1
00:00:00,000 --> 00:00:02,000
אני מספרת-סיפורים.

2
00:00:02,000 --> 00:00:05,000
והייתי רוצה לספר לכם מספר סיפורים אישיים

3
00:00:05,000 --> 00:00:10,000
על מה שאני אוהבת לכנות "הסכנה שבסיפור היחיד".

4
00:00:10,000 --> 00:00:14,000
גדלתי בקמפוס אוניברסיטאי במזרח ניגריה.

5
00:00:14,000 --> 00:00:17,000
אימי מספרת שהתחלתי לקרוא בגיל שנתיים,

6
00:00:17,000 --> 00:00:22,000
ואולם אני חושבת שגיל ארבע קרוב יותר לאמת.

7
00:00:22,000 --> 00:00:24,000
אם כן, התחלתי לקרוא בגיל מוקדם. ומה שקראתי

8
00:00:24,000 --> 00:00:27,000
היו ספרי ילדים בריטים ואמריקאים.

9
00:00:27,000 --> 00:00:30,000
התחלתי גם לכתוב בגיל מוקדם.

10
00:00:30,000 --> 00:00:34,000
וכאשר התחלתי לכתוב, בגיל שבע לערך,

11
00:00:34,000 --> 00:00:36,000
סיפורים בעיפרון עם איורים צבעוניים

12
00:00:36,000 --> 00:00:39,000
שאימי האומללה אולצה לקרוא,

13
00:00:39,000 --> 00:00:43,000
מצאתי שאני כותבת בדיוק ברוח הסיפורים שקראתי.

14
00:00:43,000 --> 00:00:48,000
כל הדמויות שלי היו אנשים לבנים תכולי עיניים.

15
00:00:48,000 --> 00:00:50,000
הם שיחקו בשלג.

16
00:00:50,000 --> 00:00:52,000
הם אכלו תפוחים.

17
00:00:52,000 --> 00:00:54,000
(צחוק)

18
00:00:54,000 --> 00:00:56,000
והם דיברו די הרבה על מזג האוויר,

19
00:00:56,000 --> 00:00:58,000
כמה חביב שהשמש יצאה מבין העננים.

20
00:00:58,000 --> 00:01:00,000
(צחוק)

21
00:01:00,000 --> 00:01:03,000
וזאת, חרף העובדה שחייתי בניגריה.

22
00:01:03,000 --> 00:01:07,000
מעולם לא הייתי מחוץ לניגריה.

23
00:01:07,000 --> 00:01:10,000
לא היה בארצנו שלג. נהגנו לאכול מנגו.

24
00:01:10,000 --> 00:01:12,000
ומעולם לא שוחחנו על מזג האוויר,

25
00:01:12,000 --> 00:01:14,000
כיוון שלא היה בכך צורך.

26
00:01:14,000 --> 00:01:17,000
בנוסף, הדמויות שלי שתו המון בירת זנגוויל

27
00:01:17,000 --> 00:01:19,000
בגלל שהדמויות שהכרתי מהסיפורים הבריטיים

28
00:01:19,000 --> 00:01:21,000
שתו בירת זנגוויל

29
00:01:21,000 --> 00:01:24,000
זאת על אף שלא היה לי שום מושג מהי בכלל בירת זנגוויל

30
00:01:24,000 --> 00:01:25,000
(צחוק)

31
00:01:25,000 --> 00:01:28,000
ושנים רבות לאחר מכן, עדיין היה לי צורך נואש

32
00:01:28,000 --> 00:01:30,000
לטעום בירת זנגוויל.

33
00:01:30,000 --> 00:01:32,000
אבל זהו כבר סיפור אחר.

34
00:01:32,000 --> 00:01:34,000
כל זה מדגים, בעיניי

35
00:01:34,000 --> 00:01:37,000
עד כמה אנו פגיעים ומושפעים בקלות

36
00:01:37,000 --> 00:01:39,000
כשאנו עומדים לנוכח סיפור,

37
00:01:39,000 --> 00:01:41,000
במיוחד בהיותינו ילדים.

38
00:01:41,000 --> 00:01:43,000
בגלל העובדה שכל שקראתי היו ספרים

39
00:01:43,000 --> 00:01:45,000
בהם כל הדמויות היו זרות למדינתי,

40
00:01:45,000 --> 00:01:47,000
הייתי משוכנעת שספרים

41
00:01:47,000 --> 00:01:50,000
מעצם טיבם, מוכרחים להכיל דמויות של זרים,

42
00:01:50,000 --> 00:01:52,000
והיו צריכים להיכתב אודות דברים אשר

43
00:01:52,000 --> 00:01:55,000
אני לא הייתי יכולה להזדהות איתם

44
00:01:55,000 --> 00:01:59,000
דברים השתנו כאשר גיליתי את הספרים האפריקאים.

45
00:01:59,000 --> 00:02:01,000
לא היו רבים מהם. והם לא היו

46
00:02:01,000 --> 00:02:03,000
קלים למציאה כמו הספרים הזרים.

47
00:02:03,000 --> 00:02:07,000
אך בזכות סופרים כמו צ'נואה אצ'בה וקאמרה לאיה

48
00:02:07,000 --> 00:02:09,000
עברתי שינוי בתפיסה שלי

49
00:02:09,000 --> 00:02:11,000
על ספרות.

