הייתי כבת 10,
בטיול מחנאות עם אבי
בהרי אדירונדק, אזור פראי
בחלק הצפוני של מדינת ניו-יורק.
זה היה יום יפה.
היער נצץ.
השמש הפכה את העלים
זוהרים, כמו זכוכית צבועה,
ואילולא השביל עליו צעדנו,
היינו יכולים כמעט לדמיין
שאנו בני האדם הראשונים
שכף רגלם דורכת שם.
הגענו לאתר המחנה שלנו.
זו היתה סככה
שניצבה על שן-סלע
והשקיפה על אגם בדולח יפהפה,
ואז גיליתי את הזוועה.
מאחורי הסככה היתה מזבלה,
בערך בגודל 15 מטר רבועים
ובה ליבות תפוחים רקובים
אריזות אלומיניום מקומטות
ונעל ספורט בלויה.
ואני נדהמתי,
התרגזתי מאד
וגם הייתי מאד מבולבלת.
המחנאים שהתעצלו
לקחת איתם את מה שהביאו,
מי הם חשבו שינקה אחריהם?
השאלה המשיכה להטריד אותי
והיא נעשתה מעט פשוטה יותר.
מי מנקה אחרינו?
יהיו אשר יהיו בעיניכם
ה"אחרינו", או "המקום שלנו",
מי מנקה אחרינו באיסטנבול?
מי מנקה אחרינו בריו?
או בפריס, או בלונדון?
כאן, בניו-יורק,
מחלקת התברואה היא שמנקה אחרינו,
בסדר-גודל של 11,000 טון זבל
ו-2,000 טון אשפה למיחזור
מידי יום.
רציתי להכיר את בני האדם האלה.
רציתי להבין מי לוקח עבודה כזו,
ואיך זה ללבוש את המדים
ולשאת בנטל הזה?
אז פתחתי במיזם מחקר
יחד איתם.
נסעתי במשאיות וצעדתי במסלולי הפינוי
וראיינתי אנשים במשרדים ובמתקנים
בכל רחבי העיר.
ולמדתי המון,
אבל עדיין הייתי
משקיפה מהצד.
היה עלי להעמיק יותר.
אז השגתי עבודה כפועלת תברואה.
כעת לא סתם נסעתי במשאיות.
נהגתי בהן.
ותפעלתי את המטאטאים המכניים
ופיניתי את השלג.
זו היתה זכות גדולה
ושיעור מעולה.
כולם שואלים בקשר לריח.
הוא קיים.
אבל הוא לא חזק כפי שחושבים,
ובימים בהם הוא ממש עז,
מתרגלים אליו די מהר.
המשקל הוא שנדרש זמן רב
להתרגל אליו.
פגשתי אנשים
שעובדים בזה כמה שנים,
וגופם עדיין מתרגל לנטל
של נשיאת טונות זבל
על הגוף בכל שבוע.
וישנה גם הסכנה.
לפי נתוני הלשכה
לסטטיסטיקה של העבודה,
עבודת התברואה היא אחד
מ-10 המסוכנים ביותר
מכל העיסוקים בארץ,
ונוכחתי לדעת מדוע.
את נכנסת ויוצאת כל היום
בתוך זרם התעבורה,
וכלי הרכב טסים סביבך.
הם פשוט רוצים לחלוף
על פנייך, אז קורה הרבה
שהנהגים לא שמים לב.
זה ממש גרוע מבחינת הפועל.
וגם הזבל עצמו מלא בסיכונים
שפעמים רבות
מתעופפים ונופלים מהמשאית
וגורמים לנזק איום.
למדתי גם
על חוסר-הסובלנות של הזבל.
כשמרימים את הרגל מעל המדרכה
ורואים את העיר
מצידה האחורי של משאית,
מבינים שהזבל
הוא כמו איתן-טבע בפני עצמו.
הוא לא עוצר לרגע.
הוא גם דומה
למחזור הנשימה או הדם:
הוא חייב להיות תמיד בתנועה.
וישנה גם הסטיגמה.
ברגע שאת לובשת את המדים,
את הופכת לבלתי-נראית,
עד שמישהו מתרגז עלייך
מסיבה כלשהי,
למשל, אם חסמת את התנועה
במשאית שלך,
או שאת עושה הפסקה
קרוב מדי לבית שלו,
או שותה קפה במזנון שלו,
ואז הוא בא ולועג לך,
ואומר לך שהוא לא רוצה
אותך בקרבת מקום.
בעיני, הסטיגמה היא במיוחד אירונית,
כי אני באמת חושבת
שעובדי התברואה
הם כוח העבודה החשוב ביותר
ברחובות העיר, ומשלוש סיבות.
