הים מכסה 70% מכוכב הלכת שלנו,

ולדעתי ארתור סי קלארק כנראה צדק

כשאמר שהיינו צריכים לכנות את עולמנו

"כוכב הלכת ים".

האוקיינוסים גם מאד פוריים,

כפי שאתם רואים בתמונת הלווין

של הפוטוסינתזה, של יצירת החיים החדשים.

למעשה, הים יוצר מידי יום מחצית מהחיים החדשים בעולם.

וגם כמחצית מכל החמצן שאנו נושמים.

בנוסף, הרבה מהמגוון הביולוגי בעולם שוכן בו,

ועל חלק גדול ממנו איננו יודעים דבר.

אך היום אספר לכם על מעט ממנו.

ואפילו לא אכנס לכל נושא החלבונים

שאנו מפיקים מן הים.

מדובר בכ-10% מהביקוש הגלובלי

וב-100% מהביקוש של כמה מדינות איים.

אילו הייתם צוללים ויורדים

למעמקי 95% הביוספירה התומכת-חיים,

הסביבה היתה מחשיכה לחלוטין במהירות,

פרט לנקודות אור

של אורגניזמים בעלי תאורה טבעית.

ואם הייתם מדליקים את האורות,

הייתם רואים מידי פעם אורגניזמים מופלאים חולפים,

כי אלה הם תושבי המעמקים,

הדברים שחיים במעמקי האוקיינוס.

ולבסוף היתה מופיעה קרקעית הים העמוק.

בית הגידול הזה מכסה את רוב פני כדור הארץ

יותר מסכום כל בתי הגידול האחרים.

אולם ידוע לנו יותר על פני הירח ועל המאדים

מאשר על הסביבה הזו,

למרות שיהיה עוד עלינו למצות

כל גרם של מזון, נשימת חמצן או טיפת מים

מגופי המים האלה.

אז לפני 10 שנים,

הוחל בתכנית בינ"ל בשם "מיפקד בעלי החיים בים",

שנועדה לנסות לשפר את הבנתנו

בנוגע לחיים באוקיינוסי העולם.

התכנית כללה 17 מיזמים שונים סביב העולם.

כפי שאתם רואים, אלה טביעות הרגל של המיזמים השונים.

ואני מקווה שתעריכו את מידת הכיסוי הגלובלי

שהם הצליחו להשיג.

הכל התחיל כששני מדענים, פרד גרזלי וג'סי אוסובל,

נפגשו בוודס הול שבמסצ'וסטס

כאורחיו של המכון האוקיינוגרפי המפורסם.

ופרד התלונן על מצב המגוון הביולוגי הימי

ועל כך שהוא בצרה ולא עושים כלום בנוגע לכך.

ומאותו דיון התפתחה התכנית הזו

שכוללת 2,700 מדענים

מיותר מ-80 מדינות בכל העולם

שהשתתפו ב-540 משלחות ימיות

בעלות כוללת של 650 מיליון דולר

במטרה לחקור את התפוצה, המגוון והשפע

של החיים באוקיינוסי העולם.

אם כן, מה גילינו?

גילינו מינים חדשים ונפלאים,

דברים יפהפיים ומופלאים בכל מקום שחקרנו --

מהחופים ועד לתהומות הים,

מחיידקים ועד דגים וכל מה שביניהם.

והמגבלה לא היתה במגוון הלא-מוכר של החיים,

אלא היכולת של מומחי המיון

לזהות ולקטלג מינים אלה

היא שהפכה למגבלה.

למעשה, הם עצמם מהווים מין בסכנת הכחדה.

האמת היא שמידי יום 4 או 5 מינים חדשים

מזוהים באוקיינוסים.

ואני טוען שהמספר היה עשוי להיות גדול בהרבה.

אני מניו-פאונדלנד שבקנדה --

זהו אי מול החוף המזרחי של היבשת --

שבו חווינו את אחד אסונות הדגה החמורים ביותר

בהיסטוריה האנושית.

הצילום הזה מראה ילד קטן ליד דג בקלה.

השנה היא בערך 1900.

