במשך העשור האחרון,

חקרתי קבוצות חמושות לא-ממלכתיות;

ארגונים חמושים כגון מחבלים, 
מורדים, או מיליציות.

אני מתעדת מה הם עושים 
כשאינם יורים.

מטרתי היא להבין טוב יותר
את המבצעים האלימים האלה

ולחקור אמצעים לעידוד מעבר
מהתנגשות אלימה

לעימות שקט.

אני עובדת בשדה, בעולם המדיניות
ובספרייה.

הבנת קבוצות חמושות לא-ממלכתיות
היא חיונית לפתרון מרבית הסכסוכים המתמשכים,

כיוון שמלחמה השתנתה.

היא נהגה להיות תחרות בין מדינות.

לא עוד.

עכשיו היא סכסוך בין מדינות 
ומבצעים לא-ממלכתיים.

למשל, מתוך 216 
הסכמי השלום שנחתמו

בין 1975 לבין 2011,

196 מהם היו בין מדינה 
לבין מבצע לא-ממלכתי.

לכן צריך שנבין את הקבוצות האלה;
צריך להתמודד איתן

או להביס אותן בכל תהליך פתרון סכסוך
שצריך להיות מוצלח.

אז איך עושים את זה?

אנחנו צריכים לדעת 
מה גורם לארגונים האלה לטקטק.

אנחנו יודעים הרבה על
איך הם לוחמים ומדוע,

אבל אף אחד לא מתבונן במה 
הם עושים כשאינם לוחמים.

אולם, מאבק חמוש 
ופוליטיקה לא-חמושה הם קשורים.

שניהם חלק מאותו הארגון.

אנחנו לא יכולים להבין את הקבוצות האלה,
לא כל שכן לנצח אותן,

אם אין לנו התמונה השלמה.

וקבוצות חמושות היום הן 
ארגונים מורכבים.

קחו לדוגמא החיזבאללה הלבנונית,

ידועה בעימותה האלים
עם ישראל.

אבל מאז הקמתה
בשנות השמונים המוקדמות,

חיזבאללה גם כוננה
מפלגה פוליטית,

רשת לשרותים חברתיים,
ומנגנון צבאי.

ובאופן דומה, החמאס הפלסטיני,

שידוע בפיגועי ההתאבדות שלו
נגד ישראל,

גם מנהל את רצועת עזה מאז 2007.

ובכן הקבוצות האלה עוסקןת 
בדברים רבים לבד מירי.

הם עושים ריבוי משימות.

הם מכוננים 
מכונות תקשורת מורכבות --

תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה,

אתרי אינטרנט
ואסטרטגיות לתקשורת חברתית.

והנה, מוצג המגזין של דאעש,

מודפס באנגית
ומפורסם לצורך גיוס.

קבוצות חמושות גם משקיעות 
בגיוס תרומה מורכב --

לא בזיזה, אלא כינון 
עסקים רווחיים;

לדוגמא, חברות בנייה.

תזכרו, פעילויות אלה הם חיוניות.

הם מאפשרים לקבוצות האלו
להגביר את כוחן,

להגדיל את המימון שלהן,

כדי לגייס טוב יותר וכדי
לבנות את המותג שלהם.

קבוצות חמושות גם עושות משהו אחר:

הם בונים קשרים חזקים יותר עם האוכלוסיה

על ידי השקעה בשרותים חברתיים.

הם בונים בתי ספר, הם מפעילים בתי חולים,

הם מקימים תוכניות לימוד מקצועי
או תוכניות מיקרו הלוואות.

חיזבלה מציעה את כל השרותים האלה ויותר.

קבוצות חמושות רוצות גם לזכות בלב האוכלוסיה

על ידי הצעת משהו שהמדינה לא מציעה:

ביטחון ובטיחות.

העליה הראשונית של הטאליבן
באפגניסטן הקרועה ממלחמה,

או אפילו התחלת העליה של דע"ש,

יכולות להיות מובנות גם מלהביט
במאמצים של הקבוצות האלו

לספק ביטחון.

עכשיו, למרבה הצער, במקרים האלה,

סיפוק הביטחון בא במחיר גבוה
בצורה בלתי נסבלת

לאוכלוסיה.

אבל באופן כללי, סיפוק שרותים חברתיים
ממלא חלל,

חלל שלטוני שנשאר על ידי הממשל,

ומאפשר לקבוצות האלו להגביר את העצמה שלהן

והכוח שלהם.

לדוגמה, הניצחון האלקטורלי 
של החמאס הפלסטיני

לא יכול להיות מובן בלי התייחסות
לעבודה החברתית של הקבוצות האלו.

עכשיו, זו באמת תמונה מורכבת,

ועדיין במערב, כשאנחנו מסתכלים
על הקבוצות החמושות,

אנחנו רואים רק את הצד האלים.

אבל זה לא מספיק כדי להבין
את הכוח של הקבוצות האלו,

האסטרטגיה או החזון ארוך הטווח.

הקבוצות האלו עם היברידיות.

הן עולות בגלל שהן ממלאות
פער שנשאר על ידי הממשל,

והן עולות להיות גם חמושות וגם פוליטיות,

מעורבות במאבק אלים ומספקות שלטון.

וככל שהארגונים האלה
מורכבים ומתוחכמים יותר,

אנחנו יכולים פחות ופחות
לחשוב עליהם כמנוגדים למדינה.

עכשיו, איך אתם קוראים לקבוצה כמו החיזבאלה?

הם מנהלים חלק מהשטח,
הם מנהלים את כל הפעולות שלהם,

הם אוספים את הזבל, הם מפעילים מערכות ביוב.

האם זו מדינה? האם זו קבוצת מורדים?

או אולי משהו אחר, משהו שונה וחדש?

ומה עם דע"ש?

הקווים מטושטשים.

אנחנו חויים בעולם של מדינות,
לא מדינות, ובינהן,

וככל שהמדינות חלשות, כמו במזרח התיכון,

ככל שהלא מדינות הפועלות נכנסות בפער.

זה משנה לממשלות בגלל שלהתנגד לקבוצות האלו,

הם יהיו צריכים להשקיע יותר
בכלים לא צבאיים.

מילוי הפער הממשלתי

חייב להיות המרכז של כל גישה מקיימת.

זה גם משנה מאוד לעשיית השלום
ולבניית השלום.

אם נבין טוב יותר את הקבוצות החמושות,

נכיר טוב יותר איזה תמריצים להציע

כדי לעודד את המעבר מאלימות לאי אלימות.

אז בתחרות החדשה הזו בין מדינות ללא מדינות,

כוח צבאי יכול לנצח כמה קרבות,

אבל הוא לא יתן לנו שלום ויציבות.

כדי להשיג את המטרות האלו,

מה שאנחנו צריכים זה השקעה ארוכת טווח
במילוי הפער הבטחוני,

במילוי הפער השלטוני

שמאפשר לקבוצות האלו לשגשג מראש.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)