50
00:02:11,000 --> 00:02:13,000
גיליתי שאנשים כמותי,

51
00:02:13,000 --> 00:02:15,000
נערות עם עור בצבע השוקולד

52
00:02:15,000 --> 00:02:18,000
ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב-סוס

53
00:02:18,000 --> 00:02:20,000
יכולות אף הן להתקיים בספרות.

54
00:02:20,000 --> 00:02:24,000
התחלתי לכתוב אודות דברים שהכרתי.

55
00:02:24,000 --> 00:02:28,000
אני אמנם אוהבת את אותם סיפורים אמריקאים ובריטיים שקראתי.

56
00:02:28,000 --> 00:02:32,000
הם הציתו את דמיוני. הם פתחו עולמות שהיו חדשים עבורי.

57
00:02:32,000 --> 00:02:34,000
אך בלי כוונה, ההשלכה שלהם

58
00:02:34,000 --> 00:02:36,000
הייתה שלא ידעתי שאנשים כמותי

59
00:02:36,000 --> 00:02:38,000
יכולים להתקיים בספרות.

60
00:02:38,000 --> 00:02:42,000
ולכן, גילויים של כותבים אפריקאים תרם בעבורי כך:

61
00:02:42,000 --> 00:02:45,000
הגילוי הציל אותי מכך שיהיה לי סיפור יחיד

62
00:02:45,000 --> 00:02:47,000
על מה הם ספרים.

63
00:02:47,000 --> 00:02:50,000
אני מגיעה ממשפחה ניגרית רגילה מהמעמד הבינוני.

64
00:02:50,000 --> 00:02:52,000
אבי היה פרופסור.

65
00:02:52,000 --> 00:02:55,000
אימי הייתה מנהלנית.

66
00:02:55,000 --> 00:02:58,000
ולכן היה לנו, כמקובל,

67
00:02:58,000 --> 00:03:03,000
עזרה במשק הבית, שהיו מגיעים מהאיזורים הכפריים הסמוכים.

68
00:03:03,000 --> 00:03:07,000
ואותה שנה, בה מלאו לי שמונה, קיבלנו נער חדש לעזרה בבית.

69
00:03:07,000 --> 00:03:09,000
שמו היה פיד'ה.

70
00:03:09,000 --> 00:03:12,000
הדבר היחיד שאימי סיפרה לנו עליו

71
00:03:12,000 --> 00:03:15,000
היה שמשפחתו ענייה מאד.

72
00:03:15,000 --> 00:03:17,000
אימי נהגה לשלוח בטטות ואורז,

73
00:03:17,000 --> 00:03:20,000
כמו גם בגדים ישנים, אל משפחתו.

74
00:03:20,000 --> 00:03:22,000
וכאשר לא סיימתי את הארוחה אימי הייתה אומרת,

75
00:03:22,000 --> 00:03:27,000
"סיימי לאכול! את לא יודעת? לאנשים כמו משפחתו של פיד'ה אין כלום".

76
00:03:27,000 --> 00:03:31,000
וכך חשתי חמלה עצומה על משפחתו של פיד'ה.

77
00:03:31,000 --> 00:03:34,000
ואז יום שבת אחד יצאנו לכפרו לביקור.

78
00:03:34,000 --> 00:03:38,000
ואימו הראתה לנו סל יפיפה, מעשה מקלעת מקושט בדוגמאות,

79
00:03:38,000 --> 00:03:41,000
עשוי מדקל מיובש, שאחיו קלע.

80
00:03:41,000 --> 00:03:43,000
נדהמתי.

81
00:03:43,000 --> 00:03:46,000
לא העליתי על דעתי שמישהו ממשפחתו

82
00:03:46,000 --> 00:03:49,000
יוכל ליצור משהו.

83
00:03:49,000 --> 00:03:52,000
כל ששמעתי עליהם היה כמה הם עניים,

84
00:03:52,000 --> 00:03:54,000
ולכן זה היה בלתי אפשרי עבורי לראותם

85
00:03:54,000 --> 00:03:57,000
בכל דרך אחרת זולת היותם עניים.

86
00:03:57,000 --> 00:04:01,000
העוני שלהם היה הסיפור היחיד שהיה ברשותי עליהם.

87
00:04:01,000 --> 00:04:03,000
שנים לאחר מכן, נזכרתי בכך כאשר עזבתי את ניגריה

88
00:04:03,000 --> 00:04:06,000
לטובת לימודים באוניברסיטה בארצות הברית.

89
00:04:06,000 --> 00:04:08,000
הייתי בת תשע עשרה.

90
00:04:08,000 --> 00:04:12,000
השותפה האמריקאית שלי הייתה המומה ממני.

91
00:04:12,000 --> 00:04:15,000
היא שאלה היכן למדתי לדבר אנגלית כל כך טוב,

92
00:04:15,000 --> 00:04:17,000
והייתה מבולבלת כאשר עניתי לה שבניגריה

93
00:04:17,000 --> 00:04:22,000
אנגלית היא שפה רשמית.

94
00:04:22,000 --> 00:04:26,000
היא ביקשה ממני לשמוע את מה שהיא כינתה "המוזיקה השבטית" שלי

95
00:04:26,000 --> 00:04:28,000
והיתה איפוא מאד מאוכזבת

96
00:04:28,000 --> 00:04:30,000
כשהצגתי בפניה קסטה של מאריה קארי.

