טוב, בואו נתכונן להרצאת טד
הגרועה ביותר.
(צחוק)
התכוונתי לזה, התכוננו לפני 30 דקות.
אני רוצה להבהיר,
אני אוהב להיות פה אתכם,
אבל רציתי להיות פה,
לא כדי לספר את הסיפור שלי,
אלא כדי לספר את הסיפור של
האנשים המדהימים של פורטו ריקו.
שהתאחדו כדי להאכיל את
אנשי פורטו ריקו.
קוראים לי חוזה אנדרס ואתם יודעים
שאני אוהב להאכיל את המעטים,
אבל יותר מזה אני אוהב להאכיל
הרבה אנשים.
כאן, ישר אחרי ההוריקן,
כמו שעשינו הרבה פעמים בעבר
אחרי רעידת אדמה בטהיטי,
או סנדי (הוריקן), או מקרים אחרים,
היה לי תחושה של דחיפות להיות שם,
ולנסות להאכיל אדם אחד,
ותמיד יש לך את החברים המשוגעים
האלה שרוצים להצטרף,
למשימות הבלתי אפשריות האלה.
אני תמיד מוקף בחברים מדהימים
שרק עוזרים לי להשתפר,
נייט בא מייד אחרי.
זה היה ביום שני, וזה מה שמצאנו.
ההרס שראיתם בטלוויזיה, עוד הוריקן,
אבל ההרס הזה היה אמיתי.
יותר מ-95% מהחשמל באי, קרסו.
כל עמודי החשמל, הלכו.
כל האנטנות הסלולריות, הלכו.
אי אפשר היה להתקשר לאף אחד.
אי אפשר היה למצוא אף אחד,
ברגע שיצאת מסן חואן.
אפילו בסן חואן עצמה היו לנו קשיים
בשימוש בסלולרים שלנו.
מה שהבנתי זה שהאי היה רעב.
לאנשים לא היה כסף כי
הכספומטים לא עבדו.
או הכרטיסים לתלושי מזון,
שהם אלקטרוניים.
הם לא יכלו להשתמש
בהם בסופרמרקטים,
או שלא היו מזון, גז,
מים נקיים לבישול.
הצורך והדחיפות המיידיים היו אמיתיים,
הצלחתי להכנס לפגישה של FEMA
(הסוכנות לטיפול במצבי אסון),
שם רבים מארגוני התמיכה
החשובים,
שוחחו ביניהם, על איך להאכיל את האי
במהלך השבועות הקרובים,
אבל הצורך היה מיידי,
ברגע זה, בשניה הזאת,
היו לנו כמעט שלושה מליון
אנשים אותם היה צריך להאכיל.
אז התחלנו לעשות,
מה שאנחנו עושים הכי טוב.
הלכנו לבדוק את משאבי המזון,
ויכולתי לראות
שהמגזר הפרטי למעשה היה
מוכן ומזומן,
אבל אף אחד ב - FEMA
אפילו לא שם לב לזה.
ומה שעשינו זה שהשתמשנו
במטבחים קיימים.
חוזה אנריקה, אחד האנשים
האהובים עלי בעולם,
אחד המסעדנים הידועים בסן חואן.
היה, עוד לפני שנחתתי כבר התחלתי
להתקשר לכל השפים בפורטו ריקו,
וכולם היו כזה:
"בוא לא נתכנן, בוא לא נפגש,
בוא נתחיל לבשל."
(צחוק)
וזה מה שעשינו.
התחלנו להאכיל את
האנשים של פורטו ריקו, ביום שני.
ביום שני הכנו אלף ארוחות,
סנקוצו, נזיד מדהים
עם תירס ויוקה ובשר חזיר.
עד יום ראשון כבר הכנו 25,000.
עד יום ראשון, כבר לא
השתמשנו רק במסעדה,
אלא שכרנו גם את מגרש החניה ממול.
התחלנו להביא משאיות מזון,
אורז, פשטידות עוף, תפעול ומקררים,
ומתנדבים התחילו לבוא.
למה? כי כל אחד רוצה
למצוא מקום לעזור,
מקום לעשות משהו.
זה איך שהתחלנו את
משלוח הראשון שלנו.
בתי החולים -- אף אחד לא האכיל
את האחיות והרופאים,
והתחלנו להאכיל את
הפרויקט הראשון שלנו,
בבית החולים קרולינה.
