אני יודעת שאתם יודעים שבני האדם חיים יותר שנים והחברות הולכות ומאפירות. שומעים על זה כל הזמן. קוראים על זה בעיתונים. שומעים על זה בטלוויזיה, לפעמים מדאיג אותי שאנו שומעים על זה כל-כך הרבה, עד שהתרגלנו לקבל את עובדת החיים הארוכים יותר במין שאננות ואף באי-נוחות. אך אל תטעו, החיים הארוכים יותר יכולים, ולדעתי עתידים לשפר את איכות החיים בכל הגילים. כדי לראות זאת בפרספקטיבה הנכונה, ארחיב לרגע את נקודת המבט ואכניס את השינויים שאנו חווים לפרספקטיבה. נוספו שנים רבות יותר לתוחלת החיים הממוצעת במאה ה-20 מאשר כל השנים שנוספו בכל אלפי השנים הקודמות של האבולוציה האנושית גם יחד. בבת אחת כמעט הכפלנו את משך חיינו. אז גם אם אתן מרגישות שלא השתלטתן על עניין ההזדקנות, אל תכעסו על עצמכן. זה דבר חדש לגמרי. ועקב ירידת שיעורי הפוריות בדיוק באותה תקופה בה תוחלת החיים עלתה. אותה פירמידה, שתמיד ייצגה את התפלגות הגילים באוכלוסיה, עם הרבה צעירים בתחתית ועד פיסגה זעירה של קשישים שמצליחים לשרוד עד זקנה מקבלת צורה שונה והופכת למלבן. אם אתן מסוג האנשים שמתרגש מנתוני אוכלוסיה סטטיסטיים -- (צחוק) -- זה מה שצריך לרגש אתכן כי המשמעות היא, שלראשונה בדברי-ימי המין האנושי, רוב התינוקות שנולדים בעולם המפותח זוכים להזדמנות להזדקן. איך זה קרה? מבחינה גנטית, איננו חסונים יותר מאבותינו מלפני 10,000 שנה. העלייה הזו בתוחלת החיים היא תוצר ראוי-לציון של תרבות -- זהו כור ההיתוך של מדע, טכנולוגיה ושינויים רחבי-היקף בהתנהגות, אשר משפר את הבריאות ואיכות החיים. באמצעות שינויים תרבותיים, אבותינו חיסלו במידה רבה את המוות בלא-עת, כך שאנשים יכולים כעת לחיות את מלוא חייהם. יש אמנם בעיות הקשורות בהזדקנות -- מחלות, עוני, אובדן המעמד החברתי. זה ממש לא הזמן לנוח על זרי הדפנה. אך ככל שאנו לומדים יותר על ההזדקנות, הולך ומתברר שהתיאור שלה, כמגמה כוללת של הידרדרות, הוא מאד לא מדויק. ההזדקנות מחוללת כמה שיפורים ראויים לציון -- ידע רב יותר, מומחיות -- וההיבטים הרגשיים של החיים משתפרים גם הם. נכון מאד, אנשים מבוגרים יותר הם מאושרים. מאושרים יותר מבני גיל העמידה, ובוודאי שיותר מהצעירים. מחקר אחרי מחקר מגיע לאותה המסקנה. המרכז לבקרת מחלות ערך לאחרונה סקר ובו ביקשו מהנשאלים שפשוט יאמרו להם האם חוו מצוקה פסיכולוגית ניכרת בשבוע הקודם. ופחות קשישים ענו בחיוב לשאלה זו מאשר בני גיל העמידה, וגם מאשר הצעירים יותר. וסקר "גאלופ" שנערך לאחרונה שאל את המשתתפים בו כמה מצוקה ודאגה וכעס הם חוו ביום הקודם. והמצוקה, הדאגה והכעס פוחתים כולם עם הגיל. אנשי מדעי החברה מכנים זאת "פרדוקס ההזדקנות". אחרי הכל, ההזדקנות אינה עניין פשוט. לכן העלינו כל מיני שאלות בנסיון לסתור את הממצא הזה. שאלנו האם ייתכן שדורות הקשישים הנוכחיים הם - ותמיד היו - הדורות הגדולים ביותר. כלומר, אולי הצעירים של היום לא יחוו באופן טיפוסי את השיפורים הללו לכשיזדקנו. שאלנו אולי הקשישים פשוט מנסים להציג באור חיובי את קיומם המדכא מכל בחינה אחרת. [צחוק] אך ככל שניסינו לכפור בממצא הזה, מצאנו יותר ויותר ראיות שתומכות בו. לפני שנים, עמיתי ואני פתחנו במחקר שבו עקבנו אחרי אותה קבוצת אנשים במשך 10 שנים. במקור, המדגם היה בין הגילים 18-94. חקרנו האם ואיך חוויותיהם הרגשיות השתנו ככל שהזדקנו. הנבדקים שלנו נשאו איתוריות אלקטרוניות למשך שבוע רצוף בכל פעם, התקשרנו אליהם במשך היום ובערבים במועדים אקראיים, ובכל פעם שהתקשרנו אליהם ביקשנו מהם לענות על מספר שאלות: "בסולם של 1 עד 7, כמה מאושר אתה כרגע?" "כמה עצוב אתה כרגע?" "כמה מתוסכל אתה כרגע?" וכך יכולנו לקבל מושג אילו רגשות ותחושות הם חיםו בחיי היומיום שלהם. ובעזרת המחקר האינטנסיבי הזה שנערך על בני-אדם בודדים, מצאנו שלא דור מסוים אחד הוא שמצליח יותר מהאחרים, אלא שאותם אנשים, במרוצת הזמן, דיווחו יחסית יותר ויותר על חוויות חיוביות. אתם רואים את הנפילה הקלה בגילים מתקדמים