הייתי כאן לפני ארבע שנים,

ואני זוכר, באותו זמן,

ההרצאות עדיין לא הועלו לרשת;

אני חושב שהם ניתנו למשתתפי TED בקופסאות,

קופסה ובתוכה סט של תקליטורים,

שהם שמו אותן על המדפים שלהם, היכן שהוא עכשיו.

(צחוק)

ובעצם כריס התקשר אליי

שבוע לאחר ההרצאה שנתתי

ואמר, "אנו עומדים להתחיל להעלות אותן לרשת.

האם אפשר להעלות את שלך?" ואני אמרתי, "בטח."

וארבע שנים אחר-כך,

היא נצפתה על-ידי ארבע.....

טוב, היא הורדה ארבע מיליון פעם.

כך שאני מניח שניתן להכפיל את זה בערך ב-20

כדי לדעת כמה אנשים צפו בה.

וכפי שכריס אומר, קיים רעב

לסרטונים שלי.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

האינכם מרגישים?

(צחוק)

כך שכל המאורע הזה הוא הכנה מדוקדקת

שנועדה לאפשר לי לעשות הרצאה נוספת עבורכם, והנה היא.

(צחוק)

אל גור דיבר,

בכנס TED שבו גם אני הרציתי לפני ארבע שנים,

על משבר האקלים.

והתיחסתי לזה

בסוף ההרצאה הקודמת שלי.

אז אני רוצה להתחיל משם

מכיוון שנתנו לי רק 18 דקות, באמת,

אז, אמרתי ש...

(צחוק)

אתם מבינים, הוא צודק.

אני מתכוון, יש משבר אקלים גדול, ברור.

ואני חושב שאם אנשים אינם מאמינים לזה, עליהם לצאת יותר.

(צחוק)

אבל אני מאמין שיש משבר אקלים אחר,

שהוא לא פחות חמור,

ושיש לו את אותם המקורות,

ושעלינו להתמודד איתו באותה דחיפות.

ובזה אני מתכוון --

ואפשר שתאמרו, "תראה, זה מספיק לנו,

יש לנו משבר אקלים אחד;

איננו צריכים עוד אחד."

אבל זהו משבר, לא של משאבים טבעיים,

אף על-פי שאני מאמין שזה אכן נכון,

אלא משבר של משאבים אנושיים.

אני מאמין שבאופן בסיסי,

כפי שדוברים רבים אמרו במהלך הימים האחרונים,

שאנו עושים שימוש עלוב

ביכולות שלנו. הרבה מאוד אנשים

עוברים את כל חייהם

מבלי שיהיה להם מושג על אופי כישרונותיהם,

או אם יש להם בכלל כאלה.

אני פוגש כל מיני אנשים

שאינם סבורים שהם טובים במשהו.

בעצם, אני מחלק את העולם לשתי קבוצות.

ג'ירמי בנתהם, הפילוסוף התועלתי הגדול,

חידד פעם את השקפתו.

הוא אמר, "ישנם שני סוגי אנשים בעולם,

כאלה שמחלקים את העולם לשני סוגים

וכאלה שאינם עושים זאת."

(צחוק)

אבל אני עושה זאת.

(צחוק)

אני פוגש כל מיני אנשים

אשר אינם נהנים ממה שהם עושים.

החיים פשוט עוברים עליהם

בעוד הם איכשהו מסתדרים עם זה.

אינם מפיקים הנאה גדולה ממה שהם עושים.

הם סובלים את זה במקום להנות מזה,

ומחכים לסופשבוע.

אבל אני גם פוגש אנשים

אשר אוהבים את מה שהם עושים

ואינם מסוגלים לחשוב שיעשו משהו אחר.

אם תגידו להם, "אל תעשו זאת יותר," אם יתהו על מה אתם מדברים.

בגלל שזה לא מה שהם עושים, אלא זה מה שהם. הם אומרים,

"אבל זה מה שאני, אתה מבין.

זה יהיה טפשי מצידי לוותר על זה, כי

זה קשור לאני ההכי אמיתי שלי".

אבל זה לא נכון עבור מספיק אנשים.

למעשה, להיפך, אני חושב

שלבטח זה המיעוט שבאנשים.

