו. הבעיה האמיתית נוצרת כשנשים בהריון הן מעין סופרות לא-אמינות. כשהעוברים ניזונים כך שהם מצפים לעולם של מחסור ובמקום זה נולדים לעולם של שפע, זה מה שקרה לילדי "חורף הרעב" בהולנד. ושיעורי ההשמנה הגבוהים שלהם, הסוכרת ומחלות הלב הם התוצאה. גופים שנבנו כדי להיאחז בכל קלוריה מצאו עצמם שוחים בעודפי הקלוריות של הדיאטה המערבית של אחרי המלחמה. העולם עליו למדו בהיותם ברחם לא היה אותו עולם אליו נולדו. הנה עוד סיפור. ב-8:46 ב-11 לספטמבר 2001, היו עשרות אלפי אנשים בקירבת מרכז הסחר העולמי שבניו-יורק -- נוסעים קבועים נשפכו מן הרכבות, מלצרים שסידרו שולחנות לקראת העומס של הבוקר, סוחרי מניות שכבר עבדו על הטלפונים בוול-סטריט. מתוך בני אדם אלה, 1700 היו נשים הרות. כשהמטוסים התרסקו והמגדלים התמוטטו, רבות מנשים אלה חוו אותן זוועות שפגעו בניצולים אחרים של אותו אסון-- ההלם של התוהו-ובוהו והבילבול, העננים המתגלגלים של אבק ופסולת רעילים-בפוטנציה, החשש הנורא לחייהן, כשנה אחרי ה-11.9, חוקרים בחנו קבוצת נשים שהיו בהריון כשנחשפו לפיגוע במרכז הסחר העולמי. אצל אותם תינוקות של נשים אלה, שפיתחו הפרעת-דחק פוסט-טראומטית בעקבות אותה מצוקה, מצאו החוקרים סמן ביולוגי של רגישות להפרעת דחק פוסט-טראומטית -- אפקט שהיה מודגש ביותר אצל ילדים שאימהותיהם חוו את האסון בשליש השלישי של הריונן. במילים אחרות, האמהות עם הפרעת-דחק פוסט-טראומטית העבירו פגיעות לתנאים אלה לילדיהן, בעוד אלה ברחם. חישבו על זה: הפרעת-דחק פוסט-טראומטית היא כנראה תגובה שהשתבשה למתח, שגורמת לקורבנותיה סבל עצום ומיותר. אבל אפשר לחשוב אחרת על הפרעת-דחק פוסט-טרומטית. מה שנראה לנו כמו מצב של מחלה, עשוי להתגלות כהסתגלות מועילה בנסיבות מסוימות. בסביבה מסוכנת במיוחד, התסמינים האופייניים להפרעת-דחק פוסט-טרומטית-- מודעות חריפה לסביבה, תגובה מהירה ביותר לסכנה-- עשויים להציל חיים. הרעיון שהעברת הסיכון ללקות בהפרעת-דחק פוסט-טראומטית היא תגובה של הסתגלות, הוא עדיין בגדר השערה, אבל לדעתי הוא די קולע. המשמעות היא שעוד לפני הלידה, אמהות מזהירות את ילדיהן שהעולם בחוץ מסוכן, ואומרות להם: "תיזהרו." הבה ואבהיר את עצמי. מחקר המקורות העובריים אינו מנסה להאשים אמהות במה שקורה במהלך ההריון. אלא לגלות את הדרך הטובה ביותר לקדם את בריאותו ורווחתו של הדור הבא. המאמץ החשוב הזה צריך להתמקד גם במה שלומדים העוברים בתשעת החודשים שלהם ברחם. הלימוד הוא אחת הפעילויות הכי נחוצות בחיים, והוא מתחיל מוקדם בהרבה מכפי שאי-פעם תיארנו לעצמנו. תודה לכם. [מחיאות כפיים]