אני רוצה לקחת אתכם לעולם אחר.

ואני רוצה לחלוק אתכם

סיפור אהבה בן 45 שנה

עם העניים,

המתקיימים על פחות מדולר ליום.

זכיתי בחינוך מאוד אליטיסטי, סנובי

ומאוד יקר בהודו,

וזה כמעט והרס אותי.

הייתי מוכן ומזומן

להפוך לדיפלומט, מורה או רופא,

התכניות היו פרושות בפני.

באותה תקופה, למרות שהיום קשה להאמין, הייתי אלוף הודו בסקוואש

במשך שלוש שנים.

(צחוק)

העולם כולו היה פתוח בפני.

כל שרציתי היה פרוש לרגלי.

לא יכלתי לעשות שום טעות.

ואז, מתוך סקרנות, חשבתי

שיכול להיות מעניין לחיות ולעבוד בכפר

רק כדי לראות איך זה.

וכך בשנת 1965

הלכתי לביהר, בזמן הרעב הנורא

וראיתי אנשים מתים, גוועים ברעב

כי אין מזון, בפעם הראשונה.

זה שינה את חיי.

כשחזרתי הביתה

אמרתי לאמא

"אני רוצה לעבוד ולחיות בכפר".

אמא קיבלה שבץ.

(צחוק)

"מה זה אמור להיות ?

העולם כולו לפניך, העבודות הכי טובות פתוחות,

ואתה רוצה ללכת לעבוד בכפר?

מה לא בסדר אצלך ?"

אמרתי לה "לא, קיבלתי חינוך טוב.

וזה גרם לי לחשוב.

והגעתי למסקנה שאני רוצה לתרום בחזרה

בדרכי שלי."

"ומה תעשה בכפר ?

אין לך כסף, אין עבודה,

אין בטחון, ואין עתיד"

אמרתי לה, "אני רוצה לחיות שם

ולחפור בארות במשך חמש שנים."

"לחפור בארות במשך חמש שנים?

קיבלת את החינוך הטוב ביותר והלכת לבתי הספר היקרים ביותר בהודו,

ואתה רוצה לחפור בארות במשך חמש שנים?"

היא לא דיברה איתי במשך הרבה מאוד זמן אחר כך,

היא חשבה שאכזבתי את המשפחה.

אבל אז,

נחשפתי לידע ולכישורים היוצאים מן הכלל

שקיימים בקרב העניים,

כישורים שאינם נחלת הכלל --

ושאף פעם לא זוהו, כובדו

או יושמו בקנה מידה גדול.

וחשבתי אני אתחיל את מכללה היחפנים -

בית ספר רק לעניים.

מקום שישקף את

מה שהעניים רואים כחשוב.

כשהלכתי לכפר הזה בפעם הראשונה.

זקני הכפר באו אלי ואמרו

"אתה בורח מהמשטרה?"

אמרתי "לא."

(צחוק)

"נכשלת בבחינות?"

אמרתי "לא."

"לא קיבלת עבודה ממשלתית?" אמרתי, "לא."

"מה את עושה כאן?

למה אתה כאן?

מערכת החינוך ההודית

מכוונת אותך לציריך, פריז וניו דלהי;

מה אתה עושה בכפר הזה ?

מה לא בסדר שאתה לא מספר לנו?"

אמרתי " לא, אני רוצה להקים בית ספר

שמיועד רק לעניים.

מקום שישקף את מה שהעניים ראוים כחשוב."

זקני הכפר נתנו לי עצה חשובה וטובה.

הם אמרו " בבקשה,

אל תביא בעלי תעודות והסמכות

לבית הספר שלך."

וכך זו המכללה היחידה בהודו

בה, אם יש לך דוקטורט או תואר שני

אתה פסול.

אתה חייב להיות פחדן או נושר או מועף

כדי לבוא אלינו.

אתה חייב לעבוד עם הידיים.

אתה חייב לרכוש כבוד לעבודה.

אתה חייב להראות שיש לך כישורים שאתה יכול להציע לקהילה

ולספק לה שירותים.

אז הקמנו את מכללת היחפנים,

והגדרנו מחדש את מושג המקצוענות.

מיהו מקצוען ?

הוא אדם שיש בו את השילוב

של יכולת, בטחון

ואמונה.

מחפשי מים הם מקצוענים.

מיילדת מסורתית

היא מקצוענית.

קדר מסורתי הוא מקצוען.

אלו הם מקצוענים בכל רחבי העולם.