ואני חושב שיש הרבה הסברים

אפשריים לזה.

והראשון שבהם

הוא חינוך,

מכיוון שחינוך, במובן מסויים,

עוקר הרבה אנשים מתוך

הכישרונות הטבעיים שלהם.

ומשאבים אנושיים הם כמו משאבים טבעיים;

לעיתים קרובות הם קבורים עמוק.

יש לחפש אותם.

הם אינם מונחים סתם כך על פני-השטח.

יש ליצור את הנסיבות בהן הם יוכלו להתגלות.

והיה אפשר לחשוב

שהחינוך יהיה האמצעי דרכו זה יקרה.

אבל לעיתים קרובות מדיי, הוא לא.

כל מערכת חינוך בעולם

עוברת שינויים ממש ברגע זה.

אבל זה לא מספיק.

שינויים כבר אינם מועילים,

מכיוון שזה שיפוץ של תבנית שנשברה.

מה שאנו צריכים --

והמילים הללו נאמרו פעמים רבות במהלך הימים האחרונים --

זה לא שינוי,

אלא מהפיכה בחינוך.

יש להפוך את זה

למשהו אחר.

(מחיאות כפיים)

אחד מהשינויים האמיתיים

יהיה לחדש מהיסוד

בחינוך.

חדשנות זה דבר קשה,

מכיוון שפירושה זה לעשות משהו

שאנשים אינם עושים בקלות.

פירושה זה לאתגר את מה שאנו מקבלים כמובן מאליו,

דברים שנדמה לנו שהם ברורים מאליהם.

הבעיה הגדולה בשינויים

או מהפך

היא הרודנות של השכל הישר,

דברים שאנשים סבורים,

"טוב, זה לא יכול להתבצע בשום דרך אחרת מכיוון שכך זה מתבצע."

נתקלתי לאחרונה בציטוט נהדר מאת אברהם לינקולן,

שחשבתי שתשמחו שאצטט אותו בנקודה זו.

(צחוק)

הוא אמר בדצמבר 1862

במפגש השנתי השני של קונגרס.

אני חייב להבהיר שאין לי מושג מה התרחש באותו זמן.

אנו לא מלמדים היסטוריה של ארה"ב בבריטניה.

(צחוק)

אנו מדחיקים אותה. אתם יודעים, זו המדיניות שלנו.

(צחוק)

אבל אין ספק שמשהו מרתק התרחש בדצמבר 1862,

שהאמריקאים שבינינו

מודעים לו.

אז הוא אמר כך:

"הדוגמות

של העבר השקט

אינן מתאימות להווה הסוער.

המצב הקשה

נערם לגובה רב,

ועלינו מוטלת החובה להתרומם ביחד עם המצב."

אני אוהב את זה.

לא להתרומם אליו, אלא להתרומם ביחד איתו.

"מאחר ומצבנו חדש,

עלינו גם לחשוב מחדש

ולפעול מחדש.

חובה עלינו לגאול את עצמנו

וכך נוכל להציל את ארצנו."

אני אוהב את המילה הזאת, "לגאול".

אתם יודעים מה פירושה?

שישנם רעיונות שכולנו משועבדים להם,

אשר אנו פשוט מקבלים כמובנים מאליהם

כסדר הטבעי הנכון של דברים, הצורה בה הדברים קיימים.

ורבים מרעיונותינו

נוצרו, לא כדי להתמודד עם הנסיבות של מאה זו,

אלא כדי להתמודד עם הנסיבות של המאות הקודמות.

אבל נפשותינו עדיין מהופנטות על-ידיהם.

ועלינו לגאול את עצמנו מחלקם.

עכשיו, זה קל יותר לדבר מאשר לעשות.

זה מאוד קשה לדעת איזה דברים אנו מקבלים כמובנים מאליהם.

והסיבה לכך היא שאנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם.

אז תרשו לי לשאול אתכם משהו שאתם עשויים לקבל כמובן מאליו.

כמה מכם כאן הם מעל גיל 25?

לא זה מה שאני חושב שאתם מקבלים כמובן מאליו.

אני בטוח שאת זה אתם מכירים.

האם יש כאן מישהו מתחת לגיל 25?