97
00:04:30,000 --> 00:04:33,000
(צחוק)

98
00:04:33,000 --> 00:04:35,000
היא הניחה שלא ידעתי איך

99
00:04:35,000 --> 00:04:38,000
להשתמש בתנור.

100
00:04:38,000 --> 00:04:40,000
מה שהדהים אותי היה זה: היא ריחמה עלי

101
00:04:40,000 --> 00:04:42,000
עוד לפני שראתה אותי.

102
00:04:42,000 --> 00:04:46,000
ברירת המחדל שלה עבורי, כאפריקאית,

103
00:04:46,000 --> 00:04:50,000
הייתה סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת.

104
00:04:50,000 --> 00:04:53,000
לשותפה שלי היה סיפור יחיד על אפריקה.

105
00:04:53,000 --> 00:04:56,000
סיפור יחיד על אסון.

106
00:04:56,000 --> 00:04:58,000
בסיפור יחיד זה אין כל אפשרות

107
00:04:58,000 --> 00:05:02,000
שאפריקאים יהיו דומה לה, בשום דרך.

108
00:05:02,000 --> 00:05:05,000
אין אפשרות לתחושות מורכבות יותר מאשר רחמים.

109
00:05:05,000 --> 00:05:09,000
אין אפשרות לחיבור שבין שני בני אדם שווים.

110
00:05:09,000 --> 00:05:11,000
אני חייבת לומר כי קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא

111
00:05:11,000 --> 00:05:14,000
הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית.

112
00:05:14,000 --> 00:05:17,000
ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי.

113
00:05:17,000 --> 00:05:21,000
ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה.

114
00:05:21,000 --> 00:05:23,000
אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה.

115
00:05:23,000 --> 00:05:26,000
ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית.

116
00:05:26,000 --> 00:05:28,000
למרות שעדיין צורם לי כאשר

117
00:05:28,000 --> 00:05:30,000
מתייחסים אל אפריקה כאל מדינה.

118
00:05:30,000 --> 00:05:34,000
הדוגמה העדכנית ביותר לקוחה מטיסה נהדרת

119
00:05:34,000 --> 00:05:36,000
מהעיר לאגוס (בניגריה) לפני יומיים, שבה

120
00:05:36,000 --> 00:05:38,000
הייתה כריזה על טיסה של חברת ורג'ין

121
00:05:38,000 --> 00:05:43,000
על פרוייקט הצדקה שנעשה "בהודו, אפריקה, וארצות נוספות".

122
00:05:43,000 --> 00:05:44,000
(צחוק)

123
00:05:44,000 --> 00:05:48,000
ולכן לאחר מספר שנים, אותם העברתי בארצות הברית כאפריקאית,

124
00:05:48,000 --> 00:05:52,000
התחלתי להבין את תגובתה של השותפה שלי כלפי.

125
00:05:52,000 --> 00:05:55,000
אילו לא גדלתי בניגריה, וכל שהייתי יודעת על אפריקה

126
00:05:55,000 --> 00:05:57,000
היה מהדימויים המקובלים,

127
00:05:57,000 --> 00:06:00,000
הייתי אף אני תופסת את אפריקה כמקום של

128
00:06:00,000 --> 00:06:04,000
נופים עוצרי נשימה, חיות יפיפיות,

129
00:06:04,000 --> 00:06:06,000
ואנשים לא מובנים,

130
00:06:06,000 --> 00:06:09,000
שנלחמים אלו באלו מלחמות חסרות הגיון, מתים מעוני ומאיידס,

131
00:06:09,000 --> 00:06:12,000
לא מסוגלים לדבר בשם עצמם,

132
00:06:12,000 --> 00:06:14,000
וממתינים להינצל,

133
00:06:14,000 --> 00:06:17,000
בידי זר לבן ומיטיב.

134
00:06:17,000 --> 00:06:19,000
הייתי רואה אפריקאים ממש באותה צורה שבה ראיתי,

135
00:06:19,000 --> 00:06:23,000
כילדה, את משפחתו של פיד'ה.

136
00:06:23,000 --> 00:06:27,000
הסיפור היחידי הזה על אפריקה מגיע, בעיניי, מהספרות המערבית.

137
00:06:27,000 --> 00:06:29,000
הנה ציטוט מתוך

138
00:06:29,000 --> 00:06:32,000
כתביו של סוחר לונדוני בשם ג'ון לוק,

139
00:06:32,000 --> 00:06:35,000
אשר הפליג לאפריקה בשנת 1561,

140
00:06:35,000 --> 00:06:40,000
ושמר תיאורים מרתקים של של מסעותיו.

141
00:06:40,000 --> 00:06:42,000
אחרי אזכור של האפריקאים השחורים

142
00:06:42,000 --> 00:06:44,000
כ-"חיות חסרות בתים",

143
00:06:44,000 --> 00:06:48,000
הוא כותב, "מדובר באנשים חסרי ראשים,

144
00:06:48,000 --> 00:06:53,000
שעיניהם ופיהם נמצאים בחזה".

145
00:06:53,000 --> 00:06:55,000
נהגתי לצחוק בכל פעם שהייתי קוראת את זה.

146
00:06:55,000 --> 00:06:59,000
וחייבים להעריץ את דמיונו הפורה של ג'ון לוק.