כשאני הייתי ילד בערך בגיל הזה,

נהגתי לצאת לדיג עם סבי

והיינו תופסים דגים שגודלם בערך חצי מזה.

ואז חשבתי שזה הגודל הרגיל,

כי מעולם לא ראיתי דג כזה.

אילו באתם לשם היום, 20 שנה אחרי קריסת אזורי הדיג,

והייתם מצליחים לדוג איזה דג - אתגר לא קטן -

גודלו עדיין היה חצי מזה.

כך שאנו חווים את מה שקרוי שינוי בקווי היסוד.

הציפיות שלנו לגבי מה שהים מסוגל להפיק

הוא משהו שאיננו באמת מסוגלים להעריך

משום שלא ראינו זאת בימי חיינו.

רובנו, והייתי אומר שגם אני,

חושבים שהניצול של הים בידי האדם

החמיר באמת

רק ב-50 או 100 השנים האחרונות.

עורכי המיפקד בעצם ניסו לצפות אל העבר,

בעזרת כל מקור מידע עליו יכלו להניח את ידם,

הכל, החל מתפריטי מסעדות

ועד רשומות של מנזרים ויומני ספינות,

כדי לגלות איך נראו בעבר האוקיינוסים.

כי ישנם נתונים מדעיים לכל היותר

רק ממלחמת העולם השניה, הכי הרבה.

מה שהם למעשה גילו,

הוא שהניצול הרציני החל עוד בימי הרומאים.

כמובן שאז עוד לא היו אמצעי קירור.

אז הדייגים היו תופסים

רק את מה שיכלו לאכול או למכור בו-ביום.

אבל הרומאים פיתחו את השימור במלח.

וההמלחה איפשרה

לאחסן ולהוביל דגים למרחקים גדולים.

וכך החל הדיג המסחרי.

אלו סוגי ההערכות שיש לנו

לגבי מה שאיבדנו

בהתייחס להשפעות האדם על הים.

מדובר ב-68 עד 98 אחוז

של קבוצות אורגניזמים גדולות אלה,

כפי שרואים בשורות הכחולות כהות.

לגבי המינים שהצלחנו לעזוב במנוחה, שעליהם אנו מגינים--

למשל, יונקים ימיים בשנים האחרונות וציפורי ים--

יש השתקמות מסויימת.

כך שלא הכל אבוד.

אך ככלל, עברנו מהמלחה למיצוי משאבים.

קו הראיות הנוסף הזה מעניין מאד.

מקורו בדג שלל שנידוג מול חופי פלורידה.

זהו צילום משנות ה-50.

שימו לב לקנה המידה שעל השיקופית,

כי הנה אותה תמונה משנות ה-80,

אנו רואים שהדג הזה קטן בהרבה

ואנו רואים גם שינוי

מבחינת הרכב הדגים האלה.

עד 2007, השלל היה בעצם מגוחך

במונחי גדליהם של דגי שלל.

אבל זה בכלל לא מצחיק.

האוקיינוסים איבדו הרבה מכושר התפוקה שלהם

ואנו האחראים לכך.

אז מה נשאר? בעצם, די הרבה.

יש המון דברים מלהיבים, ואספר לכם מעט עליהם.

אני רוצה להתחיל עם קצת טכנולוגיה,

כי הרי זהו כנס של TED

ואתם ודאי רוצים לשמוע על טכנולוגיה.

אחד הכלים שבהם אנו דוגמים את מעמקי האוקיינוס

הוא כלי רכב בשליטה מרחוק.

אלו הם כלי רכב רתומים שאנו מורידים אל קרקעית הים

והם משמשים לנו כעיניים וידיים בעבודה על קרקעית הים.

לפני כמה שנים הייתי אמור לצאת לשיט מחקר ימי

ולא יצאתי בגלל בעיות של לוחות זמנים.

אבל בעזרת קישור לווייני יכולתי לשבת בחדר העבודה בביתי

כשכלבי מכורבל לרגלי, כוס תה בידי,

ולהורות לטייס, "אני רוצה דגימה בדיוק שם."

וזה בדיוק מה שהטייס עשה עבורי.

