במשך הרבה זמן בחיי,
הרגשתי כאילו אני חי שני חיים שונים.
יש את החיים שכולם רואים,
ויש את החיים שרק אני רואה.
ובחיים שכולם רואים,
בהם אני חבר,
בן, אח,
סטנדאפיסט ונער מתבגר.
אלה הם החיים שכולם רואים.
אם היית מבקש מהחברים והמשפחה שלי לתאר אותי,
זה מה שהם היו מספרים לך.
וזהו חלק עצום ממני. זה מי שאני.
ואם היית מבקש ממני לתאר את עצמי,
בטח הייתי מתאר באופן דומה.
וזה לא יהיה שקר.
אבל, למרות זאת, לא הייתי אומר את האמת כולם,
כי האמת היא,
שאלה הם רק החיים שכולם רואים.
בחיים שרק אני רואה, שהם מי שאני,
מי שאני באמת,
זה מישהו שנאבק באינטנסיביות עם דיכאון.
שיש לי כבר 6 שנים מחיי,
ואני ממשיך להיאבק כל יום.
עכשיו, בשביל מישהו שאף פעם לא חווה דיכאון
או שלא יודע באמת מה זה אומר,
אולי יפתיע אותו לשמוע,
בגלל שיש תפיסה נפוצה ושגויה
שדיכאון זה רק להיות עצוב
כשמשהו בחיים שלך הולך רע,
כשאתה נפרד מחברה שלך,
כשאתה מאבד אהוב,
כשאתה לא מקבל את העבודה שרצית.
אבל זה עצב. זה דבר טבעי.
זה רגש אנושי טבעי.
דיכאון אמיתי זה לא להיות עצוב
כשמשהו בחיים שלך הולך רע.
דיכאון אמיתי זה להיות עצוב
כשהכל בחיים שלך הולך טוב.
זה דיכאון אמיתי, וזה מה שאני סובל ממנו.
ובכנות מלאה,
זה קשה בשבילי לעמוד כאן ולהגיד את זה.
זה קשה לי לדבר על זה,
ונראה כאילו זה קשה לכולם לדבר על זה,
כל כך קשה שאף אחד לא מדבר על זה.
ואף אחד לא מדבר על דיכאון, אבל אנחנו צריכים,
כי עכשיו זו בעיה גדולה.
זו בעיה גדולה.
אבל אנחנו לא רואים את זה במדיה החברתית, נכון?
אנחנו לא רואים את זה בפייסבוק, אנחנו לא רואים את זה בטוויטר.
אנחנו לא רואים את זה בחדשות, כי זה לא שמח.
זה לא כיף, זה לא קליל.
ולכן בגלל שאנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא רואים את החומרה שבזה.
אבל החומרה והרצינות של זה היא זו:
כל 30 שניות,
כל 30 שניות, איפה שהו,
מישהו בעולם לוקח את חייו
בגלל דיכאון,
וזה יכול להיות במרחק שני רחובות מכאן, זה יכול להיות במרחק שתי ארצות מכאן,
זה יכול לקרות במרחק שתי יבשות מכאן, אבל זה קורה.
וזה קורה בכל יום.
ויש לנו נטייה, כחברה,
להסתכל על זה ולהגיד, "אז מה?"
אז מה? אנחנו מסתכלים על זה, ואומרים, "זאת הבעיה שלך.
זאת הבעיה שלהם."
אנחנו אומרים שאנחנו עצובים ואנחנו אומרים שאנחנו מצטערים,
אבל אנחנו גם אומרים, "אז מה?"
ובכן, לפני שנתיים זו הייתה הבעיה שלי,
בגלל שישבתי על קצה המיטה שלי
במקום שבו ישבתי מיליון פעמים לפני כן
והייתי אובדני.
הייתי אובדני, ואם הייתם שם כדי להסתכל על חיי על פני השטח,
לא הייתם רואים ילד אובדני.
הייתם רואים ילד שהיה הקפטן של קבוצת הכדורסל שלו,
תלמיד השנה בדרמה ובתיאטרון,
תלמיד השנה באנגלית,
מישהו שבאופן קבוע ברשימת המצטיינים
ובאופן קבוע בכל מסיבה.
אז הייתם אומרים שאני לא מדוכא, הייתם אומרים
שאני לא אובדני, אבל הייתם טועים.
הייתם טועים. אז ישבתי שם בלילה ההוא
ליד צנצנת של כדורים עם עט ונייר בידי
וחשבתי לקחת את חיי
והגעתי כזה קרוב לעשות את זה.
הגעתי כזה קרוב לעשות את זה.
ולא עשיתי, אז זה הופך אותי לאחד מברי המזל,
אחד מהאנשים שזוכה לקחת צעד אחורה מאדן החלון
ולהסתכל למטה אבל לא לקפוץ,
אחד מברי המזל ששורדים.
ובכן, אני שרדתי, וזה מותיר אותי עם הסיפור שלי,
והסיפור שלי הוא זה:
בשלוש מילים פשוטות, אני סובל מדיכאון.