147
00:06:59,000 --> 00:07:01,000
אך מה שחשוב ביחס לכתיבה שלו

148
00:07:01,000 --> 00:07:03,000
שהיא מייצגת את תחילתה

149
00:07:03,000 --> 00:07:06,000
של מסורת הכתיבה המערבית על אפריקה.

150
00:07:06,000 --> 00:07:09,000
מסורת של אפריקה שמדרום לסהרה, כמקום של שלילה,

151
00:07:09,000 --> 00:07:11,000
של שוני, של אפלה,

152
00:07:11,000 --> 00:07:15,000
של אנשים שהם, במילותיו של המשורר הנהדר

153
00:07:15,000 --> 00:07:17,000
רודיארד קיפלינג

154
00:07:17,000 --> 00:07:20,000
"חצי שד, חצי ילד".

155
00:07:20,000 --> 00:07:23,000
ומכאן התחלתי להבין שהשותפה האמריקאית שלי

156
00:07:23,000 --> 00:07:25,000
לבטח לאורך כל חייה

157
00:07:25,000 --> 00:07:27,000
ראתה ושמעה גרסאות שונות

158
00:07:27,000 --> 00:07:29,000
של הסיפור היחיד הזה,

159
00:07:29,000 --> 00:07:31,000
כמו גם הפרופסור,

160
00:07:31,000 --> 00:07:36,000
שפעם אחת אמר לי שהרומן שלי אינו "אפריקאי אותנטי".

161
00:07:36,000 --> 00:07:38,000
הייתי אמנם מוכנה להודות שהיו מספר דברים

162
00:07:38,000 --> 00:07:40,000
שגויים ברומן,

163
00:07:40,000 --> 00:07:44,000
שהוא נכשל במספר מקומות.

164
00:07:44,000 --> 00:07:46,000
אך התקשיתי לדמיין שהוא נכשל

165
00:07:46,000 --> 00:07:49,000
בהשגת משהו כמו "אותנטיות אפריקאית".

166
00:07:49,000 --> 00:07:51,000
ולמען האמת כלל לא הבנתי מה

167
00:07:51,000 --> 00:07:54,000
היא "אותנטיות אפריקאית".

168
00:07:54,000 --> 00:07:56,000
הפרופסור אמר לי כי דמויותיי ברומן

169
00:07:56,000 --> 00:07:58,000
היו דומות מדי לו עצמו -

170
00:07:58,000 --> 00:08:00,000
אדם משכיל מהמעמד הבינוני.

171
00:08:00,000 --> 00:08:02,000
הדמויות בספרי נסעו במכוניות.

172
00:08:02,000 --> 00:08:05,000
הן לא גוועו ברעב.

173
00:08:05,000 --> 00:08:09,000
ולפיכך חפו מ-"אותנטיות אפריקאית".

174
00:08:09,000 --> 00:08:12,000
אבל אוסיף במהירות כי אף אני כושלת באותה מידה

175
00:08:12,000 --> 00:08:15,000
בסוגיה של "הסיפור היחיד".

176
00:08:15,000 --> 00:08:19,000
לפני מספר שנים, ביקרתי במקסיקו בהיותי בארצות הברית.

177
00:08:19,000 --> 00:08:21,000
האקלים הפוליטי בארצות הברית באותה העת היה מתוח.

178
00:08:21,000 --> 00:08:25,000
ונערכו דיונים על הגירה.

179
00:08:25,000 --> 00:08:27,000
וכפי שקורה במקרים רבים באמריקה,

180
00:08:27,000 --> 00:08:30,000
הגירה הפכה בעלת משמעות נרדפת למקסיקנים.

181
00:08:30,000 --> 00:08:32,000
היו סיפורים אין-ספור על מקסיקנים

182
00:08:32,000 --> 00:08:34,000
כעל אנשים שהיו

183
00:08:34,000 --> 00:08:36,000
עושקים את מערכת הבריאות,

184
00:08:36,000 --> 00:08:38,000
חומקים אל תוך גבולות המדינה,

185
00:08:38,000 --> 00:08:42,000
נעצרים במעברי הגבול, דברים מסוג זה.

186
00:08:42,000 --> 00:08:46,000
אני זוכרת את עצמי הולכת ביומי הראשון בגוודלחרה,

187
00:08:46,000 --> 00:08:48,000
מתבוננת באנשים בדרכם לעבודה,

188
00:08:48,000 --> 00:08:50,000
מגלגלים טורטיות בכיכר השוק,

189
00:08:50,000 --> 00:08:53,000
מעשנים, צוחקים.

190
00:08:53,000 --> 00:08:56,000
אני זוכרת כי בתחילה חשתי מופתעת.

191
00:08:56,000 --> 00:08:59,000
ואז מצאתי את עצמי מוצפת בבושה.

192
00:08:59,000 --> 00:09:02,000
הבנתי שהייתי כה שקועה

193
00:09:02,000 --> 00:09:04,000
בסיקור התקשורתי על מקסיקנים

194
00:09:04,000 --> 00:09:06,000
כך שהם הפכו להיות דבר אחד בראשי,

195
00:09:06,000 --> 00:09:09,000
המהגר הבזוי.

196
00:09:09,000 --> 00:09:11,000
שוכנעתי לקנות את הסיפור היחיד על מקסיקנים

197
00:09:11,000 --> 00:09:14,000
וחשתי שאני מאד מתביישת בעצמי.