זהו סוג הטכנולוגיה הזמינה בימינו

והיא לא היתה קיימת רק לפני עשר שנים.

היא מאפשרת לנו לקחת דגימות מבתי גידול מופלאים אלה

שמרוחקים מאד מפני הים

ומהאור הטבעי.

אחד הכלים שאנו מפעילים כדי לדגום את האוקיינוסים

הוא אקוסטיקה, או גלי קול.

היתרון של גלי קול

הוא שהם עוברים היטב במים, שלא כמו אור.

וכך אנו יכולים לשגר גלי קול,

שמוחזרים מעצמים כמו דגים,

ובדוגמה הבאה, אחד ממדעני המיפקד שיגר שתי ספינות,

אחת שלחה גלי קול שהוחזרו,

והתקבלו על ידי הספינה האחרת,

וזה נתן לנו אומדנים מדויקים מאד, במקרה זה

של 250 מיליארד מליחים

בפרק זמן של כדקה.

ומדובר באזור בגודל האי מנהטן.

וההישג כאן מועיל מאד לדיג,

כי הידיעה כמה דגים יש היא מכרעת ביותר.

אנו יכולים גם להשתמש בתגיות לווין

כדי לעקוב אחר בעלי חיים במסעותיהם בים.

ובשביל בעלי חיים שצפים כדי לנשום,

כמו פיל הים הזה,

זו הזדמנות לשגר נתונים בחזרה אל החוף

ולומר לנו היכן בדיוק הוא נמצא בים.

מתוך זה אנו יכולים להתוות את המסלולים האלה.

לדוגמה, הכחול-כהה

מראה את תנועות פיל הים בצפון האוקיינוס השקט.

אני מבין ששיקופית זו לא עוזרת לעיוורי הצבעים שביניכם,

אך בכל זאת תעקבו אחרי.

בקשר לבעלי חיים שאינם צפים,

יש לנו משהו הקרוי "תג צף",

שאוסף נתונים של אור ומועדי שקיעה וזריחה,

ומידי זמן מסוים

הוא צף אל פני הים ושוב, משדר את הנתונים בחזרה אל החוף.

כי איתור לווייני לא פועל מתחת למים. לכן אנו זקוקים לכלים אלה.

ובעזרתם ביכולתנו לזהות את הנתיבים הכחולים האלה,

הנקודות החמות האלה באוקיינוס,

שצריכות להוות אזורים בעדיפות עליונה

לפעולות שימור ימי.

דבר נוסף, שאולי עלה בדעתכם:

כשאתם הולכים למרכול וקונים דברים, הם נסרקים,

יש ברקוד על כל מוצר

שאומר למחשב מהו בדיוק המוצר.

הגנטיקאים פיתוח כלי דומה הקרוי "קידוד גנטי".

והקידוד הזה

משתמש בגן ייחודי בשם סי-או-1

שנמצא בכל המינים אך שונה ממין למין.

וזה אומר שאנו יכולים לזהות באופן חד משמעי

מהו המין

גם אם מדובר במינים זהים לכאורה,

שעשויים להיות שונים לגמרי מבחינה ביולוגית.

אחת הדוגמאות הנחמדות שברצוני להביא לכך

היא סיפור על שתי נערות, תלמידות תיכון בעיר ניו-יורק,

שעבדו על המיפקד הזה.

הן יצאו ואספו דגים משווקים וממסעדות

בעיר ניו-יורק וקידדו אותם.

ואז גילו דג שתוייג לא נכון.

למשל,

הן מצאו משהו שנמכר בתור טונה, שזה יקר מאד,

שהיה למעשה אמנון, דג הרבה פחות יקר.

הם גם גילו מין בסכנת הכחדה

שנמכר כדג פשוט.

כך שהקידוד מאפשר לנו לדעת עם מה אנו עובדים

וגם מה אנו אוכלים.

מערכת המידע הביו-גיאוגרפי הימי

היא בסיס הנתונים של כל חומר המיפקד.

הגישה חופשית, וכולכם יכולים להוריד ממנה נתונים כרצונכם.

