אנחנו רואים באמצעות העיניים.

אבל אנחנו גם רואים באמצעות המוח.

ראיה באמצעות המוח מכונה לעיתים קרובות - דמיון.

אנחנו מכירים את הנופים של הדמיון שלנו -

הנופים הפנימיים שלנו. חיינו איתם במשך כל חיינו.

אבל ישנן גם הזיות.

והזיות הן שונות לחלוטין.

הן לא משהו שאנו יצרנו.

הן לא נמצאות תחת שליטתנו.

הן מגיעות מבחוץ

ומחקות תפיסה.

אני אדבר על הזיות -

על סוג מסויים של הזיה חזותית

שאני פוגש בין המטופלים שלי.

לפני מספר חודשים קיבלתי שיחת טלפון

מבית אבות בו אני עובד.

הם אמרו לי שאחת מתושבות המקום, גברת מבוגרת בשנות ה-90

רואה דברים.

הם תהו אם היא יצאה מדעתה.

או, מכיוון שהיא גברת מבוגרת,

אם היה לה שבץ, או אולי אלצהיימר.

הם ביקשו שאגיע ואפגוש את רוזלי,

הגברת המבוגרת.

הלכתי לפגוש אותה.

ותכף ומייד היה לי ברור

שהיא שפויה לחלוטין

וצלולה ושכושר ההבנה שלה מצויין.

אבל היא היתה מאוד מבוהלת ומאוד נבוכה

כי היא ראתה דברים.

והיא סיפרה לי,

האחיות לא הזכירו את זה,

שהיא עיוורת,

שהיא כבר חמש שנים עיוורת מוחלטת עקב ניוון מקולרי.

אבל עכשיו, בימים האחרונים, היא התחילה לראות דברים.

אז שאלתי, "איזה סוג של דברים?"

והיא ענתה, "אנשים בלבוש מזרחי,

בגלימות, עולים ויורדים במדרגות;

אדם שמסתובב לעברי ומחייך,

אבל יש לו שיניים ענקיות בצד אחד של הפה;

וגם חיות.

אני רואה בניין לבן. ויורד שלג, שלג רך.

אני רואה סוס, עם רתמה, גורר את השלג הלאה.

ואז, לילה אחד, התמונה משתנה.

אני רואה חתולים וכלבים הולכים לקראתי.

הם מגיעים עד לנקודה מסויימת ואז עוצרים.

ואז היא שוב משתנה.

אני רואה המון ילדים. הם עולים ויורדים במדרגות.

הם לבושים בצבעים עליזים - ורוד וכחול,

כמו לבוש מזרחי."

היא אמרה שלפעמים, לפני שהאנשים מגיעים

היא רואה ריבועים ורודים וכחולים על הרצפה,

שעולים אל התקרה.

"אז," אמרתי, "זה כמו חלום?"

והיא אמרה, "לא, זה לא כמו חלום. זה כמו סרט."

היא אמרה, "יש בו צבעים. יש בו תנועה.

אבל הוא שקט לגמרי, כמו סרט אילם."

והיא אמרה שזה סרט די משעמם.

היא אמרה, "כל האנשים האלה עם הלבוש המזרחי

עולים ויורדים. כל הזמן חוזר על עצמו. מאוד מוגבל."

[צחוק]

ויש לה חוש הומור.

היא ידעה שאלו הזיות.

אבל היא היתה מפוחדת.

היא חיה 95 שנים ואף פעם לא היו לה הזיות.

היא אמרה שההזיות לא קשורות

לשום דבר שהיא חושבת עליו או מרגישה או עושה.

שהן מגיעות מעצמן ונעלמות מעצמן.

שאין לה שום שליטה עליהן.

היא אמרה שהיא לא מזהה

את האנשים ואת המקומות

שמופיעים בהזיות.

וכל האנשים והחיות

פשוט מתעלמים ממנה.

והיא לא מבינה מה קורה.

היא תהתה אם היא משתגעת,

או מאבדת את צלילות דעתה.