198
00:09:14,000 --> 00:09:16,000
והרי לפניכם הדרך ליצור סיפור יחיד:

199
00:09:16,000 --> 00:09:19,000
הציגו בני עם מסוים כדבר אחד בלבד,

200
00:09:19,000 --> 00:09:21,000
אך ורק דבר אחד,

201
00:09:21,000 --> 00:09:23,000
פעם אחר פעם,

202
00:09:23,000 --> 00:09:26,000
ולבסוף לכך בדיוק הם יהפכו.

203
00:09:26,000 --> 00:09:28,000
זה בלתי אפשרי לדבר אודות הסיפור היחיד

204
00:09:28,000 --> 00:09:31,000
מבלתי לדבר על כוח.

205
00:09:31,000 --> 00:09:33,000
יש מילה בשפת האגיבו (שפה ממזרח ניגריה),

206
00:09:33,000 --> 00:09:35,000
שאני נזכרת בה כל אימת שאני חושבת על

207
00:09:35,000 --> 00:09:38,000
מבנה היררכיית הכוח בעולם, וזו המילה "נ'קאלי".

208
00:09:38,000 --> 00:09:40,000
זהו שם-עצם שאפשר לתרגמו בצורה חופשית

209
00:09:40,000 --> 00:09:43,000
כ-"להיות טוב יותר ממישהו אחר".

210
00:09:43,000 --> 00:09:46,000
ממש כמו העולם הפוליטי והכלכלי,

211
00:09:46,000 --> 00:09:48,000
כך גם סיפורים מוגדרים

212
00:09:48,000 --> 00:09:51,000
על פי עיקרון הנ'קאלי.

213
00:09:51,000 --> 00:09:53,000
כיצד מספרים אותם, מי הוא המספר אותם,

214
00:09:53,000 --> 00:09:56,000
היכן הם מסופרים, כמה סיפורים ישנם,

215
00:09:56,000 --> 00:10:00,000
כל אלה תלויים בכוח.

216
00:10:00,000 --> 00:10:03,000
הכוח הוא היכולת לא רק לספר את סיפורו של האחר,

217
00:10:03,000 --> 00:10:07,000
אלא לקבוע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם.

218
00:10:07,000 --> 00:10:09,000
המשורר הפלסטיני מוּריד ברגותי כותב

219
00:10:09,000 --> 00:10:12,000
שאם ברצונך לנשל עם,

220
00:10:12,000 --> 00:10:15,000
הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לספר את סיפורו

221
00:10:15,000 --> 00:10:18,000
ולהזכיר אותו שני.

222
00:10:18,000 --> 00:10:22,000
התחילו את הסיפור עם החצים של הילידים האמריקאים,

223
00:10:22,000 --> 00:10:25,000
ולא עם הגעת הבריטים ליבשת,

224
00:10:25,000 --> 00:10:28,000
ויש לכם סיפור שונה לחלוטין.

225
00:10:28,000 --> 00:10:30,000
התחילו את הסיפור עם

226
00:10:30,000 --> 00:10:32,000
הכשלון של המדינה האפריקאית,

227
00:10:32,000 --> 00:10:36,000
ולא עם היצירה הקולוניאלית של המדינה האפריקאית,

228
00:10:36,000 --> 00:10:40,000
והרי לכם סיפור שונה לחלוטין.

229
00:10:40,000 --> 00:10:42,000
לאחרונה הרציתי באוניברסיטה, ובהרצאה

230
00:10:42,000 --> 00:10:44,000
סטודנט אמר לי שזו

231
00:10:44,000 --> 00:10:46,000
חרפה גדולה

232
00:10:46,000 --> 00:10:49,000
שגברים ניגרים הם גברים מכים,

233
00:10:49,000 --> 00:10:52,000
כמו האב ברומן שכתבתי.

234
00:10:52,000 --> 00:10:54,000
עניתי לו שבדיוק סיימתי לקרוא רומן

235
00:10:54,000 --> 00:10:56,000
שנקרא "פסיכופת אמריקאי"

236
00:10:56,000 --> 00:10:58,000
(צחוק)

237
00:10:58,000 --> 00:11:00,000
ושזו חרפה גדולה

238
00:11:00,000 --> 00:11:03,000
שבחורים אמריקאים צעירים הם רוצחים סדרתיים.

239
00:11:03,000 --> 00:11:07,000
(צחוק)

240
00:11:07,000 --> 00:11:13,000
(מחיאות כפיים)

241
00:11:13,000 --> 00:11:16,000
אם כן, מובן שדברי נאמרו מתוך כעס מעודן.

242
00:11:16,000 --> 00:11:18,000
(צחוק)

243
00:11:18,000 --> 00:11:20,000
לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב

244
00:11:20,000 --> 00:11:22,000
שרק משום שקראתי רומן

245
00:11:22,000 --> 00:11:24,000
שבו יש דמות של רוצח סדרתי

246
00:11:24,000 --> 00:11:26,000
הוא איכשהו מייצג

247
00:11:26,000 --> 00:11:28,000
את כל האמריקאים.

248
00:11:28,000 --> 00:11:31,000
וזאת, לא משום שאני אדם טוב יותר מאשר אותו סטודנט,

249
00:11:31,000 --> 00:11:34,000
אלא, שבהינתן כוחה התרבותי והכלכלי של אמריקה,

250
00:11:34,000 --> 00:11:36,000
היו ברשותי סיפורים רבים על אמריקה.