היא מכילה את כל נתוני המיפקד

ועוד כמה מערכי נתונים שאנשים גילו נכונות לתרום.

מה שאתם יכולים לעשות עם זה

הוא לעקוב אחר התפלגות המינים ומקומם באוקיינוס.

מה ששירטטתי כאן הוא הנתונים שיש לנו כרגע.

כאן התרכז מאמץ הדגימות שלנו.

מה שאתם יכולים לראות הוא,

שדגמנו את אזור צפון האוקיינוס האטלנטי,

במיוחד בים הצפוני,

ובמידה טובה למדי גם בחוף המזרחי של צפון אמריקה.

הצבעים החמים מסמלים אזור שנדגם היטב.

הצבעים הקרים, הכחול והשחור,

מראים אזורים שלגביהם אין לנו כמעט נתונים.

אז אפילו אחרי מיפקד בן עשר שנים,

יש אזורים נרחבים שטרם נחקרו.

יש בטקסס קבוצת מדענים שעובדת במפרץ מקסיקו

שהחליטה, באמת מתוך אהבה,

לשלב את כל הידע שיכלו להשיג

על המגוון הביולוגי במפרץ מקסיקו.

הם יצרו רשימה של כל המינים,

היכן ידוע שהם נמצאים,

וזה נראה כמו איזה תרגיל מדעי אזוטרי,

אך אז, כמובן, אירעה דליפת הנפט של "דיפ הורייזן".

ולפתע פתאום, העבודה הזו שנעשתה מתוך אהבה,

ללא שום טעם כלכלי,

הפכה לפיסת מידע קריטית

בסוגיה כיצד תשתקם מערכת זו, כמה זמן זה יארך,

ואיך התביעות המשפטיות

והדיונים על מאות מיליארדי דולרים שיתנהלו בשנים הקרובות

עתידים להיפתר.

אז מה מצאנו?

יכולתי לעמוד כאן שעות, אך כמובן אסור לי.

אבל אספר לכם על כמה מהתגליות האהובות עלי

מאותו מיפקד.

אחד הדברים שגילינו הוא הנקודות החמות של המגוון הביולוגי

שבהן אנו מוצאים את רוב מיני החיים בים.

ומה שאנו מוצאים כשאנו עוקבים אחר המינים המוכרים

הוא התפלגות מעין זו.

אנו רואים שמבחינת תוויות חוף,

של אותם אורגניזמים שחיים בקרבת החוף,

הם יותר מגוונים באזורים הטרופיים.

ידענו זאת מזה זמן-מה,

כך שזו איננה פריצת-דרך אמיתית.

אך מה שבאמת מרגש

הוא שבעלי התוויות הימיות, או אלה שחיים הרחק מהחוף,

מגוונים יותר בשכבות הביניים.

זהו שוב מידע מהסוג שעשוי להועיל למנהלים

שרוצים לייעד אזורים באוקיינוס בעדיפות לשימור.

ניתן לעשות זאת בקנה-מידה גלובלי, אך גם בקנה-מידה אזורי.

ולכן נתונים של מגוון ביולוגי עשויים להיות בעלי ערך.

ובעוד שרבים מהמינים שגילינו במיפקד

הם דברים קטנים שקשה לראותם,

ברור שלא תמיד זה היה המצב.

לדוגמה, גם אם קשה להאמין

שלובסטר במשקל 3 ק"ג יכול לחמוק מעיני המדענים,

עובדה שהוא הצליח בכך עד לפני שנים מספר

כשדייג מצפון אפריקה ביקש רשיון יצוא

והמדענים תפסו שמדובר במשהו חדש מבחינה מדעית.

בדומה לכך, אצה זו, "האצה הזהובה",

שנלקחה מאלסקה, ממש מתחת לקו המים התחתון

היא כנראה מין חדש.

למרות שאורכה הוא 3 מטרים,

היא בעצם, שוב, חמקה מעיני המדע.

הבחור הזה, הדיונון גדול הסנפיר, אורכו 7 מטרים.

אך למען ההגינות, הוא חי במעמקי הרכס האטלנטי התיכון,

כך שהיה קשה בהרבה למצוא אותו.