בדקתי אותה ביסודיות.

היא היתה גברת זקנה מבריקה.

שפויה לחלוטין. ללא כל בעיות רפואיות.

היא לא קיבלה תרופות שיכלו לגרום להזיות.

אבל היא היתה עיוורת.

ואז אמרתי לה,

"אני חושב שאני יודע ממה זה נובע."

אמרתי, "יש סוג מיוחד של הזיה חזותית

שנובע מהדרדרות בראיה, או מעיוורון."

"לראשונה תיארו את התופעה," אמרתי,

"במאה ה-18,

על ידי אדם בשם צ'רלס בונה.

ויש לך סינדרום צ'רלס בונה.

המוח שלך תקין לחלוטין. הנפש שלך תקינה לחלוטין.

יש לך סינדרום צ'רלס בונה."

והוקל לה מאוד

שאין לה בעיה חמורה

והיא גם די הסתקרנה.

היא שאלה, "מי זה הצ'רלס בונה הזה?"

היא שאלה, "היו לו את ההזיות האלה?"

והיא אמרה, "תספר לכל האחיות

שיש לי סינדרום צ'רלס בונה."

[צחוק]

"אני לא משוגעת. לא איבדתי את הצלילות. יש לי סינדרום צ'רלס בונה."

אז סיפרתי לאחיות.

עבורי זהו מצב שגרתי.

אני עובד הרבה בדיור של הגיל המבוגר.

אני פוגש באנשים מבוגרים רבים

עם ליקויי שמיעה או ליקויי ראיה.

כ-10 אחוזים מהאנשים לקויי השמיעה

סובלים מהזיות מוזיקליות.

כ-10 אחוזים מהאנשים לקויי הראיה

סובלים מהזיות חזותיות.

לא צריכים להיות לגמרי עיוורים,

רק לקויים במידה מספקת.

בתיאור המקורי מהמאה ה-18

צ'רלס בונה לא סבל מהן,

לסבא שלו היו הזיות כאלה.

סבא שלו היה שופט שלום, אדם מבוגר.

הוא עבר ניתוח קטרקט.

הראיה שלו היתה די חלשה.

ב-1759 הוא תיאר לנכד שלו

דברים שונים שהוא ראה.

הדבר הראשון שהוא ראה

היה מטפחת תלויה באוויר.

זו היתה מטפחת כחולה גדולה

עם 4 עיגולים כתומים.

והוא ידע שזוהי הזיה.

מטפחות לא תלויות באמצע האוויר.

ואז הוא ראה גלגל גדול תלוי באוויר.

אבל לפעמים הוא לא היה בטוח אם הוא הוזה או לא.

כי ההזיות התאימו

להקשר של הדברים שהוא ראה.

פעם אחת, כשהנכדות שלו ביקרו אותו

הוא שאל, "ומי הם הגברים הצעירים והנאים שהגיעו איתכן?"

והן אמרו, "אבל, סבא, אין כאן שום גברים צעירים ונאים."

ואז הגברים הצעירים והנאים נעלמו.

זה טיפוסי להזיות האלה

שהן מגיעות בהבזק ונעלמות בהבזק.

בד"כ הן לא מופיעות ונמוגות בהדרגה.

הן די פתאומיות. והן משתנות בפתאומיות.

צ'רלס לולנד, הסבא

ראה מאות דמויות שונות,

נופים שונים ומשונים.

פעם אחת הוא ראה אדם בחלוק רחצה מעשן מקטרת,

והבין שזה הוא עצמו.

זאת היתה הדמות היחידה שהוא זיהה.

פעם אחת כשהוא הלך ברחובות פריס,

הוא ראה, והפעם באמת, פיגומים.

אבל כשהוא חזר הביתה הוא ראה מיניאטורה של הפיגומים

בגובה 15 ס"מ על שולחן העבודה שלו.

החזרה הזו על התפיסה

נקראת לפעמים פלינופסיה.

אצלו, ואצל רוזלי,

מה שכנראה קורה...