מאד. ואמנם יש נפילה קלה. אך בשום שלב זה לא חוזר לרמות שאנו רואים בבגרות המוקדמת. נכון שפשטני מדי לומר שהמבוגרים יותר הם "מאושרים". לפי המחקר שלנו הם יותר חיוביים, אך גם סביר יותר שהם יחוו רגשות מעורבים יותר מהצעירים -- עצב יחד עם אושר; אותה דמעה בקצה העין כשמחייכים אל חבר. ומחקר אחר הראה שהמבוגרים יותר מתמודדים עם עצב בנוחות רבה יותר. יש בהם יותר קבלה של העצב מאשר הצעירים מהם. אנו חושדים שיש בכך כדי להסביר מדוע המבוגרים יותר טובים מהצעירים בפתרון סכסוכים ו-ויכוחים טעונים. המבוגרים יותר מסוגלים להתייחס לאי-צדק בחמלה, אך לא בייאוש. וכשכל שאר הדברים זהים, המבוגרים יותר מתעלים את משאביהם הקוגניטיביים, כמו תשומת-לב וזכרון, למידע חיובי יותר מאשר למידע שלילי. אם מראים לקשיש, לאיש בגיל העמידה ולצעיר תמונות כמו אלה שאתם רואים על המסך, ואחר מבקשים מהם להיזכר בהכי הרבה תמונות, המבוגרים יותר, אך לא הצעירים, זוכרים יותר תמונות חיוביות מאשר שליליות. ביקשנו במחקרי מעבדה מאנשים מבוגרים יותר וצעירים יותר להתבונן בפרצופים, חלקם זועפים, חלקם מחייכים. המבוגרים יותר הביטו בפרצופים המחייכים והסבו את המבט מהזועפים והכועסים. בחיי היומיום זה לובש צורה של יותר הנאה וסיפוק. אך כמדענים חברתיים אנו ממשיכים לחפש חלופות אפשריות. אמרנו שאולי המבוגרים יותר מדווחים יותר על רגשות חיוביים משום שהם פגועים קוגניטיבית. [צחוק] אמרנו שאולי פשוט קל יותר לעבד רגש חיובי מאשר שלילי, ולכן הם עוברים לרגשות חיוביים? אולי מרכזי העצבים במוחנו השתבשו עד כדי כך שאנו כבר לא מסוגלים לעבד רגשות שליליים. אבל זה לא כך. הקשישים החדים ביותר מבחינה מנטלית הם גם אלה שיותר מפגינים את האפקט החיובי הזה. ובתנאים בהם זה באמת חשוב הקשישים אכן מעבדים מידע שלילי טוב באותה מידה כמו מידע חיובי. אם כך, איך זה ייתכן? במחקר שלנו מצאנו ששינויים אלה מבוססים על היכולת האנושית הייחודית לנטר זמן -- לא רק הזמן בשעון ובלוח השנה אלא גם הזמן של החיים עצמם. ואם אכן יש פרדוקס של הזדקנות, הריהו בכך שההכרה שלא נחיה לנצח משנה את השקפתנו על החיים בדרכים חיוביות. כשאופק הזמן ארוך ומעורפל, כפי שזה בדרך כלל בגיל צעיר, אנשים מתכוננים כל העת, מנסים לקלוט מידע רב ככל שיוכלו, לוקחים סיכונים, חוקרים ובודקים. אנו עשויים לבלות עם אנשים שאיננו מחבבים בגלל שזה איכשהו מעניין. אולי נלמד משהו בלתי-צפוי. [צחוק] אנו יוצאים לפגישות עיוורות. [צחוק] כי ככלות הכל, אם זה לא יצליח, תמיד יהיה מחר. אנשים מעל גיל 50 לא יוצאים לפגישות עיוורות. [צחוק] לא כל-כך הרבה... ככל שאנו מזדקנים אופק הזמן שלנו הולך ומתקצר ומטרותינו משתנות. כשאנו מבינים שאין לנו כל הזמן שבעולם, אנו מזהים הכי טוב את העדיפויות שלנו. אנו מתייחסים פחות לדברים שוליים. אנו מתענגים על החיים. אנו יודעים יותר להעריך דברים, נכונים יותר להתפייס. אנו משקיעים בחלקים החשובים יותר מבחינה רגשית של החיים, והחיים נעשים טובים יותר, כך שאנו מאושרים בחיי היומיום שלנו. אבל אותו שינוי בהשקפה מוביל לפחות סובלנות מאי-פעם כלפי אי-צדק. עד 2015, יהיו בארה"ב יותר בני-אדם בני יותר מ-60 מאשר בני פחות מ-15. מה יקרה לחברות המשופעות באנשים קשישים? לא המספרים יקבעו את התוצאה, אלא התרבות. אם נשקיע במדע ובטכנולוגיה, נמצא פתרונות לבעיות האמיתיות של הקשישים וננצל את החוזקות הממשיות מאד של הקשישים, כי-אז תוספת השנים לחיים תוכל לשפר באורח דרמטי את איכות החיים בכל הגילים. חברות שיש בהן מיליונים של אזרחים כשרוניים ויציבים מבחינה רגשית שהם בריאים ומשכילים יותר מכל הדורות שקדמו להם, חמושים בידע אודות הצדדים המעשיים של החיים וחדורי מוטיבציה לפתור את הסוגיות הגדולות עשויות להיות חברות טובות יותר מכפי שאי-פעם הכרנו. אבי, שהוא בן 92, אוהב לומר, "בואו נפסיק לדבר רק על איך להציל את הזקנים "ונתחיל לדבר על איך לגרום להם להציל את כולנו." (צחוק) תודה רבה. [מחיאות כפיים]