אך עדיין יש פוטנציאל לגילוי דברים גדולים ומלהיבים.

החסילון המסוים הזה, כינינו אותו "חסילון היורה",

הוא נחשב בטעות למין נכחד לפני 50 שנה --

לפחות היה כזה, עד שהמיפקד גילה

שהוא חי ומשגשג מול חופי אוסטרליה.

מה שמוכיח שהאוקינוס, בגלל גודלו העצום,

יכול לטמון בחובו סודות למשך זמן רב מאד.

סטיבן ספילברג, תאכל את הלב!

באשר לתפוצה, היא למעשה משתנה באופן דרמטי.

ואחת הרשומות שלנו מראה,

שהיסעור השחור הזה, שנודד מרחקים מרשימים כאלה

מניו זילנד

ועד אלסקה ובחזרה

בחיפוש אחר קיץ נצחי

בהשלימו את מחזור חייו.

דיברנו גם על "קפה העמלץ הלבן".

כאן, באוקינוס השקט, מתכנסים העמלצים הלבנים.

איננו יודעים מדוע דווקא כאן. פשוט איננו יודעים.

זו שאלה לעתיד.

אחד הדברים שמלמדים אותנו בתיכון

הוא שכל החיות זקוקות לחמצן כדי לחיות.

גודלו של היצור הקטן הזה הוא רק חצי מילימטר,

אין לו קסם מיוחד,

הוא נתגלה רק בתחילת שנות ה-80,

ומה שבאמת מעניין בו

הוא שלפני כמה שנים מדעני המיפקד גילו

שהבחור הזה פורח במשקעים דלי-חמצן

במעמקי הים התיכון.

אז כעת ידוע, למעשה,

שיש בעלי חיים שמסוגלות לחיות ללא חמצן, לפחות כמה מהם,

ושהם מסוגלים להסתגל לתנאים הקשים ביותר.

אילו הוצאנו את כל המים מן האוקיינוסים,

זה מה שהיה נשאר,

וזו הביו-מסה של החיים על קרקעית הים.

ואנו רואים שיש ביו-מסה ענקית ככל שקרבים לקטבים

ולא הרבה באמצע.

מצאנו חיים בשוליים הקיצוניים.

ונמצאו מינים חדשים

שחיים בקרח

ומסייעים לכלכל מארג מזון מבוסס-קרח.

גילינו גם את סרטן הייטי המופלא הזה

שחי בקרבת ארובות מים רותחים הידרו-תרמיות באי הפסחא.

והמין המסוים הזה

משך באמת את תשומת לב הציבור.

גילינו גם את הארובות העמוקות ביותר המוכרות - 5000 מ' -

הארובות הכי חמות, 407 מעלות צלזיוס --

בדרום האוקינוס השקט וגם בחוג הארקטי

במקומות שבהם לא נתגלו בעבר.

כך שעדיין ניתן לגלות גם סביבות חדשות.

במונחי הלא-ידוע, יש הרבה כאלה.

אסכם רק אחדים מהם,

בזריזות למענכם.

ראשית, כמה דגים יש בים?

אנו בעצם מכירים את הדגים יותר טוב מכל קבוצה ימית אחרת,

פרט ליונקים הימיים.

אז על סמך הגילויים שלנו ביצענו הערכה

כמה מינים חדשים עוד סביר שנגלה.

ומכאן אנו מחשבים

שמוכרים לנו כ-16,500 מינים ימיים

ויש ודאי עוד 1,000 עד 4,000 שממתינים לגילוי.

כך שהצלחנו לא רע.

גילינו כ-75% מהדגים,

אולי אפילו 90%.

אך הדגים, כפי שאמרתי, הם הכי מוכרים.

אנו יודעים פחות לגבי קבוצות אורגניזמים אחרות.

המספר הזה מבוסס על מאמר עדכני מאד

שעתיד להתפרסם בכתב העת "פלוס ביולוג'י".

והוא חוזה כמה מינים חדשים עוד ישנם

ביבשה ובים.

מה שהם גילו הוא,

שלדעתם אנו מכירים כ-9% מהמינים הימיים.

