מהפכות רבות התקיימו

במאה האחרונה,

אך ייתכן כי החשובה מכולן

היא מהפכת אריכות-הימים.

אנו חיים כיום בממוצע

34 שנים יותר מאשר הסבים הגדולים שלנו.

חשבו על זה.

מדובר בתקופת חיים בוגרים שנייה

שנוספה לתוחלת החיים שלנו.

ועדיין, ברוב המקרים,

התרבות שלנו לא השלימה עם משמעות הדבר.

אנו עדיין חיים על פי הפרדיגמה הישנה

של גיל כקשת.

זוהי המטפורה הישנה.

אתה נולד, מגיע לשיא באמצע החיים,

ומתדרדר עד אפיסת כוחות.

(צחוק)

גיל כפתולוגיה.

אבל אנשים רבים כיום --

פילוסופים, אמנים, רופאים, מדענים --

בוחנים מחדש את 'המערכה השלישית', במילותיי,

שלושת העשורים האחרונים של החיים.

הם מבינים שמדובר בשלב התפתחותי בחיים

בעל חשיבות משלו --

שונה מאמצע החיים

כפי שגיל ההתבגרות שונה מהילדות.

והם שואלים -- על כולנו לשאול --

כיצד ננצל את הזמן הזה?

כיצד נחיה אותו נכון?

מהי המטפורה המתאימה החדשה

להזדקנות?

בשנה האחרונה חקרתי את הנושא וכתבתי עליו.

וגיליתי

כי מטפורה מתאימה יותר להזדקנות

היא זו של מדרגות --

התרוממותה של הרוח האנושית,

המביאה אותנו לתבונה, שלמות

ואותנטיות.

גיל לא כפתולוגיה בכלל;

גיל כפוטנציאל.

ונחשו מה?

הפוטנציאל אינו של מעטים ברי-מזל.

מתברר כי

רוב האנשים מעל גיל 50

מרגישים טוב יותר, מתוחים פחות,

עוינים פחות וחרדים פחות.

אנו נוטים לראות מכנה משותף

יותר מאשר הבדלים.

מספר מחקרים אף אומרים

שאנו מאושרים יותר.

זה לא מה שחשבתי שיהיה, תאמינו לי.

אני באה משושלת ארוכה של דיכאוניים.

כשהגעתי לשנות ה40' המאוחרות שלי,

כשהתעוררתי בבוקר

שש המחשבות הראשונות שלי היו כולן שליליות.

והתחלתי לפחד.

חשבתי, אוי לא,

אני עומדת להפוך לזקנה נרגנת.

אבל עכשיו כשאני באמצע 'המערכה השלישית' שלי,

אני מבינה כי אף פעם לא הייתי כה מאושרת.

אני מרגישה כזו הרגשה חזקה של רווחה.

וגיליתי

שכשאתה בתוך הזקנה,

בניגוד לצפייה בה מבחוץ,

הפחד נעלם.

אתה מבין שאתה עדיין אתה --

ואולי אף יותר מאי-פעם.

פיקאסו אמר פעם, "לוקח זמן רב להיהפך צעיר."

(צחוק)

איני רוצה לשוות להזדקנות אופי רומנטי.

כמובן, אין שום ערובה

לכך שזו תהיה תקופה של הגשמה וצמיחה.

חלק מזה הוא מזל.

חלק מזה, כמובן, הוא גנטיקה.

למעשה, שליש מזה הוא גנטיקה.

ואין הרבה מה לעשות לגבי זה.

אבל זה אומר ששני-שלישים

מהצלחתנו ב'מערכה השלישית',

תלויים בנו במידה מסויימת.

אנו נדון בדברים שביכולתנו לעשות

כדי שהשנים שנוספו לנו תהיינה מוצלחות

וכיצד נשתמש בהן בכדי לעשות שינוי.

הרשו לי לומר משהו על המדרגות,

שעלולות להראות כמטפורה מוזרה עבור מבוגרים,

בהתחשב בעובדה שמבוגרים רבים מתקשים במדרגות.