פתאום, כל בתי החולים
התחילו להתקשר אלינו.
"צריכים אוכל כדי שנוכל להאכיל
את העובדים שלנו, שעסוקים 24/7"
"שמטפלים בחולים ובזקנים
ובכל מי שצריך"
ואז, המקום כבר היה קטן מידי,
קיבלנו הזמנות,
בכל פעם שקיבלנו אורח, לקוח,
לא הפסקנו להכין להם,
כי רצינו לוודא, שאנחנו מצליחים לייצב,
כל מקום אליו הצטרפנו.
כל עיר, כל בית חולים, כל בית אבות.
בכל פעם שיצרנו איתם קשר,
הזרמנו להם מזון, יום אחרי יום.
אז היינו צריכים לגדול.
עברנו לקולוסיאום הגדול.
25,000 ארוחות נהיו
ל - 50,000 ארוחות,
נהיו פתאום למסעדה
הכי גדולה בעולם.
הכנו קרוב ל-70,000 ארוחות ביום,
ממקום אחד בלבד.
(מחיאות כפיים)
מתנדבים, מתנדבים
התחילו להגיע, מאות מהם.
בנקודה מסוימת היו לנו
יותר מ-7,000 מתנדבים,
שבאו לפחות לשעה או יותר איתנו.
בכל רגע נתון היו לנו
700 מתנדבים.
היה אפשר לראות שהקמנו תנועה,
תנועה שהיה לה רעיון מאוד פשוט
שכולם יכלו להתאחד מאחוריו:
בואו נאכיל את הרעבים.
והתחלנו להכין אוכל
שאנשים הכירו.
לא דברים שמגיעים ממקומות רחוקים,
בשקיות פלסטיק שאתם פותחים
ואתם לא יכולים אפילו להריח.
התחלנו להכין--(צחוק)
התחלנו להכין את המאכלים
שאנשים מרגישים בבית.
אנשים ברגעים האלה, היה להם
את הצורך להרגיש שהם בחיים,
שלמישהו אכפת.
ארוחה אחת בכל פעם,
זה הפך למשהו שלא רק מכניס
קלוריות לגוף שלהם,
קלוריות שהם הצטרכו,
אלא הם היו צריכים גם משהו אחר.
הם רצו לוודא שלך ולך ולך,
שאכפת לכם.
שאנחנו שולחים את המסר שאנחנו אתכם.
תנו לנו זמן, אנחנו מנסים לתקן את זה.
זה מה שגילינו בכל פעם
שהתחלנו להצטרף לקהילות.
פירות טריים התחילו להגיע,
אפילו כשב-FEMA שאלו אותי
"חוזה, איך אתה מצליח
להשיג את האוכל?"
פשוט: אני מתקשר. משלם. משיג.
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
התחלנו להאכיל אנשים בסן חואן.
לפני שהספקנו להרגיש,
האכלנו את כל 78 המחוזות באי.
היינו צריכים תכנית. מטבח אחד לבד,
לא היה מספיק להאכיל את כל האי.
הלכתי ל-FEMA, הם גרשו אותי,
עם 8 שומרים חמושים בקלצ'ניקובים.
אמרתי להם: "אני רוצה
18 מטבחים פזורים באי."
נחשו מה? לפני 3 ימים הגענו למטבח ה-18.
בפורטו ריקו.
(מחיאות כפיים)
אנשים התחילו לקבל אוכל.
מתנדבים המשיכו להגיע.
לא היתה אף פעם מערכת מסודרת
של משלוחים, אנשים היו אומרים לי.
ברור, היתה לנו מערכת.
כל האי של פורטו ריקו הפך
למערכת משלוחים מושלמת.
כל אחד שהיתה לו משאית רצה לעזור.
כל אחד שנסע לאנשהו,
היה בשבילנו דרך להביא תקווה,
וצלחת וארוחה שלמה לאנשים.
התחלנו למצוא שיטות מדהימות
לשימוש במשאיות המזון,
10 משאיות מזון מדהימות.
למדנו לא לשלוח את האוכל לכתובת,
אלא למספר,
מספר הדירה;
לולו, יוצא צבא בגמלאות בן 92,
שהיה מוקף במים.
התחלנו לתת לא רק תקווה לאנשים,
אלא ללמוד את השמות שלהם,
ביקרנו בכל יום,
וידאנו שהאנשים הזקנים האלה
אף פעם לא ירגישו לבד יותר,
ברגעי יאוש.