כלומר 91%, גם אחרי המיפקד,

עדיין מחכים להתגלות.

משמע כ-2 מיליון מינים

בסך הכל.

כך שמצפה לנו עוד עבודה רבה

בכל הנוגע ללא-ידוע.

הבקטריה הזו

מהווה חלק ממרבדים שנתגלו מול חופי צ'ילה.

ומרבדים אלה מכסים שטח בגודל יוון.

הבקטריה הזו בעצם נראת בעין לא-מזויינת.

אך תארו לעצמכם את הביו-מסה שהיא מייצגת.

ומה שבאמת מסקרן בקשר לחיידקים

הוא כמה הם מגוונים.

טיפה אחת של מי ים

עשויה להכיל 160 סוגי חיידקים שונים.

ולפי הסברה, האוקיינוסים עצמם

מכילים כמיליארד סוגים שונים.

וזה באמת מרגש. מה כל אחד מהם עושה?

איננו יודעים.

הדבר הכי מלהיב, לדעתי, בנוגע למיפקד,

הוא תפקיד המדע הגלובלי.

וכפי שאנו רואים בתמונה זו של התאורה הלילית,

יש הרבה אזורים על כדור הארץ

בהם ההתפתחות האנושית גדולה בהרבה

לעומת אזורים אחרים,

אך ביניהם אנו רואים אזורים חשוכים גדולים

של אוקיינוסים שיחסית לא נחקרו.

הנקודה הנוספת שברצוני לציין בקשר לכך

היא שהאוקיינוסים האלה מחוברים ביניהם.

האורגניזמים הימיים לא מתחשבים בגבולות בינ"ל;

הם נעים כרצונם.

ולכן חשיבות שיתוף הפעולה הגלובלי

מקבלת משנה תוקף.

איבדנו הרבה מגן העדן.

למשל, דגי הטונה האלה שמילאו פעם את הים הצפוני

למעשה נעלמו כבר.

הם נלכדו במכמורות במעמקי הים התיכון,

מכמורות שאספו יותר זבל מאשר בעלי-חיים.

ומדובר במעמקי הים, הסביבה שלדעתנו

היא הבתולית ביותר שנותרה עלי אדמות.

ויש לחצים נוספים.

התחמצנות הימים היא בעיה רצינית שרבים מודאגים בגינה,

כמו גם התחממותם, וההשפעות על שוניות האלמוגים.

בקנה מידה של עשרות שנים, הרי שבימי חיינו,

עוד נראה נזק גדול לשוניות האלמוגים.

הייתי יכול להקדיש את כל שאר הזמן, שמתחיל להיות קצר,

לתיאור המייגע הזה של דאגות באשר לאוקינוס,

אך ברצוני לסיים בנימה אופטימית יותר.

אם כן, האתגר הכביר הוא

לנסות להבטיח שנשמר את מה שנותר,

כי עדיין יש יופי מדהים.

והימים הם כה פוריים,

קורים שם דברים כה רבים שנוגעים לבני האדם

שבהחלט כדאי, אפילו מנקודת מבט אנוכית,

שנשתפר לעומת העבר.

עלינו לזהות את הנקודות החמות האלה

ולעשות כמיטב יכולתנו להגן עליהן.

כשאנו מתבוננים בתמונות אלה, הן עוצרות את נשימתנו,

ובנוסף, הם מאפשרים לנו לנשום

בעזרת החמצן שמספקים האוקיינוסים.

מדעני המיפקד עבדו בגשם ובקור,

הם עבדו מתחת למים ומעל למים

כדי לשפוך אור על התגליות הנפלאות האלה,

ועל כל מה שעדיין לא-ידוע,

על שיטות ההסתגלות המדהימות של החיים הימיים

ובין אם אתם רועי יאקים בהרי צ'ילה,

או סוכני מניות בעיר ניו-יורק

או חברי TED שחיים באדינבורו,

האוקיינוס חשוב.

וככל שהאוקיינוס ישרוד, כך גם אנו.

תודה על ההקשבה.

[מחיאות כפיים]