(צחוק)

כולל אותי.

כפי שאתם אולי יודעים,

העולם כולו פועל על פי כלל אוניברסלי:

אנטרופיה, החוק השני של תרמודינמיקה.

אנטרופיה משמעותה שכל מה שבעולם,

נמצא במצב של ירידה ודעיכה,

הקשת.

יש רק יוצא אחד מן הכלל האוניברסלי הזה,

וזוהי הרוח האנושית,

אשר יכולה לצמוח הלאה --

המדרגות --

ולהביא אותנו לכדי שלמות,

אותנטיות ותבונה.

והנה דוגמה לכוונתי.

ההתרוממות הזו

יכולה להתקיים גם מול קשיים פיזיים קיצוניים.

לפני כשלוש שנים,

קראתי מאמר בניו-יורק טיימס.

הוא היה על גבר בשם ניל סלינגר --

בן 57, עורך דין לשעבר --

שהצטרף לקבוצת הכותבים בקולג' ע"ש שרה לורנס

שם הוא מצא את קולו הספרותי.

שנתיים לאחר מכן,

הוא אובחן כחולה בALS, הידועה בכינויה 'מחלת לו גריג'.

זוהי מחלה נוראית וקטלנית.

היא מתישה את הגוף, אך הראש נשאר צלול.

במאמר, מר סלינגר כתב את הדברים הבאים

כדי לתאר את מה שעובר עליו.

ואני מצטטת,

"בעוד שריריי נחלשו,

כתיבתי התחזקה.

כשאיבדתי לאט את יכולת הדיבור,

הרווחתי את קולי.

בעוד אני מצטמק, צמחתי.

בעוד אני מאבד כל כך הרבה,

התחלתי סוף סוף למצוא את עצמי."

ניל סלינגר, בעיניי,

הוא התגלמות העלייה במדרגות

במהלך 'המערכה השלישית' שלו.

כולנו נולדים עם רוח,

אך לפעמים היא נבלמת

על ידי האתגרים שמציבים החיים,

אלימות, התעללות, הזנחה.

ייתכן שהורינו סבלו מדיכאון.

ייתכן שהם לא יכלו לאהוב אותנו

מעבר להצלחתנו בעולם.

ייתכן שאנו עדיין סובלים

מכאב נפשי, מפצע.

ייתכן שאנו מרגישים כי בקשרים רבים לא סגרנו מעגל.

כך שאנו עלולים להרגיש שלא סגרנו מעגל.

ייתכן כי המשימה של 'המערכה השלישית'

היא לעשות לעצמנו סגירת מעגל.

עבורי, היא התחילה כשהגעתי ל'מערכה השלישית' שלי,

יום הולדתי ה60.

כיצד אני אמורה לחיות אותה?

מה הייתי אמורה להשיג במערכה האחרונה הזו?

והבנתי שכדי לדעת לאן אני הולכת,

עלי לדעת היכן הייתי.

אז חזרתי

וחקרתי את שתי המערכות הראשונות שלי,

וניסיתי לגלות מי הייתי אז,

מי הייתי באמת --

לא מי שהוריי או אנשים אחרים אמרו לי שהייתי,

או התייחסו אלי כאילו הייתי.

אלא מי הייתי? מי היו הוריי --

לא כהורים, אלא כבני-אדם?

מי היו הסבים שלי?

איך הם התייחסו להורים שלי?

דברים מסוג זה.

כמה שנים אחרי, גיליתי

שהתהליך הזה שעברתי

נקרא בפי פסיכולוגים

"לבצע סקירה של החיים."

והם אומרים שהוא עשוי להעניק חשיבות חדשה,

בהירות ומשמעות

לחיים של בן אדם.

אתם עשויים לגלות, כמוני,

שדברים רבים שחשבתם שהיו באשמתכם,

דברים רבים שחשבתם לגבי עצמכם,

לא היו קשורים בכלל אליכם.

הם לא היו באשמתכם; אתם בסדר גמור.

