אני רוצה לספר לכם סיפור

שריתק אותי בזמן שכתבתי את הספר האחרון שלי,

וזה סיפור על אירוע שקרה

לפני 3,000 שנים,

כשממלכת ישראל היתה בחיתוליה.

הסיפור מתרחש באיזור השפלה

הנמצאת היום במדינת ישראל.

והסיבה שהסיפור ריתק אותי, היא

שחשבתי שאני מבין אותו, ואז כשחזרתי לסיפור

הבנתי שלא הבנתי אותו בכלל.

לישראל הקדומה -- לאורך גבולה המזרחי

היה רכס הררי.

רכס זה עדיין קיים במדינת ישראל.

וברכס ההרים המזרחי שכנו הערים העתיקות

של האיזור, ביניהן ירושלים, בית-לחם, חברון.

ובמערב קיים מישור

על חוף הים התיכון, בו שוכנת העיר תל אביב כיום.

ובין הרכס ההררי והמישור

נמצאת השפלה,

המורכבת מסדרת עמקים ורכסים המשתרעים ממזרח למערב,

ואפשר לעקוב אחרי השפלה, לעבור דרכה

כדי להגיע ממישור החוף להרים.

והשפלה, מי שביקר בישראל יודע,

היא האיזור היפה ביותר של ישראל.

היא מרהיבה, עם חורשות אלונים

ושדות חיטה וכרמים.

אבל חשוב יותר, מבחינת ההיסטוריה של האזור

התפקיד האסטרטגי שמילאה השפלה,

והוא, היא היתה הדרך של צבאות עוינים

ממישור החוף להתקדם

ולהגיע להרים ולאיים על האוכלוסיה שגרה בהרים.

ולפני 3,000 שנים, זה בדיוק מה שקרה.

הפלישתים, אשר היו האויבים הגדולים ביותר

של ממלכת ישראל,

התגוררו במישור החוף.

הם במקור מכרתים. הם ימאים.

והם מנסים להתקדם

דרך עמקי השפלה

ולעלות להרים,

בגלל שהם רוצים לכבוש את הרמה

הסמוכה לבית לחם, ובכך לחצות את ממלכת ישראל לשניים.

וממלכת ישראל, בראשות המלך שאול,

כמובן מגלה את התקדמות הפלישתים

ושאול המלך מתחיל להוריד את צבאו מההרים

וצבא ישראל והפלישתים נפגשים בעמק האלה,

אחד מהעמקים היפים ביותר בשפלה.

הישראלים מתחפרים לאורך הרכס הצפוני,

והפלישתים מתחפרים לאורך הרכס הדרומי,

ושני הצבאות פשוט נשארים במקומם במשך שבועות

ומתבוננים זה בזה, כיוון שהם במבוי סתום.

אף צבא לא מעז לצאת לתקיפה של הצבא השני,

כיוון שבהתקדמות לתוך העמק

נחשפים באופן פגיע לצבא השני.

לבסוף, כדי לפרוץ את הקיפאון,

הפלישתים שולחים את הלוחם העצום שלהם

הישר לעמק, ושם הוא קורא,

ופנה לצבא ישראל,

"ברו-לכם איש, ויירד אליי...."

"תנו-לי איש, ונילחמה יחד"

זו היתה מסורת מלחמה בעת העתיקה שנקראה קרב-יחידים

היתה זו דרך ליישב סיכסוכים

מבלי לשפוך דם רב בקרב משמעותי.

והפלישתי שנשלח לעמק,

הלוחם החזק ביותר, הוא ענק.

גובהו שש אמות וזרת

הוא עטוי מכף רגל ועד ראש בשריון ארד נוצץ,

ויש לו חרב וכידון

ורומח. והוא פשוט מבעית.

והוא כל כך מפחיד שאף אחד מהחיילים הישראלים לא מוכן להילחם בו.

זו הרי משאלת מוות, נכון? ואין לדעתם שום סיכוי לנצח אותו

עד שלבסוף האדם היחיד שבא

הוא נער צעיר, רועה צאן,

והוא ניגש לשאול המלך ואומר: אני אלחם איתו.

ושאול אומר: "לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה, להילחם, עימו:"

"כי-נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו."

אך הרועה הצעיר נחרץ ואומר: לא, לא, לא

אתה לא מבין, אני רגיל להגן על העדר שלי

גם מפני אריות וזאבים במשך שנים. אני חושב שאצליח.