ותוכלו למצוא אותם בכל כפר נידח בעולם.

וחשבנו שרצוי שהאנשים האלו יבואו לידיעת הציבור

ויראו כי הידע והכישורים שלהם

הם אוניברסליים.

יש להשתמש, ליישם

ולהראות לכל שאר העולם -

כי הידע והכישורים הללו

רלוונטיים גם בימינו.

וכך פועל בית הספר

בעוקבו אחרי פילוסופית החיים והעבודה של מהטמה גנדי.

אתה חי, ישן, אוכל ועובד - על הרצפה.

בלי חוזים, ליתר דיוק בלי חוזים כתובים.

אתה יכול להשאר איתנו 20 שנה, או ללכת מחר.

ואף אחד לא יכול להרוויח מעל 100$ בחודש.

אם אתה מחפש כסף אין לך מה לחפש אצלנו.

אם אתה מחפש אתגר ועבודה

אנחנו המקום בשבילך.

אנחנו רוצים שתנסה ליצור את הרעיונות שלך.

כל רעיון שיש לך, אתה מוזמן לבוא ולנסות אותו.

לא משנה אם נכשלת.

חבול וחבוט, נסה שנית.

זו המכללה היחידה בה המלמד הוא הלומד

והלומד הוא המלמד.

וזה בית הספר היחיד שלא מנפיק תעודות.

אתה מוסמך עלי ידי הקהילה אותה אתה משרת.

ואתה לא צריך פיסת נייר לתלות על הקיר

שתגיד שאתה מהנדס.

כשאמרתי את זה

הם אמרו "תראה לנו שזה אפשרי. מה אתה עושה ?

זה הכל פטפוטים אם אתה לא יכול לעשות את זה."

אז בנינו את מכללת היחפנים הראשונה

בשנת 1986.

הוא נבנה של ידי 12 אדריכלים יחפנים

שלא יודעים קרוא וכתוב,

בעלות של 1.5$ למטר מרובע,

150 איש חיו ועבדו שם.

הם זכו פרס "אגא קאן" לאדריכלות ב-2002.

אבל אז הם חשדו בנו, שהיה ארכיטקט מאחורי הפרוייקט.

אמרתי להם "כן, הם שרטטו את התכניות,

אבל האדריכלים היחפנים הם אלו שבנו למעשה את המכללה."

היינו היחידים שהחזירו את הפרס על סך 50,000$,

כיוון שהם לא האמינו לנו,

וכי חשבנו שהם למעשה מטילים דופי

באדרכירלים היחפנים של טילוניה (שם של מקום).

שאלתי יערן -

בכיר ומוסמך עם תעודה יפה -

"מה אתה יכול לבנות בשטח הזה ?"

הוא העיף מבט באדמה ואמר "תשכח מזה. אין סיכוי.

אפילו לא משתלם לנסות.

אין מים והקרקע טרשית."

זה קצת תקע אותי בבעיה.

אז אמרתי "טוב, אני אלך לזקן בכפר

ואשאל אותו 'מה כדאי לי לשתול כאן?'"

הוא הביט בי בשקט ואמר,

"תבנה את זה וזה, שים את ההוא וזה יעבוד."

וככה המקום נראה היום.

עליתי לגג,

וכל הנשים צעקו עלי "תסתלק.

לגברים אסור להיות כאן כי אנחנו לא מוכנות לחלוק עם גברים

את הטכנולוגיה של איטום גגות."

(צחוק)

יש בזה מעט מולסה, מעט שתן

ומעט דברים אחרים שאני לא יודע עליהם.

אבל הוא לא דולף.

מאז 1986, הגג לא דלף.

את הטכנולוגיה הזו הנשים לא מוכנות לחלוק עם הגברים.

(צחוק)

זוהי המכללת היחידה

שהיא כולה סולארית.

כל האנרגיה מגיעה מהשמש.

לוחות סולאריים של 45 קילוואט על הגג.

והכל עובד מכוח השמש במשך ה-25 שנים הבאות.

כל עוד תזרח השמש,

לא יחסר לנו חשמל.

אבל היופי הוא

שזה הותקן

על ידי כומר הינדואיסטי,

שעבר רק 8 שנים של חינוך יסודי -

מעולם לא הלך לבית ספר או לאוניברסיטה.

הוא יודע על אנרגיה סולארית

יותר מכל אדם אחר בעולם, בוודאות.

האוכל, אם תגיעו אלינו,

מבושל סולארית.