ותוכלו לחזור אחורה

ולסלוח להם

ולסלוח לעצמכם.

תוכלו לשחרר את עצמכם

מהעבר שלכם.

תוכלו לשנות

את מערכת-היחסים עם העבר שלכם.

כשכתבתי על זה,

נתקלתי בספר שנקרא "האדם מחפש משמעות"

מאת ויקטור פראנקל.

ויקטור פראנקל היה פסיכיאטר גרמני

ששהה חמש שנים במחנה-ריכוז נאצי.

והוא כתב שבזמן שהותו במחנה,

הוא יכול לומר, במידה והם ישוחררו,

מי מהאנשים יהיה בסדר,

ומי לא.

והוא כתב:

"כל דבר בחיים יכול להילקח ממך

פרט לדבר אחד,

החופש שלך לבחור

כיצד תגיב

למצב.

זה מה שקובע

את איכות החיים שחיינו --

לא אם היינו עשירים או עניים,

מפורסמים או אלמונים,

בריאים או חולים.

מה שקובע את איכות החיים שלנו

הוא האופן בו אנו מתייחסים למציאות,

איזו משמעות אנו מייחסים לה,

באיזו גישה אנו דבקים לגביה,

איזה הלך-רוח אנו נותנים לה לעורר."

ייתכן כי המטרה המרכזית של 'המערכה השלישית'

היא לחזור ולנסות, אם ישנו צורך,

לשנות את מערכת-היחסים שלנו

עם העבר.

מחקרים קוגניטיביים מראים,

שכאשר אנו עושים זאת,

יש לזה ביטוי נוירולוגי --

מסלולים עצביים נוצרים במוח.

אם לאורך זמן,

אתם מגיבים בשלילה לאירועים ואנשים מהעבר,

מסלולים עצביים נסללים

על ידי אותות כימיים וחשמליים שנשלחים במוח.

ולאורך זמן, המסלולים העצביים הללו מתקבעים,

הם הופכים לנורמה --

אפילו שזה רע לנו

כיוון שזה גורם לנו מתח וחרדה.

לעומת זאת, אם

נוכל לחזור ולשנות את מערכת-היחסים שלנו,

לבחון מחדש את מערכת-היחסים שלנו

עם אנשים ואירועים מהעבר,

מסלולים עצביים יכולים להשתנות.

ואם נוכל לשמר

את הרגשות החיוביים יותר לגבי העבר,

הם יהפכו לנורמה החדשה.

זה כמו לאתחל תרמוסטט.

לא מדובר בלעבור חוויות

שהופכות אותנו לחכמים,

זה ההרהור בחוויות שעברנו

שעושה אותנו לחכמים --

וזה עוזר לנו להיות שלמים,

מעניק תבונה ואותנטיות.

זה עוזר לנו להפוך למה שהיינו עשויים להיות.

נשים מתחילות שלמות, לא כך?

כלומר, כנערות, אנו לוחמניות -- "כן, מי אמר?"

יש לנו זהות.

אנו הסובייקטים בחיים שלנו.

אך לעתים תכופות,

רבות מאיתנו, אם לא רובנו, בגיל התבגרות,

אנו מתחילות לדאוג לגבי השתלבות ופופולריות.

ואנו הופכות לסובייקטים ואובייקטים בחיים של אנשים אחרים.

אבל עכשיו, ב'מערכה השלישית' שלנו,

עשויה להיות לנו אפשרות

לחזור לאן שהתחלנו

ולהיות מודעות לכך בפעם הראשונה.

ואם נוכל לעשות זאת,

לא יהיה זה רק בשבילנו.

נשים מבוגרות

הן הקבוצה הדמוגרפית הגדולה ביותר בעולם.

אם נוכל להגדיר מחדש את עצמנו

ולהפוך שלמות,

הדבר ייצור שינוי תרבותי בעולם.

וזה ייתן דוגמה לדורות הצעירים

כך שהם יוכלו לתפוש מחדש את החיים שלהם.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)