ולשאול אין ברירה. אין לו אף לוחם אחר שמוכן לגשת לקרב.

אז בלית ברירה שאול מסכים.

ואז הוא פונה לילד, ואומר לו:

"אבל אתה חייב ללבוש את השריון הזה, אתה לא יכול לגשת כך.

אז שאול מנסה לתת לרועה את השריון שלו,

אבל הרועה אומר: לא.

הוא אומר: אני לא יכול ללבוש את הדבר הז.

בתנ"ך מופיע הביטוי: "לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי"

כלומר, לא לבשתי קודם לכן שריון, אתה לא נורמלי.

אז במקום זאת הוא מתכופף לקרקע

ומרים חמש אבנים

הוא שם אותם בתיק הרועים שלו

ומתחיל לצעוד במורד ההר לפגוש את הענק.

והענק רואה את דמותו מתקרבת,

והוא קורא לעברו: "לכה אליי--ואתנה את-בשרך,"

"לעוף השמיים ולבהמת השדה"

הוא מתגרה באדם הזה

אשר בא להילחם בו.

והרועה מתקרב עוד ועוד,

והענק רואה שהוא נושא מטה,

זה כל מה שהוא נושא עימו.

במקום נשק, רק מטה רועים,

והוא אומר -- הוא נעלב --

"הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות"

והנער הרועה נוטל אחת מן האבנים

שבתיקו, ומכניס אותה לקלע

הוא מסובב את הקלע ומשחרר את האבן

והיא פוגעת בענק ישר הין העניים --

בדיוק כאן, במקום הכי פגיע --

והענק נופל מת או מחוסר הכרה,

והנער הרועה רץ אליו, נוטל את חרבו

וכורת את ראשו,

כשהפלישתים רואים את זה הם פונים לאחור ופשוט נמלטים.

וכמובן, שם הענק הוא גוליית

והשם של הנער הרועה הוא דוד,

והסיבה שהסיפור הזה ריתק אותי

במשך כתיבת הספר שלי

היא שכל מה שחשבתי שידעתי על הסיפור הזה

הסתבר כלא נכון.

אז לפי הסיפור, דוד אמור להיות ה"אנדרדוג", נכון?

למעשה, הביטוי "דוד וגוליית"

נכנס ללקסיקון כמטאפורה עבור

נצחונות לא סבירים

כשהצד החלש גובר על הצד החזק.

למה אנחנו חושבים שדוד הוא ה"אנדרדוג"?

ובכן, אנחנו חושבים כך כיוון שהוא נער,

נער קטן וגוליית הוא ענק גדול וחזק.

אנחנו חושבים גם שדוד אנדרדוג

כיוון שגוליית הוא לוחם מנוסה,

ודוד הוא בסך הכל רועה צאן.

אבל הסיבה העיקרית, שבגללה אנחנו חושבים שדוד אנדרדוג

היא מכיוון שכל מה שיש לו .... -- שגוליית מצוייד

בכל כלי הנשק המודרניים,

יש לו שריון נוצץ

וחרב וכידון ורומח

וכל מה שיש לדוד זה הקלע.

ובכן, בו נתחיל לבחון את ההנחה הזו

"כל מה שיש לדוד זה הקלע"

מכיוון שזו הטעות הראשונה שאנחנו עושים.

בלוחמה בעת העתיקה, היו שלושה סוגי לוחמים.

היו פרשים, גברים על סוסים וכרכרות,

היו לוחמי חי"ר, שנלחמו בקרב יבשה,

כשהם נושאים חרבות ומגינים

וסוג מסויים של שריון.

והיתה הארטילריה, כלומר קשתים,

אבל, חשוב יותר, קלעים = מטילי קלע

הקלעים נשאו נרתיק עור

עם שני חבלים ארוכים מחוברים אליו,

והם הניחו קלע, או אבן או כדור עופרת,

בתוך הנרתיק, והם היו מסובבים אותו כך

והם היו משחררים את אחד החבלים,

והתוצאה היתה שהקלע נורה קדימה

לעבר המטרה.

זה מה שדוד היה, וזה חשוב להבין

שהקלע הוא לא רוגטקה

זה לא זה, נכון? זה לא צעצוע.

למעשה זה נשק בעל עוצמה אדירה.