והתחלנו להגיע
למקומות רחוקים יותר,
מקומות שפתאום הגשרים
אליהם היו הרוסים,
אבל היינו חייבים ללכת,
כי זה היה קל להשאר בסן-חואן
היינו חייבים ללכת למקומות
האלו שממש היו צריכים אותנו.
והמשכנו ללכת, ואנשים המשיכו לחכות לנו,
כי הם ידעו שתמיד נגיע,
כי אף פעם לא נעזוב אותם לבד.
(מחיאות כפיים)
משאיות המזון נהיו המלאכיות שלנו,
משאיות המזון המשיכו להביא תקווה,
אבל ראינו שאנחנו צריכים יותר:
וייקס וקולברה,
שני איים מרוחקים מהאי המרכזי--
מישהו היה צריך להאכיל אותם.
לא רק שהבאנו אוכל והקמנו
מטבח ברמת בית מלון בוייקס
והבאנו אוכל לקולברה.
הבאנו גם את המערכת
הראשונה לטיהור מים
לאי וייקס,
באמצעותה יכולנו לסנן
מעל ליטר וחצי מים לדקה.
פתאום, הבעיות הגדולות הפכו להיות
ברות פתרון מאוד פשוט
ממש בהישג-יד,
רק באמצעות עשיה, מבלי לתכנן
ולהיפגש בבניינים גדולים.
(צחוק)
ואז מצאנו דרכים יצירתיות.
היינו צריכים מסוקים. ביקשנו, קיבלנו.
היינו צריכים מטוסים.
ביקשנו, שילמנו וקיבלנו.
המשכנו לשלוח אוכל לאותם
מקומות שבאמת היו צריכים אותו.
והרעיונות הפשוטים רק נהיו חזקים יותר.
מתנדבים ילכו לקצוות האי.
פתאום זו נהייתה תנועה.
צוותי ה"מטבח המרכזי העולמי"
התקבלו בתפילות, שירים,
מחיאות כפיים וחיבוקים,
בחיוכים.
הצלחנו ליצור קשר עם כל כך הרבה פינות.
כאני אומר לכם, שאפילו משמר הגבול
התחילו להתקשר אלינו
כי החיילים המסכנים שלנו,
הגיבורים הגדולים ברגעי המשבר,
הם לא הצליחו להשיג
צלחת של אוכל חם ופשוט.
ושותפים לדרך הופיעו.
גייסות חסד,
ארגונים של אנשי כוחות הביטחון,
שותפויות שלא נוצרו בשיחה מגבוה.
הם נוצרו בחדרי מלון, ברחוב,
באמצע ההרים,
ראינו שעל ידי שיתוף פעולה,
אנחנו מצליחים להגיע לאפילו יותר אנשים.
שותפויות שקמו מתוך הגיון,
ומתוך דחיפות, לתת שירות לאנשים.
כשיש לנו ארגוני מענה לשעת חירום,
אנחנו לא יכולים לתכנן איך לעזור
בעוד חודש מהיום.
אנחנו צריכים להיות מוכנים
להתחיל לעזור
בשניה אחרי שמשהו קורה.
וילדים קיבלו אוכל,
ופתאום, האי,
עדיין באותו רגע מיוחד
בו הכל שביר,
גילינו שארגון כמו שלנו --
לא רצינו לפגוע בעסקים הפרטיים --
המסעדות הקטנות
שהתחילו להיפתח כבר,
הנורמליות הזו, איכשהו,
איך שלא תגדיר "נורמליות"
בפורטו ריקו של היום, כבר התחילה.
התחלנו לנסות להעביר את המסר:
אנחנו צריכים "להתקפל" מהמקומות
שכבר התייצבו
ולהתמקד באזורים
שבאמת צריכים עזרה
(סרטון): אנשי פורטו ריקו,
שני מליון ארוחות!
חוזה אנדרס: או-קי
תנו לי לתרגם את זה לכם.
(צחוק)
כמעט 28 ימים מאוחר יותר,
יותר מ-10 משאיות מזון,
יותר מ-7000 מתנדבים,
18 מטבחים...
הגשנו יותר משני מליון ארוחות.
(מחיאות כפיים)
(מחיאות כפיים)
ואתם, אלה שבאתם לכאן, לטד,
אתם צריכים להיות גאים,
בגלל שאנחנו יודעים שהרבה מכם,
אתם חלק מהשינוי.