אני סובל מדיכאון,
ובמשך הרבה זמן, אני חושב,
נמצאתי בשני חיים נפרדים לחלוטין,
כשאדם אחד תמיד פחד מהשני.
פחדתי שאנשים יראו אותי כפי שבאמת הייתי,
שלא הייתי המושלם, הילד המקובל בתיכון שכולם חשבו שהייתי,
מתחת לחיוך שלי, היה מאבק,
ומתחת לאור שלי, הייתה חשיכה,
ומתחת לאישיות הגדולה שלי התחבא פחד גדול יותר.
אתם מבינים, חלק מהאנשים עלולים לפחד מהילדה שלא אוהבת אותם בחזרה.
חלק מהאנשים עלולים לפחד מכריש. חלק מהאנשים עלולים לפחד מהמוות.
אבל בשבילי, בחלק גדול מחיי, פחדתי מעצמי.
פחדתי מהאמת שלי, פחדתי מהכנות שלי, פחדתי מהפגיעות שלי,
והפחד הזה גרם לי להרגיש
כאילו נדחקתי בכוח לפינה,
כאילו נדחקתי בכוח לפינה ויש רק דרך אחת לצאת,
וחשבתי על הדרך הזאת כל יום.
חשבתי על הדרך הזאת כל יום,
ואם אהיה כנה לחלוטין, אעמוד כאן ואגיד
שחשבתי על כך שוב ושוב מאז, כי זו המחלה,
זה המאבק, זה דכאון,
ודיכאון זה לא אבעבועות רוח.
אתה לא מנצח את זה פעם אחת וזה נעלם לנצח.
זה משהו שאתה חי איתו. זה משהו שאתה חי בתוכו.
זה השותף לחדר שאתה לא מצליח לסלק. זה הקול שאתה לא יכול לחסום.
זאת ההרגשה שאתה לא יכול לברוח ממנה,
החלק הכי מפחיד הוא שאחרי זמן מה,
אתה נהיה אדיש לזה, זה נעשה נורמלי בשבילכם,
ומה שאתה הכי מפחד ממנו
זה לא הסבל בתוכך.
זו הדעה הקדומה שבתוך אחרים,
זו הבושה, זו המבוכה,
זה המבט הלא מקבל מפנים של חבר,
אלה הלחישות במסדרון שאתה חלש,
אלה התגובות שאתה משוגע.
זה מה שמונע ממך מלהשיג עזרה.
זה מה שגורם לך להדחיק את זה בפנים ולהחביא את זה.
זו הדעה הקדומה. אז אתה מדחיק את זה בפנים ומחביא את זה.
ואתה מדחיק את זה בפנים ומחביא את זה,
ולמרות שזה משאיר אותך במיטה כל יום
וזה גורם לחיים שלך להרגיש ריקים לא משנה כמה תנסה למלא אותם,
אתה מחביא את זה, בגלל שהדעות הקדומות של החברה שלנו
לגבי דיכאון הן מאוד ממשיות.
הן מאוד ממשיות, ואם אתה חושב שלא, תשאל את עצמך את זה:
האם היית מעדיף לכתוב בסטטוס הבא בפייסבוק שלך
שקשה לך לקום מהמידה
כי נפצעתי בגב
או שקשה לך לקום מהמיטה כל בוקר
כי אתה מדוכא?
זו הדעה הקדומה, כי לצערי הרב,
אנחנו חיים בעולם שבו אם נפצעת בגב או בזרוע,
כולם באים אליך בריצה לחתום על הגבס שלך,
אבל אם אתה אומר לאנשים שאתה מדוכא, כולם רצים לכיוון השני.
זו הדעה הקדומה.
אנחנו כל כך, כל כך, כל כך מקבלים כל חלק בגוף שנשבר
חוץ מהמוחות שלנו, וזו בורות.
זו בורות טהורה, והבורות הזו יצרה
עולם שלא מבין דיכאון,
שלא מבין בריאות נפש.
וזה אירוני בשבילי, בגלל שדיכאון
הוא אחד מהבעיות הכח מתועדות שיש לנו בעולם,
ועדיין זה אחד הנושאים הכי פחות מדוברים.
אנחנו פשוט דוחפים אותו הצידה ושמים אותו בפינה
ומעמידים פנים שהוא לא שם ומקווים שהוא יסתדר מעצמו.
ובכן, הוא לא יסתדר, הוא לא הסתדר, והוא לא הולך להסתדר,
בגלל שזו משאלה,
ומשאלות הם לא תוכנית משחק, הם דחייה לזמן אחר,
ואנחנו לא יכולים לדחות משהו כל כך חשוב.
השלב הראשון בפיתרון כל בעיה
הוא להכיר בכך שיש אחת כזו.
ובכן, לא עשינו את זה, אז אנחנו לא יכולים באמת לצפות
למצוא תשובה כשאנחנו עדיין מפחדים מהשאלה.
ואני לא יודע מהו הפיתרון.