ורוזלי אמרה, "מה קורה פה?"

ואמרתי לה שכאשר מאבדים את הראיה,

כאשר החלקים החזותיים של המוח מפסיקים לקבל נתונים,

הם נעשים היפראקטיביים ומעוררים בקלות.

והם מתחילים לירות באופן ספונטני.

ואז מתחילים לראות דברים.

אפשר לראות דברים מאוד מורכבים.

מטופלת אחרת שלי,

שגם לה נותרו שרידי ראיה,

לעיתים היו לה מראות מטרידים.

היא סיפרה שפעם אחת היא ראתה

אדם בחולצת פסים במסעדה.

הוא הסתובב.

ואז הוא התחלק לשש דמויות בחולצות פסים

שהתחילו להתקדם לעברה.

ואז שש הדמויות התאחדו כמו קונצרטינה.

פעם, כשהיא נהגה,

או בעצם, כשבעלה נהג,

הדרך התחלקה לארבע.

והיא הרגישה שהיא ממשיכה בו זמנית בארבע הדרכים.

היו לה גם הזיות עם הרבה תנועה.

רבות מהן עסקו במכונית.

לפעמים היא ראתה מתבגר

יושב על מכסה המנוע של המכונית.

הוא היה מאוד נחוש בדעתו והוא נע בחינניות

כשהמכונית הסתובבה.

וכאשר המכונית עצרה,

הנער היה באופן פתאומי ממריא אנכית

לגובה של 30 מטר באוויר, ואז נעלם.

למטופלת אחרת שלי היה סוג אחר של הזיות.

לאישה הזאת לא היו בעיות בעיניים עצמן,

אלא בחלקים החזותיים של המוח -

גידול קטן בקליפה העורפית.

יותר מכל, היא ראתה סרטים מצויירים.

והסרטים המצויירים היו שקופים

וכיסו חצי משדה הראיה, כמו מסך.

והיא ראתה בעיקר סרטים מצויירים של קרמיט הצפרדע.

[צחוק]

אני לא צופה ברחוב סומסום.

אבל היא חזרה ואמרה,

"למה קרמיט? לקרמיט הצפרדע אין שום משמעות עבורי."

ואני תהיתי לגבי קובעי ההתנהגות של פרויד.

למה קרמיט?

"לקרמיט הצפרדע אין שום משמעות עבורי."

הסרטים המצויירים לא הטרידו אותה כל כך,

אבל תמונות או הזיות מאוד עקשניות של פרצופים

הפריעו לה מאוד.

וכמו אצל רוזלי, הפרצופים היו לעיתים קרובות מעוותים

עם שיניים גדולות מאוד או עיניים גדולות מאוד.

והם הפחידו אותה.

מה קורה אצל האנשים האלה?

כרופא, אני צריך לנסות להגדיר מה קורה שם

ולהרגיע אנשים.

בעיקר להרגיע אותם שהם לא מתחילים להשתגע.

כ-10 אחוזים, כמו שאמרתי,

מהאנשים לקויי הראיה סובלים מהתופעה.

אבל לא יותר מאחוז אחד מהם מודה בכך.

מכיוון שהם מפחדים שיחשבו שהם יצאו מדעתם.

ואם הם מתייעצים עם הרופאים שלהם -

יכול להיות שמבוצעות טעויות באבחנות.

אנשים חושבים שאם אתה רואה דברים

או שומע דברים, אתה משתגע.

אבל ההזיות הפסיכוטיות שונות לחלוטין.

הזיות פסיכוטיות חזותיות או קוליות

פונות אליכם. הן מאשימות אתכם.

הן מפתות אתכם. הן משפילות אתכם.

הן לועגות לכם.

אתם מתקשרים איתן.

כל זה לא קורה

בהזיות של צ'רלס בונה.

יש סרט ואתם צופים בסרט שכלל לא קשור אליכם.

זו הדרך בה אנשים מתארים את זה.

יש גם דבר נדיר שנקרא אפילפסיה של האונה הרקתית.