כשדוד מסובב אותו כך,

הו מסובב את הקלע בערך

בשש או בשבע סיבובים לשניה,

וזה אומר שכשהאבן משתחררת,

היא טסה קדימה ממש מהר,

סביר להניח שבמהירות של 35 מטר לשניה.

זה הרבה יותר מהיר מזריקת בייסבול

ע"י מגישי הבייסבול הטובים ביותר.

יתירה מזאת, האבנים בעמק האלה

לא היו אבנים רגילות, הן היו מבריום גופריתי,

שהמשמעות היא שיש להן צפיפות כפולה מזו של אבנים רגילות.

אם תבצעו את החישובים הבליסטיים,

של עצמת העצירה של האבן שנורתה מהקלע של דוד,

תגלו שהיא מקבילה לעוצמת העצירה

של קליע מאקדח בקוטר 0.45.

זה נשק בעל עוצמה אדירה.

דיוק, אנחנו יודעים מרשומות היסטוריות

שהקלעים -- קלעים מנוסים יכלו לפגוע

ולנטרל, ואפילו להרוג מטרה במרחק של כמעט 200 מטר.

מרקמות עתיקות, אנחנו יודעים שקלעים

היו מסוגלים לפגוע בציפור במעופה

הם היו מדוייקים להפליא.

כשדוד מתקרב -- והוא לא במרחק 200 מטר מגוליית,

הוא למעשה די קרוב לגוליית --

כשהוא מתקרב ויורה את האבן לעבר גוליית,

יש לו כוונה וציפיה מלאה

לפגוע בגוליית בנקודה הפגיעה ביותר שלו

בין העיניים.

אם תבדקו בהיסטוריה של מלחמות בעת העתיקה,

תראו ששוב ושוב

הקלעים היו הכח המכריע נגד לוחמי החי"ר

בקרבות שונים.

אז מה גוליית? הוא לוחם חי"ר.

והציפייה שלו כשהוא מזמן את הישראלים לדו-קרב

היא שהוא יילחם מול לוחם חי"ר מקביל.

כשהוא קורא: "לכה אליי--"

"ואתנה את-בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה".

הביטוי המרכזי הוא: "לכה אלי".

לכה אלי, כי אנחנו הולכים להילחם,

קרב פנים אל פנים, כך.

לשאול היו ציפיות דומות.

דוד אומר כי הוא הולך להילחם בגוליית,

ושאול מנסה לתת לו את השיריון שלו,

בגלל ששאול חושב כשאתה אומר "להילחם" בגוליית

אתה מתכוון להילחם בקרב פנים אל פנים

חי"ר מול חי"ר.

אבל לדוד אין שום כוונות כאלה.

הוא לא מתכוון להילחם כך, ולמה שייעשה זאת?

הוא רועה צען. הוא בילה קריירה שלמה

של שימוש בקלע להגנה על העדר מפני אריות וזאבים

שם נמצאת החוזקה שלו.

אז, הנה הוא, הרועה הזה, מנוסה

בשימוש בכלי הנשק העוצמתי הז,

מול הענק המתנשא

הנושא 50 ק"ג של שריון

וכלי נשק כבדים נוספים

אשר שימושיים רק בקרב פנים אל פנים.

גוליית, למעשה, מטרה נייחת. אין לו שום סיכוי.

אז למה אנחנו קוראים לדוד ה"אנדרדוג",

ולמה אנחנו מכנים את הניצחון שלו כבלתי סביר?

ויש עוד נקודה חשובה.

לא טעינו רק בהבנת דוד

ובחירת כלי הנשק שלו.

אנחנו גם טעינו בצורה עמוקה בהבנת גוליית.

גוליית אינו כפי שהוא נראה.

יש כל מיני רמזים לכך בטקסט המקראי,

דברים שבמבט שני נראים תמוהים

ולא עולים בקנה אחד עם הדימוי של הלוחם האדיר.

בהתחלה, התנ"ך מציין שגוליית

מובל לעמק האלה ע"י עוזר ("ונושא הצינה, הולך לפניו")

זה נשמע מוזר, נכון?

הנה הלוחם האדיר

מתגרה בצבא ישראל לקרב פנים אל פנים.

מדוע הוא צריך עוזר שיצעד איתו,

מן הסתם מדובר בנער צעיר,

אל נקודת הקרב?

שנית, התנ"ך מדגיש

שגוליית נע בכבדות ובאיטיות ("הולך וקרב" שוב ושוב לקראת דוד)

וזה עוד דבר מוזר לתאר כך

את הלוחם האדיר ביותר בזמן הזה.