מצויין. עכשיו אלה שמעל גיל 25,

אם יש לכם שעון-יד עליכם, תוכלו להרים את ידיכם?

זה הרבה מאיתנו, נכון?

תשאלו את אותה שאלה בחדר מלא בבני-נוער.

בני-נוער אינם עונדים שעון-יד.

אני לא מתכוון שהם אינם יכולים או לא מורשים,

פשוט לעיתים קרובות הם בוחרים שלא לענוד.

והסיבה היא שגדלנו

בתרבות טרום-דיגיטלית, אלה שמעל גיל 25.

ולכן בשבילנו, אם רוצים לדעת את השעה,

יש לשים משהו שיאמר לנו זאת.

ילדים בימינו חיים בעולם דיגיטלי,

והזמן עבורם נמצא בכל מקום.

הם לא רואים סיבה לעשות זאת.

ודרך אגב, גם אתם לא צריכים לעשות זאת;

רק שאתם תמיד עשיתם זאת, ואתם ממשיכים לעשות זאת.

בתי אף פעם לא עונדת שעון, בתי קייט שהיא בת 20.

היא לא מוצאת בכך טעם.

כפי שהיא אומרת, "זה רק התקן של פונקציה אחד."

(צחוק)

"כיאילו, כמה שהוא מוגבל."

ואני אומר, "לא הוא גם מראה לנו את התאריך."

(צחוק)

"יש בו פונקציות רבות."

אז אתם רואים, ישנם דברים שאנו משועבדים להם בחינוך.

אתן לכם מספר דוגמאות.

אחד מהם הוא הרעיון של ליניאריות,

שזה מתחיל כאן, עוברים במסלול מסויים,

ואם עושים הכל נכון, מסיימים

מסודרים לכל החיים.

כל מי שדיבר ב-TED אמר באופן עקיף,

ולפעמים ישיר, דרך סיפורים שונים,

שהחיים אינם לינאריים, הם אורגניים.

אנו יוצרים את חיינו בקשר סימביוטי

ככל שאנו מגלים את כשרונותינו

ביחס לנסיבות שהם עוזרים ליצור בשבילנו.

אבל הפכנו לכפייתיים

עם הנרטיב הליניארי.

וככל הנראה פסגת החינוך

זה להגיע לאוניברסיטה.

אני חושב שאנחנו כפייתיים בשליחת אנשים לאוניברסיטה,

סוגים מסויימים של אוניברסיטה.

איני מתכוון שלא צריך ללכת לאוניברסיטה, אבל לא כל אחד חייב ללכת,

ולא כל אחד זקוק לזה ממש עכשיו.

אולי הם ילכו אחר-כך, לא מייד עכשיו.

והייתי לפני זמן מה בסן-פרנסיסקו

בשביל לחתום על עותקי הספר שלי.

היה שם אחד שקנה ספר, הוא היה בשנות השלושים שלו.

ושאלתי "במה אתה עובד?"

והוא ענה, "אני כבאי."

ושאלתי, "כמה זמן כבר אתה כבאי?"

הוא ענה, "תמיד, הייתי כבאי תמיד."

ושאלתי, "מתי החלטת על כך?"

הוא ענה, "כאשר הייתי ילד. למעשה זו היתה בשבילי בעיה בבית-ספר,

בגלל שבבית-ספר, כל אחד רצה להיות כבאי."

הוא אמר, "אבל אני רציתי להיות כבאי."

והוא המשיך, "כאשר נכנסתי לשנת לימודים האחרונה בבית-ספר,

מוריי לא התיחסו לזה ברצינות.

היה מורה אחד שלא התיחס ברצינות.

הוא אמר שאני מבזבז את חיי

אם זה כל מה שאני בוחר לעשות בחיי,

שאני צריך ללכת לאוניברסיטה, שאני צריך להתמחות במשהו,

שיש לי פוטנציאל גדול,

ושאני מבזבז את כישרונותיי בלעסוק בזה."

והוא אמר, "זה היה משפיל כי

הוא אמר את זה בפני כל הכיתה, ואני הרגשתי ממש נורא.

אבל זה מה שרציתי, ומייד כאשר סיימתי בית-ספר,

הגשתי בקשה להתקבל לשרותי כבאות והתקבלתי."