ולפעמים, אם מישהו סובל מכך,

הוא עלול להרגיש שהוא נוסע לאחור

לזמן או למקום מהעבר.

הוא נמצא בצומת דרכים מסויים.

הוא מריח ערמונים קלויים על האש.

הוא שומע את התנועה. כל החושים מעורבים.

הוא מחכה לחברה שלו.

וזהו יום שלישי בערב בשנת 1982.

הזיות של האונה הרקתית

הן הזיות של כל החושים,

מלאות בתחושות, מלאות בדברים מוכרים,

הן ממוקמות במרחב ובזמן,

הגיוניות, דרמטיות.

ההזיות של צ'רלס בונה שונות לגמרי.

בהזיות של צ'רלס בונה

יש כל מיני רמות.

החל מההזיות הגיאומטריות,

כמו הריבועים הוורודים והכחולים שהאשה ראתה,

ועד להזיות מאוד מפורטות

עם דמויות ומיוחד עם פנים.

פנים, ולפעמים פנים מעוותות,

הן הדבר הכי שכיח

בהזיות האלה.

והדבר השני הכי שכיח הוא הסרטים המצויירים.

אז מה קורה כאן?

באופן מרתק, בשנים האחרונות,

היה אפשר לבצע דימות מוח תפקודי,

לבצע fMRI לאנשים בזמן ההזיות שלהם.

ולמעשה, לגלות שחלקים שונים

של המוח החזותי מופעלים

בזמן ההזיות.

בזמן ההזיות הגיאומטריות הפשוטות

מופעלת קליפת הראיה העיקרית.

זהו החלק של המוח שתופס גבולות ודפוסים.

לא יוצרים תמונות בעזרת קליפת הראיה העיקרית.

כשנוצרות תמונות

מעורב חלק גבוה יותר של קליפת הראיה

באונה הרקתית.

ובמיוחד, איזור מסויים באונה הרקתית

שנקרא הפיתול דמוי הכישור (fusiform gyrus).

ידוע שאם נגרם לאנשים נזק בפיתול דמוי הכישור

הם עלולים לאבד את היכולת לזהות פנים.

אבל אם יש פעילות לא נורמלית בפיתול דמוי הכישור,

הם עלולים להזות פנים.

וזה בדיוק מה שאנו מוצאים בחלק מהאנשים האלה.

ישנו שטח בחלק הקדמי של הפיתול הזה

בו מיוצגות השיניים והעיניים.

והחלק הזה של הפיתול מופעל

כאשר מופיעות ההזיות המעוותות.

ישנו חלק נוסף של המוח

שמופעל במיוחד

כשאנשים צופים בסרטים מצויירים.

הוא מופעל כשאנשים מזהים סרטים מצויירים,

מציירים סרטים מצויירים או הוזים סרטים מצויירים.

זה מאוד מעניין שיש לכך חלק יחודי.

ישנם חלקים אחרים במוח שמעורבים באופן יחודי

בזיהוי ובהזיות

של בניינים ושל נופים.

בסביבות 1970 התגלה שלא מדובר רק בחלקים של המוח

אלא בתאים מסויימים.

תאי פנים התגלו בסביבות 1970.

ועכשיו אנחנו יודעים שיש מאות סוגים

נוספים של תאים,

שיכולים להיות מאוד מאוד יחודיים.

יתכן שיש לנו לא רק

תאים של מכוניות.

יתכן שיש לנו תאים של אסטון מרטין.

[צחוק]

ראיתי אסטון מרטין הבוקר.

הייתי חייב להזכיר אותה.

ועכשיו היא שם בפנים איפשהו.

[צחוק]

ברמה הזאת, בקליפה הרקתית התחתונה

ישנן רק תמונות שנצפו

או תמונות פרי הדמיון או מקטעי תמונות.

רק ברמות הגבוהות יותר

מצטרפים החושים האחרים

וישנם קישורים עם הזכרון ועם הרגשות.

ובסינדרום צ'רלס בונה

לא מגיעים לרמות הגבוהות יותר האלה.