אבל השינוי יקרה רק אם אחרי
שנעזוב את הועידה המדהימה הזו,
ניקח את הרעיונות ואת
ההשראה המדהימים שקיבלנו,
ונאמין שהכל אפשרי,
ונגייס את היכולות שלנו
לטובת אלה הנזקקים.
הגעתי לאי בניסיון
להאכיל כמה אנשים,
וראיתי בעיה גדולה,
ופתאום, אנשי פורטו ריקו.
ראו את אותה הבעיה כמוני.
ורק עשינו דבר אחד:
התחלנו לבשל.
וכך האנשים של פורטו ריקו,
והשפים של פורטו ריקו,
ברגע של משבר,
התחילו להביא תקווה,
לא באמצעות ישיבות,
ולא בתכנון תכניות,
אלא רק על ידי רעיון אחד פשוט:
בואו נתחיל לבשל
ובואו נתחיל להאכיל
את האנשים של פורטו ריקו.
תודה.
(מחיאות כפיים)
דייב טרוי: תחזרו לשם.
(צחוק)
דייב: אוהבים אתכם.
(מחיאות כפיים)
נייט מוק: כמה שאלות מהירות,
כי אני חושב שיש
כמה אנשים שמעונינים לשמוע.
אז כמו שאמרת,
באת בפעם הראשונה,
ירדת מהמטוס,
הלכת למרכז החירום הממשלתי,
התחלת להיפגש עם כמה אנשים,
הם לא ממש התלהבו.
חוזה אנדרס: "זה נהדר.
אפשר לראות שההרצאה שלי הצליחה"
(צחוק)
זו הרצאת התד הראשונה
שנערך לה משוב מיידי.
זה מרגיש כל כך טוב.
(צחוק)
נייט: אז ספר לנו למה,
מה היו חלק מהקשיים,
ואז כשהבחנת שמתחילים
לבוא אליך לבקש ממך.
חוזה: אי אפשר לבקש את הכל
מהצלב האדום או צבא הישע.
אבל הרעיון הוא, אני תרמתי
בעבר לארגונים האלו.
והם הארגונים הגדולים.
ואולי הבעיה היא שאנחנו מצפים
מהם יותר מידי.
זה לא שהם לא עשו את
מה שהם אמורים לעשות.
אלא שהתפיסה היא
שזה מה שהם עשו.
אבל פתאום, אתה לא יכול להכנס
לרגע כזה ולנקות את ידיך.
ולומר שמישהו אחר
ייקח את האחריות.
היתה לנו בעיה פשוטה
שהיה לה פתרון מאוד פשוט.
זאת לא היתה מדינה מרוחקת,
או המתחם הירוק בבגדד.
זאת היתה אדמה אמריקאית.
מקום יפיפה שנקרא פורטו ריקו.
בו היו מאות, אלפי מסעדות
ואנשים שמוכנים לעזור.
אבל פתאום, היו לנו אנשים רעבים,
ולא היתה לנו תכנית
איך להאכיל אותם בטווח הקצר.
אז כן, FEMA במידה מסוימת,
ניסו לחשוב איך להאכיל את האנשים.
לצלב האדום לא היו
את התשובות המתאימות,
כי "הכנסיה הבפטיסטית הדרומית",
ארגון האוכל הגדול ביותר באמריקה,
הגיבורים שלי, מעולם לא
הוזעקו לפורטו ריקו.
כשהצלב האדום מחלק אוכל
באמריקה, אלו בעצם הם.
זאת "הכנסיה הבפטיסטית הדרומית"
שעושה את זה.
לא היה לנו את זה בפורטו ריקו.
צבא הישע בא וביקש ממני
420 ארוחות ביום רביעי גשום אחד.
עבור חנות זקנים מקומית.
אני אוהב לעזור לצבא הישע.
אבל בעולם שלי, הם אלה
שאמורים לעזור לנו,
לתת מענה לאותן קריאות לעזרה.
בחמישי בבוקר התעוררתי
ממש מודאג,
שבעצם אין לנו שום תכנית
להאכיל את האי.
ויהיו אנשים שיאמרו שאולי
אתה הופך את בעיה
ליותר גדולה משהיא הייתה בפועל,
ובכן, היו לנו מאות
מאות, מאות ארגונים,
שדפקו על הדלת שלנו,
וביקשו מגש של אוכל,
אז אם זאת לא הוכחה לכך
שהצורך היה אמיתי,
אנחנו כבר לא יכולים להאכיל
אנשים באמריקה במנות קרב.