והוא אמר, "אתה יודע, חשבתי עליו לאחרונה,

רק לפני כמה דקות כאשר דיברת, על המורה הזה."

הוא הוסיף, "מכיוון שלפני שישה חודשים,

הצלתי את חייו."

(צחוק)

הוא סיפר, "הוא היה מעורב בתאונת דרכים,

חילצתי אותו, עשיתי לו החייאה,

והצלתי גם את אישתו.

בטח עכשיו הוא חושב עליי יותר בחיוב."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אתם יודעים, בשבילי,

חברה אנושית תלויה

במגוון של כישרונות,

לא בתפיסה יחידנית של יכולת.

ובלב האתגרים העומדים לפנינו --

(מחיאות כפיים)

בלב האתגרים ניצבת

הבניה מחדש של התפיסה שלנו

לגבי יכולות ואינטליגנציה.

נושא הלינאריות הוא בעיה.

כאשר הגעתי לל.א.

לפני כתשע שנים,

נתקלתי בהצהרה הקובעת מדיניות,

בעלת כוונות טובות,

שאמרה, "אוניברסיטה מתחילה בגן-ילדים."

לא, היא לא.

(צחוק)

היא לא.

אם היה לנו זמן, הייתי מפרט יותר, אבל אין לנו.

(צחוק)

גן-ילדים מתחיל בגן-ילדים.

(צחוק)

חבר שלי אמר פעם,

"בן שלוש אינו מחצית מבן שש."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

הם בני שלוש.

אבל כפי ששמענו במושב זה,

יש כזאת תחרות בשביל להיכנס לגני-ילדים,

כדי להיכנס לגן-ילדים הנכון,

שבשביל זה אנשים עוברים ריאיונות בגיל שלוש.

ילדים יושבים מול צוותים שאינם מתרשמים,

עם קורות חייהם,

(צחוק)

מדפדפים בהם ושואלים, "ובכן, האם זהו זה?"

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

"אתה חי כבר 36 חודשים, וזה הכל?"

(צחוק)

"לא השגת כלום.

שישה חודשים ראשונים עברו ביניקה, כפי שאני רואה זאת."

(צחוק)

תראו, התפיסה הזו מקוממת, אבל היא מושכת אנשים.

הנושא הגדול השני הוא מוסכמות.

בנינו את מערכות החינוך שלנו

לפי מודל של מזון מהיר.

ג'יימי אוליוור דיבר על זה באחד הימים.

אתם יודעים שקיימים שני מודלים של הבטחת אכות בקייטרינג.

אחד הוא מזון מהיר,

היכן שהכל על-פי תקן אחיד.

השני הוא דברים כמו מסעדות של זגאט את מישלין,

ששם שום דבר אינו על-פי תקן,

הם מתאימים את עצמם לנסיבות הקיימות.

ואנחנו מכרנו את עצמנו למודל חינוכי של מזון מהיר.

והוא מדלל את רוחנו והאנרגיות שלנו

באותו אופן כמו שמזון מהיר מכלה את הגוף הפיזי שלנו.

(מחיאות כפיים)

אני סבור שעלינו להכיר במספר דברים.

אחד זה שהכישרון האנושי הוא מאוד מגוון.

לאנשים יש כישורים מאוד שונים.

לאחרונה הגעתי למסקנה

שבתור ילד קיבלתי גיטרה

בערך באותו זמן שאריק קלפטון קיבל את הגיטרה הראשונה שלו.

וכפי שאתם יודעים, זה עלה יפה עם אריק, זה כל מה שיש לי לומר.

(צחוק)

מאיזו שהיא סיבה זה לא הצליח איתי.

לא יכלתי לגרום לדבר הזה לפעול,

לא משנה כמה פעמים או כמה חזק נשפתי לתוכו.

זה פשוט לא עבד.

אבל זה לא רק זה.

זה גם קשור לתשוקה.

לעיתים קרובות, אנשים אינם מצטיינים בדברים

שלא באמת אכפת להם מהם. זה קשור בתשוקה,

ובמה שמעורר את רוחנו ואת המרץ שבנו.

ואם עושים את הדבר שאוהבים לעשות, שאתה טוב בו,

הזמן מקבל תפנית שונה לגמרי.