הם המשמר הראשון
של בריאות הציבור.
אם הם לא יסלקו את האשפה
היטב וביעילות מידי יום,
היא תתחיל לגלוש מעבר למיכלים,
והסכנות הטמונות בכך
מאיימות עלינו
בדרכים ממשיות מאד.
מחלות שבלמנו בהצלחה
מזה עשרות ומאות שנים
יפרצו שוב ויתחילו לפגוע בנו.
הכלכלה זקוקה להם.
אם איננו יכולים להשליך
את הדברים הישנים,
לא יהיה לנו מקום
לדברים החדשים,
ומנועי הכלכלה
יתחילו לחרוק כשהצריכה תיפגע.
אינני מעודדת כאן קפיטליזם,
אלא רק מצביעה על הזיקה.
ובנוסף ישנה מה שאני מכנה
"מהירותנו השגרתית הממוצעת וההכרחית".
בכך כוונתי היא פשוט
למהירות בה אנו מורגלים לנוע
ביום ובעידן המודרניים.
בד"כ איננו מטפלים, מתקנים,
מנקים, לוקחים איתנו
את כוס הקפה,
את שקית הקניות,
את בקבוק המים שלנו.
אנו משתמשים בהם,
משליכים אותם ושוכחים מהם,
כי אנו יודעים שיש עובדים
בקצה השני, שיסלקו את כל
הדברים האלה.
אז היום אני רוצה להציע
שתי דרכים
לחשוב בהן על התברואה,
שאולי תעזורנה
לרכך את הסטיגמה
ולהכניס אנשים אלה לשיח
העוסק בדרכים ליצירת עיר
ברת-קיימא ואנושית.
עבודתם, לדעתי, היא מעין פולחן.
הם נמצאים ברחובות מידי יום,
בקצב קבוע.
בערים רבות הם לובשים מדים.
אתם יודעים מתי לצפות להם.
ועבודתם מאפשרת לנו
לעסוק בעבודתנו.
הם מקנים לנו
מעין בטחון יומי מחודש;
הזרימה שהם מקיימים
תמשיך לשמור עלינו
מפני עצמנו,
מפני הסיגים שלנו, הפסולת שלנו,
והזרימה הזו חייבת להישמר תמיד
ויהי מה.
ביום שאחרי ה-11 לספטמבר, 2001,
שמעתי את נהמתה
של משאית תברואה ברחוב,
תפסתי את התינוק שלי
וירדתי בריצה במדרגות,
והיה שם גבר שעשה
את מסלול מיחזור הנייר שלו
כמו בכל יום רביעי.
ואני ניסיתי להודות לו
על כך שהוא עושה את עבודתו
דווקא ביום הזה,
אבל התחלתי לבכות.
הוא הביט בי,
ופשוט הניד בראשו ואמר,
"הכל יהיה בסדר,
"הכל יהיה בסדר."
מעט אחר כך התחלתי
במחקר שלי על התברואה,
ופגשתי שוב את הגבר ההוא.
שמו פולי, ואנו עבדנו ביחד
הרבה פעמים.
הפכנו לחברים טובים.
אני רוצה להאמין שפולי צדק.
הכל באמת יהיה בסדר.
אבל במאמצינו להגדיר מחדש
איך אנו, כמין, קיימים
על כוכב הלכת הזה,
אנו חייבים לכלול ולקחת בחשבון
את כל העלויות, כולל העלות
האנושית המציאותית ביותר
של העבודה.
וכדאי שנהיה מאד בעניינים
כדי שנוכל להושיט יד
לאנשים שעושים עבודה זו
כדי לזכות במומחיות שלהם
בכל הקשור לדרכי החשיבה שלנו
על יצירת מערכות מקיימות
שאולי תיקחנה אותנו
מפינות המיחזור שעל המדרכה,
שהן סיפור הצלחה נפלא
בן 40 שנה
בכל ארצות הברית
ובארצות אחרות בכל העולם,
ותעלינה אותנו לאופק רחב יותר
שבו נוכל לראות
צורות אחרות של פסולת
שניתן לצמצם
ממקורות של ייצור ותעשיה.
הפסולת העירונית, שעליה אנו חושבים
כשמדברים על זבל,
מכסה 3 אחוזים
מכל זרם הפסולת הארצית.
זהו נתון מדהים.
לכן, בזרימת ימיכם,
בזרימת חייכם,
בפעם הבאה בה תראו
מישהו שעבודתו היא
לנקות אחריכם,
הקדישו רגע להראות לו
ששמתם לב.
הקדישו רגע לומר לו "תודה".
[מחיאות כפיים]