או משהו שאתה פותח, ואתה יודע,
נתתי משהו כזה לחתול קטן,
קצת מהאוכל הזה --
(צחוק)
ואז הבאתי להם את העוף והאורז שאנחנו הכנו,
והם ישר עטו על העוף והאורז.
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
הם אפילו לא אוכלים את זה בעצמם.
אנחנו יכולים להאכיל את האנושות
במשך יום, יומיים או חמישה,
אבל אותן מנות קרב עולות בערך
12-20 דולר למשלמי המסים.
זה בסדר במצבים מסוימים,
במהלך קרב,
אבל כדי להאכיל אמריקאים
במשך שבועות על שבועות,
כשבעצם, אתה יכול לשכור את
קהילת העסקים הפרטיים המקומית,
לבצע את אותה עבודה יותר טוב.
ליצור מקומות עבודה מקומיים.
לעזור לכלכלה המקומית להשתקם.
ובתוך התהליך לוודא
שהכל חוזר לעצמו,
באופן הכי נורמלי והכי מהיר שאפשר.
שם התחלנו לבשל.
אתה היית שם איתי,
וזאת הסיבה בגללה הוצאנו כל דולר
שהיה לנו בכרטיסי האשראי שלנו.
אם אמריקן אקספרס מקשיבים לזה,
בבקשה, ממש נשמח להנחה.
(צחוק)
או ויזה.
נייט: אז מה המצב כרגע?
אתה יודע, עבר כבר חודש,
אמרת שהיו כבר כמה
שיפורים בסן חואן,
והמוקד הוא על האזורים שבחוץ,
אבל ברור שישנם עדיין
אתגרים גדולים, מה הלאה?
חואן: יש אתגרים. אז מה שקורה
עכשיו, זה שהתחלנו לצמצם פעילות
אחרי, שפחות או יותר,
FEMA הודיעו לנו
שהם חושבים שהם
משתלטים על הכל,
וכבר אין צורך בנו.
אבל אתה יודע,מאמינים רק
עד גבול מסוים.
זזנו מהמקום הגדול שראיתם,
60,000 ארוחות ביום,
למקום אחר, באותו גודל,
אבל במיקום יותר אסטרטגי,
זול יותר,
שם אנחנו הולכים להכין
20-25,000 ארוחות ביום,
ואז אנחנו הולכים להשאיר
ארבעה, חמישה, שישה מטבחים,
שממוקמים באופן אסטרטגי
ברחבי האי,
גבוה בהרים, באזורים עניים מאוד.
קיבלנו המון מידע.
מי משתמש בתכנית ההזנה,
מי משתמש בתלושי מזון,
בכרטיסים.
אנחנו יודעים למי יש אותם
ואנחנו יודעים מי משתמש בהם.
אז בחלקים של האי בהם
אין אף אחד שמשתמש בהם,
אלה הם האזורים של האי שם אנחנו
הולכים לרכז את המאמצים שלנו.
אז זה מדהים איך לפעמים
מידע פשוט יכול להצביע
על מי הם אנשים שנזקקים לעזרה.
אז הלכנו לעיירה שנקראת מורוביס.
מקסים.
מסעדת העוף הטובה ביותר
בהיסטוריה של האנושות.
כולכם צריכים לבקר במורוביס.
דייב: נשמע טוב.
חואן: אז ראיתי את העוף,
הבאנו סנדוויצ'ים,
עצרתי. הייתי עם
מפקדי משמר הגבול האלה.
אכלנו את העוף.
עזבתי כדי להביא את הסנדוויצ'ים
למקום אחר שנקרא סן לורנצו.
סן לורנצו היתה במצב קריטי,
כי הגשר היה שבור,
אז הוא למעשה היה אי בתוך אי,
קהילה קטנה מוקפת במים.
כולם אחרו לנו, "זה אסון שם".
הבאנו את הסנדוויצ'ים,
חזרתי למורוביס, וחשבתי,
אתם יודעים, אם זה באמת אסון,
הסנדוויצ'ים לא יספיקו.
הבאתי 120 עופות,
וגם יוקה ואורז,
וחזרנו לאותו גשר שבור,
חצינו את הנהר,
המים הגיעו עד למעלה.