נמצאים ברמה של קליפת הראיה התחתונה

בה ישנן אלפי ועשרות אלפי

ומליוני תמונות,

או תמונות פרי הדמיון, או מקטעים שלהן,

כולם מקודדים באופן עצבי

בתאים מסויימים או בקבוצות קטנות של תאים.

באופן רגיל, כל אלה הם חלק

מזרם מאוחד של תפיסה או של דמיון,

ואנחנו לא מודעים להם.

רק כאשר האדם לקויי ראיה, או עיוור,

התהליך מופרע.

ובמקום תפיסה נורמלית

מתקבלת סימולציה אנרכית,

עוויתית, או שחרור

של כל התאים הראייתיים האלה

בקליפה הרקתית התחתונה.

ואז, פתאום רואים פרצוף. פתאום רואים מכונית.

פתאום את זה, ופתאום את זה.

המוח עושה את מיטבו כדי לארגן,

למצוא איזשהו סוג של עקביות.

אבל לא כל כך בהצלחה.

כשתיארו אותן לראשונה

חשבו שניתן לפרש אותן כמו חלומות.

אבל למעשה אנשים אומרים,

"אני לא מזהה את האנשים. אני לא מקשר אותן לשום דבר."

"לקרמיט אין שום משמעות עבורי."

התייחסות אליהן כאל חלומות לא מובילה לשום מקום.

ובכן, אמרתי פחות או יותר את מה שרציתי לומר.

אני חושב שאני רק רוצה לסכם

ולהגיד שזה שכיח.

חישבו על כמות האנשים העיוורים.

ישנם מאות אלפי אנשים עיוורים

שסובלים מההזיות האלה

אבל מפחדים להזכיר אותן.

ולכן צריך להביא את הנושא למודעות

עבור המטופלים, עבור הרופאים, עבור הציבור הרחב.

ולבסוף, אני חושב שהן

מעניינות ביותר ורבות ערך

ונותנות לנו תובנות לגבי דרך הפעולה של המוח.

צ'רלס בונה אמר לפני 250 שנים

מתוך מחשבה על ההזיות האלה, שהוא תוהה,

כפי שהוא ניסח את זה, כיצד תיאטרון הנפש

נוצר על ידי המנגנונים של המוח.

ועכשיו, לאחר 250 שנים, אני חושב

שאנחנו מתחילים לקבל חלון הצצה לדרך בה הדבר מתבצע.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: זה היה נפלא. תודה רבה לך.

אתה מדבר על הדברים האלה

עם כל כך הרבה הבנה ואמפתיה למטופלים שלך.

האם חווית את אחד מהסינדרומים שאתה כותב עליהם?

אוליבר סאקס: חששתי שתשאל את זה.

[צחוק]

ובכן, כן, רבים מהם.

ולמעשה, אני עצמי קצת לקויי ראיה.

אני עיוור בעין אחת, וגם השניה לא מי יודע מה.

ואני רואה את ההזיות הגיאומטריות.

אבל בזה זה מסתיים.

כ.א.: והן לא מפריעות לך?

כי אתה מבין מה גורם לכך. הן לא מדאיגות אותך?

א.ס.: הן לא מפריעות לי יותר מאשר הטיניטוס שלי,

ממנו אני מתעלם.

לפעמים הן מעניינות אותי.

ויש לי הרבה ציורים שלהן במחברות שלי.

עברתי בעצמי fMRI

כדי לראות את קליפת הראיה שלי משתלטת.

וכשאני רואה את כל המשושים האלה

ואת כל הדברים המורכבים,

במיגרנה ראייתית,

אני תוהה האם כולם רואים דברים כאלה,

והאם יתכן שדברים כמו אומנות המערות, או אומנות עיטורית

שאבו קצת מהם.

כ.א.: זו היתה שיחה מרתקת ביותר.

תודה רבה ששתפת אותנו.

א.ס: תודה לכם. תודה לכם.

[מחיאות כפיים]