251
00:11:36,000 --> 00:11:40,000
קראתי את טיילר ואפדייק וסטיינבק וגייטסקיל.

252
00:11:40,000 --> 00:11:43,000
לא היה לי סיפור יחיד על אמריקה.

253
00:11:43,000 --> 00:11:46,000
כאשר למדתי, לפני שנים מספר, שמצופה מסופרים

254
00:11:46,000 --> 00:11:50,000
שתהיה להם ילדות לא מאושרת

255
00:11:50,000 --> 00:11:52,000
כדי שיהיו מוצלחים,

256
00:11:52,000 --> 00:11:54,000
התחלתי לתהות כיצד אני יכולה לבדות

257
00:11:54,000 --> 00:11:56,000
דברים נוראיים שהוריי עשו לי.

258
00:11:56,000 --> 00:11:58,000
(צחוק)

259
00:11:58,000 --> 00:12:02,000
אך האמת היא שעברה עלי ילדות מאושרת ביותר,

260
00:12:02,000 --> 00:12:05,000
מלאת צחוק ואהבה, במשפחה קרובה וחמה.

261
00:12:05,000 --> 00:12:09,000
אבל עדיין, היו לי סבים שמתו במחנות הפליטים.

262
00:12:09,000 --> 00:12:13,000
בן דודי פול'ה מת משום שלא זכה לטיפול רפואי הולם.

263
00:12:13,000 --> 00:12:16,000
אחד מחברי הטובים ביותר, אוקולומה, מת בהתרסקות מטוס

264
00:12:16,000 --> 00:12:19,000
כיוון שברכב מכבי האש לא נשארו מים.

265
00:12:19,000 --> 00:12:22,000
גדלתי בצילו של משטר צבאי דכאני

266
00:12:22,000 --> 00:12:24,000
שפיחת את ערך החינוך,

267
00:12:24,000 --> 00:12:27,000
כך שלעיתים הורי לא קיבלו את המשכורת שלהם.

268
00:12:27,000 --> 00:12:31,000
ולפיכך, כילדה, ראיתי את הריבה נעלמת משולחן ארוחת הבוקר,

269
00:12:31,000 --> 00:12:33,000
ואחריה המרגרינה נעלמה,

270
00:12:33,000 --> 00:12:36,000
ואז הלחם עצמו הפך יקר מדי,

271
00:12:36,000 --> 00:12:39,000
וגם החלב הפך להיות קצוב.

272
00:12:39,000 --> 00:12:42,000
ויותר מכל, סוג של פחד פוליטי שנדמה כרגיל למראה

273
00:12:42,000 --> 00:12:46,000
חדר אל תוך חיינו.

274
00:12:46,000 --> 00:12:48,000
כל הסיפורים הללו עשו ממני את מי שאני.

275
00:12:48,000 --> 00:12:52,000
אך להתעקש על הסיפורים השליליים

276
00:12:52,000 --> 00:12:55,000
משמעו שיטוח של חוויות חיי,

277
00:12:55,000 --> 00:12:57,000
והתעלמות משאר הסיפורים

278
00:12:57,000 --> 00:12:59,000
שהגדירו אותי.

279
00:12:59,000 --> 00:13:02,000
הסיפור היחיד קובע סטריאוטיפים.

280
00:13:02,000 --> 00:13:05,000
והבעיה עם סטריאוטיפים

281
00:13:05,000 --> 00:13:07,000
היא לא שהם חסרי אמת,

282
00:13:07,000 --> 00:13:09,000
אלא שהם בלתי שלמים.

283
00:13:09,000 --> 00:13:13,000
הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד.

284
00:13:13,000 --> 00:13:15,000
מובן, אפריקה היא יבשת רווייה באסונות.

285
00:13:15,000 --> 00:13:19,000
חלקם קשים במיוחד - כמו מקרי האונס המזעזעים בקונגו.

286
00:13:19,000 --> 00:13:21,000
וחלקם מדכאים, כמו העובדה

287
00:13:21,000 --> 00:13:26,000
שעל כל 5,000 מובטלים מחפשי עבודה, ישנה משרה פנויה אחת בניגריה.

288
00:13:26,000 --> 00:13:29,000
אך ישנם גם סיפורים שאינם על אסון.

289
00:13:29,000 --> 00:13:33,000
וזה חשוב ביותר; זה חשוב באותה מידה לדבר גם עליהם.

290
00:13:33,000 --> 00:13:35,000
תמיד חשתי שזה בלתי אפשרי

291
00:13:35,000 --> 00:13:38,000
לגשת בצורה נאותה אל מקום או אדם

292
00:13:38,000 --> 00:13:42,000
מבלי לערב את כל הסיפורים של אותו מקום או אותו אדם.

293
00:13:42,000 --> 00:13:45,000
התוצאה של הסיפור היחיד

294
00:13:45,000 --> 00:13:48,000
היא בכך, שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי.

295
00:13:48,000 --> 00:13:52,000
הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר.

296
00:13:52,000 --> 00:13:55,000
הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה

297
00:13:55,000 --> 00:13:57,000
במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה.