הגענו עם 120 העופות,
הבאנו את האוכל,
והקהילה היתה כל כך אסירת תודה,
אבל הם אמרו לנו,
"אנחנו בסדר,
אנחנו לא צריכים עוד אוכל.
יש לנו גז, יש לנו כסף,
יש לנו אוכל טוב והמים שלנו נקיים.
תדאגו לקהילות האחרות מסביב לנו
שנמצאות במצב יותר קשה".
אתם רואים, המפתח הוא תקשורת.
במצבים האלה, אנחנו יכולים
להסתמך על חדשות מזוייפות,
או לקבל את המידע האמיתי,
כדי שנוכל לבצע החלטות חכמות,
כדי באמת לטפל בנושאים האמיתיים.
זה מה שאנחנו עושים.
(מחיאות כפיים)
נייט: זה היה פרויקט מדהים,
ולראות אותו בעיניים ולעזור קצת --
חואן: אתה גרמת להכל לקרות.
נייט: בשיא, אני חושב שהגעת
ל150,000 ארוחות
ליום ברחבי האי,
שזה די מדהים.
ואני חושב, במקביל,
שזה די מציב דוגמה
לאיך אפשר לעשות את זה,
בתקווה, לעתיד.
אני מתכוון, אני חושב שזה
אחד הלקחים הכי גדולים מכאן --
דייב: זה אפשרי. אתה יודע,
אנשים יכולים להעתיק את זה.
חואן: אבל אני הולך להפסיק
לבוא לראות הרצאות טד,
כי יש לכם רעיונות בהם
הכל יכול לקרות.
(צחוק)
ואז אשתי אמרה לי,
"אמרת לי שאתה הולך
להכין אלף ארוחות ביום.
אני לא יכולה להשאיר אותך לבד
אפילו ליום".
(צחוק)
אבל אני מקווה
שהמטבח המרכזי העולמי,
אתם יודעים, משהו אחד שעשינו
ולא הזכרתי:
הרמתי את הטלפון והתחלתי להתקשר לאנשים,
אנשים שחשבתי שיש להם
את המומחיות שתוכל לעזור לנו.
אז הרמתי את הטלפון והתקשרתי
לחברה שנקראת בון אפטיט, פדלה.
בון אפטיט, היא אחת
מחברות הקייטרינג הגדולות.
הם מספקים אוכל לגוגל ולאצטדיונים.
הם נמצאים בקליפורניה.
הם שייכים לקבוצה גדולה יותר שנקראת קומפאס.
ואמרתי להם, "אתם יודעים מה?
אני צריך טבחים, ואני צריך טבחים
שיכולים לעבוד בהיקף רחב
ושיכולים לעשות היקף טוב ואיכותי."
בתוך פחות מ-24 שעות,
התחלתי לקבל אנשים ושפים.
קיבלנו 16 מהשפים הטובים ביותר
שיש באמריקה.
אתם רואים, אמריקה היא מדינה
בעלת לב מדהים,
שתמיד שולחת את
הטובים ביותר שיש לה.
מה שלמדנו לאורך השנים
הוא שאותם שפים אמריקאים הולכים לגלם תפקיד
בהצלחה שלנו להאכיל את אמריקה
ואולי מקומות אחרים בעולם
בשעות מצוקה.
מה שאנחנו צריכים להתחיל לעשות
זה להביא את הכישורים הנכונים
למקומות בהם הם נדרשים.
לפעמים יש לי הרגשה,
כמו כשהיה עם FEMA,
שמביאים את הכישורים הלא נכונים
למקומות שאין בהם צורך.
אנשים FEMA הם אנשים מדהימים.
האנשים והנשים העובדים שם
הם חכמים,
מוכנים,
אבל הם חיים בתוך טבלת ארגון
היררכית מדהימה
כך שכולם מאבדים ממשקלם.
אנחנו צריכים להעצים
אנשים להיות מצליחנים.
מה שעשינו הוא לבנות
טבלת ארגון שטוחה יותר,
בה כולם חלקו
את האחריות על המצב,
וכולנו ביצענו החלטות מהירות להביא
לפתרון הבעיות במקום.
(מחיאות כפיים)
דייב: בהחלט.
(מחיאות כפיים)
עוד סבב מחיאות כפיים
לחוזה אנדרס.
(מחיאות כפיים)