ספרו לבנות שלכם על השנה הזו,

איך התעוררנו עם צורך בקפה

אבל גילינו במקום גופות שרועות
על עיתוני הבוקר שלנו,

דמויות כמו בולי עץ במים של האחיות,
בני הזוג וילדים קטנים.

ספרו לתינוקת שלכם על השנה הזו
כשהיא שואלת, כמו שהיא בטוח תעשה,

ספרו לה שהיא איחרה.

הודו שאפילו בשנה שהחכרנו את החירות
היא לא באמת היתה בבעלותינו.

עדיין היו חוקים לכל דרך
בה השתמשנו באברים המוצנעים שלנו

בעוד הם חפנו את הקפלים הרכים שלנו,

תפסו בלי דאגה להסכמה,

ללא חוקים לגברים שאכפו אותם.

אומנו לברוח,

לחכות, להתחבא ולהתכסות,

לחכות עוד, ללא תזוזה, לחכות.

נאמר לנו להיות שקטות.

אבל דברו עם הילדות שלכם על המלחמה הזו,

שנה שקדמה להרבה שדומות לה,

כמעט שני עשורים לפני,

ניגבנו את עיניינו,

שמנו דגלים על ארונות קבורה,

פינינו את זירות הפשע של המועדון,

צועקים כמו חתולים ברחובות,

מניחים את הגופות שלנו
על הבטון על הסימון של הנופלים,

וצועקים, "כמובן ששינינו,"

שרנו לאלה שנעלמו.

הנשים בכו השנה.

כך הן עשו.

באותה שנה, היינו מוכנות.

השנה בה איבדנו את העכבות שלנו
ועברנו עם נטישה אמיצה

היתה גם השנה שהבטנו לתוך קנים,

שרנו על מנופים בשמים, התכופפנו והדפנו,

תפסנו זהב בחיג'אב, אספנו איומי מוות,

הכרנו את עצמנו כפטריוטים,

אמרנו, "אנחנו בני 35 עכשיו,
הזמן להתיישב ולמצוא שותף לחיים."

יצרנו מפות לתינוקת ג'וי,
לא ביישנו שום דבר חוץ מפחד,

קראנו לעצמנו שמנים והתכוונו כמובן,

למושלמים.

השנה, היינו נשים,

לא כלות או מתנות,

לא מין לא ממותג,

לא ויתור, אלא נשים.

ספרו לתינוקות שלכם.

הזכירו להן שהשנה עברה להיות רגועה וקטנה.

כמה מאיתנו אמרו בפעם הראשונה שהיינו נשים,

נשבעו לסולידריות ברצינות.

כמה מאיתנו ילדו ילדים וכמה לא,

ואף אחת מאיתנו לא תהתה
אם זה עשה אותנו אמיתיות

או מתאימות או נכונות.

כשהיא תשאל אתכן על השנה הזו,

ביתכם, בין אם צאצאית או יורשת לנצחון,

מהצד הנוח של ההסטוריה מתקרבת להיות אישה,

היא תתהה ותשאל ברעבתנות,

למרות שהיא לא תוכל להבין את הקורבן שלכן,

היא תשמור את ההערכה שלכם קדושה.

תחקור בסקרנות, "איפה היית?

האם נלחמת? האם היית מלאת פחד
או מלאת תעוזה?

מה צבע את קירות החרדה שלך?

מה עשית עבור נשים בשנה שזה היה הזמן?

המסלול הזה שהתוות עבורי,
איזה עצמות היית צריכה לשבור?

האם עשית מספיק, והאם את בסדר, אמא?

האם את גיבורה?"

היא תשאל את השאלות הקשות.

לא יהיה לה אכפת מהקשת של הגבה שלך,

כמה את לופתת.

היא לא תשאל על האזכורים שלך.

הבת שלך, עבורה כבר עשית
כל כך הרבה, רוצה לדעת

מה הבאת, איזו מתנה,
איזה אור שמרת שלא יכבה?

כשהם באו לקרבנות בלילה,

האם ישנת או התעוררת?

מה היה המחיר של להשאר ערה?

מה, בשנים שאמרנו שהזמן נגמר,
מה עשית עם הזכויות שלך?

האם נתלית על לכלוך של אחרים?

האם הסתת את מבטך או הבטת ישר לתוך הלהבה?

האם הכרת את הכישור שלך
או התייחסת אליו כמעמסה?

האם שיטו אותך הכינויים
"נבזית" או "פחות מ"?

האם לימדת עם לב פתוח או אגרוף לפות?

איפה היית?

הגידי לה את האמת, הפכי את זה לחייך.

אשרי את זה, "ביתי, עמדתי שם

עם הרגע משוך על פני כמו פגיון,

וזרקתי אותו חזרה על עצמו,

חתכתי חלל בשבילך."

אמרי לה את האמת,
איך חיית למרות הסיכויים העלובים.

ספרי לה שהיית אמיצה,

ותמיד, תמיד בחברת האומץ,

בעיקר הימים כשהייתה לך רק את עצמך.

ספרי לה שהיא נולדה כמוך,

כמו אימך לפני כן, והאחיות לידה,

בדור האגדות, כמו תמיד.

ספרי לה שהיא נולדה ממש בזמן,

ממש בזמן

להוביל.

(מחיאות כפיים)