298
00:13:57,000 --> 00:13:59,000
אז מה אפוא, אם לפני הטיול שלי למקסיקו

299
00:13:59,000 --> 00:14:03,000
הייתי עוקבת אחר דיוני ההגירה משני הצדדים,

300
00:14:03,000 --> 00:14:05,000
הצד אמריקאי והצד המקסיקני?

301
00:14:05,000 --> 00:14:09,000
מה אם אימי הייתה מספרת לנו שמשפחתו של פיד'ה הייתה ענייה

302
00:14:09,000 --> 00:14:11,000
וגם חרוצה?

303
00:14:11,000 --> 00:14:13,000
מה אם הייתה לנו תחנת טלוויזיה אפריקאית

304
00:14:13,000 --> 00:14:17,000
שהייתה משדרת סיפורים אפריקאים מגוונים לכל רחבי העולם?

305
00:14:17,000 --> 00:14:19,000
מה שהסופר הניגרי צ'נואה אצ'בה קורא לו

306
00:14:19,000 --> 00:14:22,000
"איזון בין סיפורים"

307
00:14:22,000 --> 00:14:25,000
מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על המוציא לאור הניגרי שלי,

308
00:14:25,000 --> 00:14:27,000
מוקטה באקארי,

309
00:14:27,000 --> 00:14:29,000
אדם בלתי רגיל שעזב את עבודתו בבנק

310
00:14:29,000 --> 00:14:32,000
כדי להגשים את חלומו ולפתוח בית הוצאה?

311
00:14:32,000 --> 00:14:36,000
התפיסה המקובלת באותה העת הייתה שניגרים לא קוראים ספרות.

312
00:14:36,000 --> 00:14:38,000
הוא לא הסכים. הוא חש

313
00:14:38,000 --> 00:14:40,000
שאנשים שיכולים לקרוא, יקראו

314
00:14:40,000 --> 00:14:44,000
אם תספק להם ספרות שתהיה זמינה ושניתן לעמוד כלכלית ברכישתה.

315
00:14:44,000 --> 00:14:47,000
זמן קצר לאחר שהוא הוציא לאור את הרומן הראשון שלי

316
00:14:47,000 --> 00:14:50,000
הגעתי לתחנת טלוויזיה בלאגוס כדי לערוך ראיון.

317
00:14:50,000 --> 00:14:53,000
ואישה שעבדה בתחנה כשליחה באה לקראתי ואמרה:

318
00:14:53,000 --> 00:14:56,000
"ממש חיבבתי את הרומן שלך. לא אהבתי את סופו

319
00:14:56,000 --> 00:14:59,000
עכשיו את חייבת לכתוב לו ספר המשך, וזה מה שצריך לקרות בו..."

320
00:14:59,000 --> 00:15:02,000
(צחוק)

321
00:15:02,000 --> 00:15:05,000
והיא החלה לספר לי מה לכתוב בספר ההמשך.

322
00:15:05,000 --> 00:15:08,000
הייתי לא רק מוקסמת, אלא גם התרגשתי מאד.

323
00:15:08,000 --> 00:15:11,000
הרי לפניכם אישה, חלק מההמון הניגרי הרגיל למראה,

324
00:15:11,000 --> 00:15:14,000
שאנשיו לא אמורים להיות קוראי ספרים.

325
00:15:14,000 --> 00:15:16,000
לא זו בלבד שהיא קראה את הספר, היא אף לקחה בעלות עליו

326
00:15:16,000 --> 00:15:19,000
וחשה הצדקה להגיד לי

327
00:15:19,000 --> 00:15:21,000
מה לכתוב בסיפור ההמשך.

328
00:15:21,000 --> 00:15:25,000
אם כן, מה אם השותפה שלי היה מכירה את חברתי פומי אונדה,

329
00:15:25,000 --> 00:15:28,000
אישה חסרת מורא שמגישה תוכנית טלוויזיה בלאגוס,

330
00:15:28,000 --> 00:15:31,000
וחדורת שליחות לספר את הסיפורים שכולנו מעדיפים לשכוח?

331
00:15:31,000 --> 00:15:35,000
מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על ניתוח הלב

332
00:15:35,000 --> 00:15:38,000
שנערך בלאגוס בשבוע שעבר?

333
00:15:38,000 --> 00:15:42,000
מה אם השותפה שלי הייתה מכירה מוזיקה ניגרית עכשווית?

334
00:15:42,000 --> 00:15:45,000
אנשים מוכשרים ששרים באנגלית ובתערובת שפות שונות,

335
00:15:45,000 --> 00:15:47,000
ובשפות איגבו ויורובה ואייג'ו,

336
00:15:47,000 --> 00:15:51,000
ממזגים השפעות החל מג'יי-זי וכלה בפאלא (פאלא קוטי - מוזיקאי ניגרי)

337
00:15:51,000 --> 00:15:54,000
עד לבוב מארלי ועד לסביהם של המוזיקאים.

338
00:15:54,000 --> 00:15:56,000
מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את עורכת הדין

339
00:15:56,000 --> 00:15:58,000
שהגישה תביעה לאחרונה לבית המשפט בניגריה

340
00:15:58,000 --> 00:16:00,000
בכדי לשנות חוק מגוחך

341
00:16:00,000 --> 00:16:03,000
שקובע כי אישה זקוקה לאישור בעלה

342
00:16:03,000 --> 00:16:06,000
קודם שהיא ניגשת לחדש את הדרכון שלה?