ויש את הדבר המוזר הזה

של הזמן הארוך שלוקח לגוליית להגיב

למראה של דוד המתקרב אליו.

אז דוד יורד מן ההר לעמק,

וברור כי הוא לא מתכונן לקרב פנים אל פנים.

אין שום דבר עליו שמלמד

"אני מתכוון להילחם איתך כך"

הוא אפילו לא נושא חרב.

למה גוליית לא מגיב לכך?

נראה שהוא אדיש למה שקורה ביום הזה.

ויש את האמרה המוזרה שהוא אומר לדוד:

"הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות"?

מקלות? לדוד יש רק מקל אחד.

ובכן, מסתבר כי היו הרבה

השערות בקרב הקהילה הרפואית במשך השנים

האם יש משהו

בסיסי לקוי בגוליית,

וניסיון להבין ולהסביר את כל האנומליות הברורות האלה.

נכתבו מאמרים רבים.

הראשון בשנת 1960 בכתב העת הרפואי של אינדיאנה,

והוא החל שרשרת של השערות

המתחילות בהסבר לגובהו החריג של גוליית.

אז גוליית גבוה בהרבה

מכל עמיתיו באותה תקופה,

ובדרך כלל כשהגובה של מישהו כל כך חריג מהנורמה,

יש הסבר לכך.

ההסבר הנפוץ ביותר לסינדרום "ענקים"

הוא מצב הנקרא אקרומגליה.

ואקרומגליה נגרמת ע"י גידול שפיר

בבלוטת יותרת המוח

הגורמת להפרשת יתר של הורמון הגדילה.

ובמשך ההיסטוריה, הרבה מהענקים המפורסמים

סבלו מאקרומגליה.

האיש הגבוה בכל הזמנים

היה בחור בשם רוברט וודלאו

אשר עדיין גבה כשהוא מת בגיל 24

והיה בגובה 2.72 מ'

הוא סבל מאקרומגליה.

אתם זוכרים את המתאבק "אנדרה הענק"?

מפורסם. גם הוא סבל מאקרומגליה.

יש גם השערות שאברהם לינקולן סבל מאקרומגליה.

לכל מי שגבוה בצורה חריגה,

ההסבר הראשון שמעלים הוא - אקרומגליה.

ולאקרומגליה יש מספר תופעות לוואי מובהקות

הקשורות אליה,

התופעה העיקרית קשורה לראיה.

כשהגידול ביותרת המוח גדל,

הוא מתחיל להפעיל לחץ על עצבי הראיה במוח,

והתוצאה היא שאנשים הסובלים מאקרומגליה

רואים כפול או שהם קצרי ראייה באופן קיצוני.

אז כשאנשים החלו לשער

לגבי מה היה לא בסדר עם גוליית

הם אמרו, "רק רגע

הוא נראה ונשמע ממש כמו מישהו

שסובל מאקרומגליה".

וזה יכול להסביר את רוב הדברים המוזרים

לגבי ההתנהגות שלו במהלך היום הגורלי.

למה הוא זז לאט

ולמה כשהוא יורד לעמק

הוא זקוק לעזרה?

בגלל שהוא לא יכול להתמצא בכוחות עצמו.

למה הוא מתעלם בצורה מוזרה מדוד

ולא מבין שדוד לא מתכוון להילחם איתו ישירות

ממש עד לרגע האחרון?

בגלל שהוא לא רואה אותו.

כשהוא אומר: "לכה אליי--ואתנה את-בשרך,"

"לעוף השמיים ולבהמת השדה"

הביטוי "לכה אלי" גם הוא מרמז על הפגיעות שלו.

לכה אלי, כיוון שאני לא רואה אותך.

ואז האמרה: "הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות"?

הוא רואה שני מקלות, כאשר לדוד יש רק מקל אחד.

אז הישראלים על הרכס ההררי

מסתכלים למטה וחושבים שגוליית

הוא יריב אימתני.

מה שהם לא הבינו הוא

שהגורם שנתן לגוליית את המראה העוצמתי

גרם לו גם לחולשה.

וכך, אני חושב, ניתן

ללמוד לקח חשוב עבורנו.

ענקים אינם חזקים ועוצמתיים כפי שהם נראים.

ולפעמים לנער רועה יש קלע בכיס.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)