הלוואי שהייתי יודע, אבל אני לא -- אבל אני חושב,
אני חושב שזה חייב להתחיל כאן.
זה חייב להתחיל איתי, זה חייב להתחיל איתכם,
זה חייב להתחיל מהאנשים שסובלים,
אלה שמתחבאים בצללים.
אנחנו צריכים לדבר ולנפץ את השתיקה.
אנחנו צריכים להיות אלה שאמיצים בזכות מה שאנחנו מאמינים בו,
בגלל שאם יש דבר אחד שהבנתי,
אם יש דבר אחד שאני רואה בו כבעיה המרכזית שלנו,
זה לא בלבנות עולם
שבו שוללים את הטיפשות של אחרים.
זה לבנות עולם שבו אנחנו מלמדים לקבל את עצמנו,
שבו אנחנו בסדר עם מי שאנחנו,
כי כשאנחנו נעשים כנים,
אנחנו רואים שכולנו נאבקים וכולנו סובלים.
אם זה עם זה, ואם זה עם משהו אחר,
כולנו יודעים מה זה להיפגע.
כולנו יודעים מה זה להרגיש כאב בלב שלנו,
וכולנו יודעים כמה חשוב זה להירפא.
אבל עכשיו, דיכאון הוא חתך עמוק בחברה
שאנחנו מסתפקים בלכסות אותו בפלסטר ולהעמיד פנים שהוא לא קיים.
ובכן, הוא קיים. הוא קיים, ואתם יודעים מה? זה בסדר.
דיכאון זה בסדר. אם אתם עוברים את זה, דעו שזה בסדר.
ודעו שאתם חולים, אתם לא חלשים,
וזו סוגייה, לא זהות,
כי כשאתה עובר את הפחד ואת הלעג
ואת השיפוטיות ואת הדעות הקדומות של אחרים,
אתה יכול לראות דיכאון כפי שהוא באמת,
וזה רק חלק מהחיים,
רק חלק מהחיים, ועם כמה שאני שונא את זה,
עם כמה שאני שונא חלק מהמקומות,
חלק מהחלקים של חיי שהדיכאון הוביל אותי אליהם,
בהרבה מובנים אני מודה על כך.
בגלל שכן, זה שם אותי בעמקים,
אבל רק כ'די להראות לי שיש פסגות,
וכן זה משך אותי לחשכה
אבל רק כדי להזכיר לי שיש אור.
הכאב שלי, יותר מהכל ב-19 השנים שלי בעולם,
נתן לי נקודת מבט, והכאב שלי,
הכאב שלי אילץ אותי להשיג תקווה,
להשיג תקווה ולהשיג אמונה, אמונה בעצמי,
אמונה באחרים, אמונה שאני יכול להבריא,
שאנחנו יכולים לשנות את זה, שאנחנו יכולים לדבר בקול חזק
ולדבר לכולם ולהשיב מלחמה בבורות,
להשיב מלחמה בחוסר סבלנות,
ויותר מהכל,
ללמוד לאהוב את עצמנו,
ללמוד לקבל את עצמו בזכות מה שאנחנו,
האנשים שאנחנו, לא האנשים שהעולם רוצה שנהיה.
כי העולם שאני מאמין בו הוא כזה
שבו לאמץ את האור שלך לא אומר להתעלם מהחשכה שלך.
העולם שאני מאמין בו הוא כזה שבו אנחנו נמדדים
ע"י היכולות שלנו להתגבר על מצוקה, לא להתחמק ממנה.
העולם שאני מאמין בו הוא כזה שבו אני יכול להסתכל בעיניים של מישהו
ולהגיד, "אני עובר גיהינום,"
והם יכולים להסתכל עלי בחזרה ולהגיד, "גם אני", וזה בסדר,
וזה בסדר להיות מדוכא זה בסדר. אנחנו אנשים.
אנחנו אנשים, ואנחנו נאבקים ואנחנו סובלים
ואנחנו מדממים ואנחנו בוכים, ואם אתה חושב שכוח אמיתי
אומר לעולם לא להראות שום חולשה, אז אני כאן
כדי להגיד לך שאתה טועה.
אתה טועה, כי ההפך הוא הנכון.
אנחנו אנשים, ויש לנו בעיות.
אנחנו לא מושלמים, וזה בסדר.
אז אנחנו חייבים לעצור את הבורות,
לעצור את חוסר הסבלנות, לעצור את הדעה הקדומה,
ולעצור את השתיקה, ואנחנו צריכים להוציא החוצה את הטאבו,
להעיף מבט באמת, ולהתחיל לדבר,
בגלל שהדרך היחידה שבה אנחנו הולכים לנצח בעיה
שאנשים נלחמים בה לבדם
היא בכך שנעמוד יציבים ביחד,
שנעמוד יציבים ביחד.
ואני מאמין שאנחנו יכולים.
אני מאמין שאנחנו יכולים. תודה רבה לכם חברה.
זה חלום שמתגשם. תודה לכם. (מחיאות כפיים)
תודה לכם. (מחיאות כפיים)