343
00:16:06,000 --> 00:16:09,000
מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את נוליווד,

344
00:16:09,000 --> 00:16:13,000
המלאה באנשים חדשניים היוצרים קולנוע חרף קשיים טכניים רבים?

345
00:16:13,000 --> 00:16:15,000
סרטים כה פופולאריים

346
00:16:15,000 --> 00:16:17,000
עד שהם דוגמה מעולה

347
00:16:17,000 --> 00:16:20,000
לניגרים שצורכים את פרי עמלם.

348
00:16:20,000 --> 00:16:23,000
מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את קולעת הצמות שלי, עם השאפתנות הנהדרת שלה,

349
00:16:23,000 --> 00:16:27,000
שזה עתה הקימה את העסק העצמאי שלה למכירת תוספות שיער?

350
00:16:27,000 --> 00:16:29,000
או על מיליוני ניגרים נוספים

351
00:16:29,000 --> 00:16:31,000
שהקימו בתי עסק ולעיתים כושלים,

352
00:16:31,000 --> 00:16:35,000
אך ממשיכים לטפח את השאיפות?

353
00:16:35,000 --> 00:16:37,000
כל פעם שאני בבית, אני מתעמתת עם

354
00:16:37,000 --> 00:16:40,000
אותם גורמים רגילים של כעס, שהם מנת חלקם של רוב הניגרים:

355
00:16:40,000 --> 00:16:43,000
התשתיות הכושלות שלנו, הממשלה הכושלת שלנו.

356
00:16:43,000 --> 00:16:46,000
אך נזכרת גם בחוסן יוצא הדופן של אנשים

357
00:16:46,000 --> 00:16:49,000
שמשגשגים על אף הממשלה,

358
00:16:49,000 --> 00:16:51,000
לא בזכותה.

359
00:16:51,000 --> 00:16:54,000
אני מלמדת סדנאות כתיבה בלאגוס כל קיץ.

360
00:16:54,000 --> 00:16:57,000
וזה מדהים עבורי כמה אנשים נרשמים,

361
00:16:57,000 --> 00:17:00,000
כמה אנשים כמהים לכתוב,

362
00:17:00,000 --> 00:17:02,000
לספר סיפורים.

363
00:17:02,000 --> 00:17:05,000
המוציא לאור הניגרי שלי ואני בדיוק הקמנו מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח)

364
00:17:05,000 --> 00:17:07,000
שקרוי "קרן פארפינה".

365
00:17:07,000 --> 00:17:10,000
ויש לנו חלומות גדולים לבנות ספריות

366
00:17:10,000 --> 00:17:12,000
ולשפץ ספריות שכבר קיימות,

367
00:17:12,000 --> 00:17:15,000
ולספק ספרים לבתי ספר ציבוריים

368
00:17:15,000 --> 00:17:17,000
שהספריות שלהם ריקות מספרים,

369
00:17:17,000 --> 00:17:19,000
וכן לארגן עוד ועוד סדנאות,

370
00:17:19,000 --> 00:17:21,000
בקריאה ובכתיבה,

371
00:17:21,000 --> 00:17:24,000
עבור כל אותם אנשים שרעבים לספר את הסיפורים הרבים שלנו.

372
00:17:24,000 --> 00:17:26,000
סיפורים הם חשובים.

373
00:17:26,000 --> 00:17:28,000
סיפורים רבים הם חשובים.

374
00:17:28,000 --> 00:17:32,000
סיפורים שימשו בכדי לנשל ולהשמיץ.

375
00:17:32,000 --> 00:17:36,000
אך סיפורים יכולים לשמש גם בכדי להעצים והגביר אנושיות של קבוצה.

376
00:17:36,000 --> 00:17:39,000
סיפורים יכולים לרמוס את כבודם הסגולי.

377
00:17:39,000 --> 00:17:44,000
אך סיפורים יכולים גם לתקן אותו כבוד סגולי פגוע.

378
00:17:44,000 --> 00:17:46,000
הסופרת האמריקאית אליס ווקר כתבה קטע

379
00:17:46,000 --> 00:17:48,000
על קרוביה הדרומיים

380
00:17:48,000 --> 00:17:50,000
כאשר עברו אל הצפון.

381
00:17:50,000 --> 00:17:52,000
היא הציגה בפניהם ספר אודות

382
00:17:52,000 --> 00:17:55,000
החיים שהשאירו מאחוריהם בדרום.

383
00:17:55,000 --> 00:17:59,000
"הם ישבו סביב, קראו את הספר בעצמם,

384
00:17:59,000 --> 00:18:05,000
מאזינים לי קוראת את הספר, והרוויחו מחדש כעין גן העדן".

385
00:18:05,000 --> 00:18:08,000
הייתי רוצה לסיים עם המחשבה הזו:

386
00:18:08,000 --> 00:18:11,000
שכאשר אנו דוחים מאיתנו את הסיפור היחיד,

387
00:18:11,000 --> 00:18:14,000
כאשר אנו מכירים בכך שלעולם אין רק סיפור יחיד

388
00:18:14,000 --> 00:18:16,000
על שום מקום,

389
00:18:16,000 --> 00:18:18,000
אנו מרוויחים מחדש כעין גן העדן.

390
00:18:18,000 --> 00:18:20,000
תודה לכם.

391
00:18:20,000 --> 00:18:28,000
(מחיאות כפיים)