לפעמים אנשים באים לבית החולים

ונשארים פה בחדר של הקרובים להם

לארבעה חמישה ימים

בשבילם, קוסמת האפשרות של לקום ולהסתובב קצת

בזמן שהם עוברים פרוצדורה רפואית

ולהיות מעורב באמנות מקורית.

dם יש אנשים שלא רוצים

ללכת לקפלה בבית החולים

צריך מקומות שמותר ללכת אליהם

ולחוות רגעים, מחשבות ורגשות

שהם לאו דווקא בחלל של תפילה.

ג'ואן כהן: אנחנו מחפשים אמנות שגורמת למעורבות

כשאנשים, בעצם, יוצרים קשר עם האמנות

והמעורבות היא ממשית.

היא עושה משהו, מפעילה בצורה מסוימת.

המנטרה שלנו כאן היא:

"רפואה מרפאה אותך, אמנות מרפאה את הנפש."

ואנחנו באמת מאמינים שזה יעזור לך

לעבור את הרגע שבו אתה נמצא.

אופי: זה המזדרון

והעבודה תהיה לכל אורך המזדרון.

ואז, אחד הדברים אהבתי כשביקרתי כאן

היה שבסוף המזדרון יש נוף שבור עם הגג הזה.

וחשבתי שזה היה מענין.

ושהיה רגע פואטי בזה-

ששבר את הנוף.

זה יוצר קו אופק אחר.

וזה בסוף מתקשר למה שקורה כאן.

אני מקוה שאם מישהו נמצא בתקופה קשה

שהוא יוכל לבוא לכאן ולשבת אולי ולחוות

מין רגע שמיימי עם הצילומים.

הכוונה העיקרית שלי - עם העבודה הזאת, כשיצרתי אותה-

היא שתוכל לבוא לכאן לאורך תקןפה של למעלה מ-20 שנה

והצילומים יעוררו את אותן תחושות שעולות

כשאתה נוהג דרך העיר שבה גדלת.

איש: האם זו אדג'ווטר?

אופי: כן, זו אדג'ווטר.

(צחוק)

אתה צודק.

איש: והיית על המזח?

אופי: כן, אני על המזח.

איש: זו התמונה החביבה עלי.

אופי: אני שמחה לשמוע.

אתם עובדים כאן. אתה תזכו לחיות איתן.

זו התקנת קבע.

איש: כן זה המזדרון שלי.

עמדתי לנקות כאן, אבל אתם כאןת אז...

(צוחקים)

אופי: זה טוב!

בדרך כלל, אני מרגישה שהעבודה שלי משרתת רק היבט אחד

של החברה, כביכול.

כאילו, העבודה שלי היא יקרה.

אנשים שרוצים לחיות איתה, צריכים לשלם הרבה כסף על זה.

יש כל מיני מציאויות שלמעשה

מטרידות אותי במידה מסוימת.

אבל יש גם מקום שבו, במהותו,

בגרעין של הקיום שלי,

אני מאמינה שאמנות צריכה להיות ציבורית.

אני לא רוצה שזה יהיה מותקן בשום מקום אחר.

אני לא מתכוננת לעשות תערוכה מעבר לכאן,

אז אם אנשים רוצים לראות את זה, הם צריכים לבוא לכאן כדי לראות זאת.

וזה כל כך חשוב לי, כי הרעיון עלה בשביל המקום הזה,

הוא תוכנן לחלל הזה, ספציפית,

ואם אתה רוצה לחוות את זה, אתה חייב לבוא לקליבלנד.