(מנגינה ברקע)
הו הו הו לורד, לורד
(מנגינה ברקע)
זה קצת כמו בסרט "קארטה קיד".
(צוחקת)
להכין ציור זה מין פרויקט בבדידות.
התחבטתי אם באמת אוכל לעשות זאת בחיים
כי אני לא יודעת אם אני חכולה להיות לבד כל כך הרבה.
היה לי ממש קשה בסוף הלימודים להתחיל לצייר לבד ולאורך זמן
גרתי לבד ועבדתי לבד בבית. לא היתה לי סיבה לעזוב את הבית.
כשהלכתי לקנות חלב, הייתי מדברת עם המוכר (צוחקת)
לפעמים יותר מידי.
"אפשר להציץ בפנים?"
"בטח!"
(צוחקת)
ככה צובעים מכוניות.
אבל הם לא משתמשים בצבעי שמן אלא צבעי אמייל.
אני מרגישה רגשי אשם להיות אמנית בתקופה הזאת.
כשהייתי יכולה להשפיע על העולם וליזום באופן חיובי יותר.
קשה לעשות משהו בלי הצדקה.
אני לא יודעת אם אני מצליחה בזה, אבל זו המטרה.
(רעש של התזה)
יש משהו ממכר בציור.
היצירתיות האישית שלי מושפרצת על המשטח כדי שתתפעלו
ותראו כמה מיוחד התהליך שלי של מריחת החרא.
לא כל הזמן, אבל לפעמים אני נאבקת אם זו המטרה שלי בחיים.
(נאנחת)
זה שלב ממש מגעיל בציור. (צוחקת)
אני לא מאמינה שאני מראה לכם את זה.
זה זוועה.
(נאנחת) אני לא יודעת.
אני חושבת שאני צריכה פה יותר סגול. אני לא אוהבת איך שזה נראה כמו תמנון מול בנין.
הרבה אומרים שהציור שלי נראה כמו גרפיטי.
או כמו מפות מגורענות, או גריד.
כשאמרו לי שהעיר נותנת לי השראה חשבתי שזה קיטשי ולא נכון...
ואז מתי לב שהנוף מהחלון של הסטודיו שלי הוא הנוף של מנהטן.
וזה הדבר העיקרי שאני מסתכלת עליו כשאני לא מסתכלת על הציור.
הציורים שלי. אני חושבת. הם על להסתכל דרך עולם אחר,
כמו להתחבא ולחשוף רשת דרכים מעל הסבוואי, מתחת למגדל הבקרה.
זה אבסטרקט, לא מה שאפשר לקרוא בשם,
אלא הדברים ללא שם.
אני אוהבת להסתכל על ברנרד, אלברט אלן, בדיוק מצאתי את הצהובים האלה של אלברט
כמו צהוב ואפור, לבנים.
"אלוהים!"