אישתי סיימה זה עתה לכתוב רומן,

ואני חושב שזה ספר נהדר,

אבל היא נעלמת למשך שעות.

אתם יודעים איך זה, אם עושים מה שאוהבים,

שעה נראית כמו חמש דקות.

אם עושים משהו שלא מתחברים אליו ברוחנו,

חמש דקות נראות כמו שעה.

והסיבה שכל-כך הרבה אנשים נפלטים ממערכת חינוך

היא בגלל שהמערכת אינה מזינה את רוחם,

היא אינה מזינה את האנרגיה שלהם או את תשוקתם.

לכן אני סבור שעלינו לשנות דימויים.

עלינו לעבור ממשהו שהוא מיסודו מודל תעשייתי של חינוך,

מודל יצרני,

המבוסס על לינאריות,

על מוסכמות ועל קיטלוג של אנשים.

עלינו לעבור למודל

המבוסס על עקרונות של חקלאות.

עלינו להכיר בכך שפריחה אנושית

אינה תהליך מכני,

אלא תהליך אורגני.

ולא ניתן לחזות את התוצאה של התפתחות אנושית;

כל מה שניתן לעשות, כמו איכר,

זה ליצור את התנאים שבהם

האדם יתחיל לפרוח.

לכן כאשר שוקלים לתקן ולשנות החינוך,

זה לא כמו שיבוט של מערכת.

יש מערכות מצויינות כמו קיפס.

ישנם הרבה מודלים טובים.

זה קשור להתאמה לנסיבות ספציפיות,

והתאמה אישית של חינוך

לאנשים שלומדים בזמן נתון.

ואם עושים זאת, אני חושב,

יהיה לנו המענה לעתיד

מפני שהעניין הוא לא בבניית פיתרון חדש;

אלא על יצירת תנועה חינוכית

אשר בה אנשים מפתחים פיתרונות בשביל עצמם,

אבל בעזרת תמיכה חיצונית המבוססת על תוכנית לימודים אישית.

באולם זה עכשיו

ישנם אנשים המפגינים

תושיות בלתי רגילות בעסקים,

בתקשורת, באינטרנט.

טכנולוגיות אלו,

בשילוב עם הכישרונות יוצאי הדופן של מורים,

מעניקות הזדמנות לביצוע מהפיכה בחינוך.

אני מפציר בכם להיות מעורבם בזה

מכיוון שזה חיוני, לא רק עבורנו,

אלא לעתידם של ילדינו.

אבל עלינו להשתנות מהמודל התעשייתי

למודל החקלאי,

שבו כל בית-ספר יכול לפרוח מחר.

זה המקום בו ילדים חווים את החיים.

או בבית, אם שם הם בוחרים לקבל את חינוכם

ביחד עם משפחותיהם או חבריהם.

היו הרבה דיבורים על חלומות

במהלך הימים האחרונים.

ורק רציתי במהירות --

מאוד התרשמתי מהשירים של נטלי מרצ'נט אמש,

המעלה מחדש שירים ישנים.

רציתי לקרוא לכם במהירות שיר קצר

מאת ו.ב. ייטס, מישהו שעשוי להיות מוכר לכם.

הוא כתב זאת לאהובתו,

מאאוד גונה,

והוא מקונן בשיר על כך

שהוא אינו מסוגל להעניק לה מה שלדעתו היא רוצה ממנו.

וכך הוא אומר, "יש לי משהו אחר, אבל יכול להיות שזה לא בשבילך."

הוא אומר:

"אם היו לי אריגי גן-עדן רקומים,

משובצים בזהב

ובכסף,

האריגים הכחולים

והעמומים והכהים

בשביל לילה, ויום ושעת בין-ערביים,

הייתי פורש אותם תחת רגלייך;

אבל אנוכי, בהיותי עני,

יש לי רק חלומות;

פרשתי את חלומותיי לרגלייך;

דירכי עליהם בעדינות

מפני שאת דורכת על חלומותיי."

ובכל יום, בכל מקום,

ילדנו פורשים את חלומותיהם לרגלינו.

ועלינו לדרוך עליהם בעדינות.

תודה רבה

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לכם.