אבל היצרנים של מערכות הבישול הסולאריות

הן כולן נשים,

נשים חסרות השכלה,

שלמעשה מייצרות את

מערכת הבישול הסולארית המתוחכמת ביותר.

מערכת בישול סולארית, פראבולית ונטולת שף.

למרבה הצער הן כמעט חצי גרמניות,

הן כל כך מדויקות.

(צחוק)

לעולם לא תמצא אישה הודית כל כך מדויקת.

מדויקות עד לסנטימטר האחרון,

כשהן בונות את המערכת.

ויש לנו 60 ארוחות פעמיים ביום

בבישול סולארי.

יש לנו רופאת שיניים -

סבתא, שלא יודעת קרוא וכתוב והיא רופאת שיניים

היא למעשה מטפלת בשיניים

של 7,000 ילדים.

טכנולוגיה יחפה:

זה היה ב-1986 - ואף מהנדס או ארכיטקט לא חשב על זה -

אבל אנחנו כבר אספנו מי גשם מהגגות.

מעט מאוד מים הלכו לאיבוד.

כל הגגות חוברו תת קרקעית

למיכל בן 400,000 ליטר,

ומים לא בוזבזו.

אפילו אם נעבור ארבע שנות בצורת, עדיין יהיו לנו מים בקמפוס,

בזכות איסוף מי הגשם.

60 אחוזים מהילדים לא הולכים לבית ספר,

כיוון שהם צריכים לטפל בבעלי חיים -

כבשים, עיזים -

ומטלות משק בית.

לכן חשבנו להקים בית ספר

בלילות לילדים.

בזכות בתי הספר הליליים בטילוניה,

מעל 75,000 ילדים הצליחו ללמוד.

כיוון שהם מכוונים לנוחיות של הילד;

ולא לנוחיות של המורה.

ומה אנו מלמדים בבתי הספר האלו ?

דמוקרטיה, אזרחות,

כיצד למדוד אדמות,

מה עליך לעשות אם נעצרת,

מה צריך לעשות אם החיה שלך חולה.

זה מה שאנחנו מלמדים בבתי הספר הליליים.

אבל כל בתי הספר מוארים סולארית.

כל חמש שנים

אנחנו עורכים בחירות.

ילדים בני שש עד 14

משתתפים בתהליך הדמוקרטי,

והם בוחרים ראש ממשלה.

הראש הממשלה הנוכחית היא בת 12.

היא מטפלת ב-20 עיזים בבוקר,

אבל היא ראש הממשלה בערב.

יש לה קבינט,

שר חינוך, שר אנרגיה ושר בריאות.

והם למעשה מפקחים על

150 בתי ספר המאכלסים 7,000 ילדים.

היא זכתה בפרס ילדי העולם לפני חמש שנים,

והיא נסעה לשבדיה.

הפעם הראשונה בחייה שהיא עזבה את הכפר.

מעולם לא ראתה את שוודיה.

אבל היא לא סונוורה על ידי ההתרחשויות.

ומלכת שוודיה, שנכחה באירוע,

פנתה אלי ואמרה, "אתה יכול לשאול את הילדה מאיפה היא קיבלה את הבטחון שלה?

היא רק בת 12,

והיא לא מסונוורת משום דבר."

הילדה, לשמאלה,

פנתה אלי והביטה למלכה ישר בעיניים

ואמרה, "תגיד לה בבקשה שאני ראש הממשלה."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

במקומות בהם אחוז האנאלפבתיות מאוד גבוה,

אנחנו משתמשים במופעי בובות.

בובות הן הדרך בה אנחנו מתקשרים.

יש לנו את יאוקים צ'הצ'ה

הוא בן 300.

הוא הפסיכואנאליסט שלי. הוא המורה שלי.

הוא הרופא שלי. הוא העורך דין שלי.

הוא התורם שלי.

הוא ממש מגייס כספים,

פותר סיכסוכים.

הוא פותר את הבעיות שלי בכפר.

אם ישנו מתח בכפר,

אם הנוכחות בבתי הספר יורדת

ואם יש חיכוך בין המורה להורה,

הבובה קוראת לשניהם בפני כל הכפר

ואומרת, "תלחצו ידיים.

אסור שהנוכחות תרד."

הבובות האלו

עשויות מדוחות ממוחזרים של הבנק העולמי.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

בשיטה המבוזרת ונטולת המיסטיקה הזו

של כפרים עם אספקת חשמל סולארית,

כיסינו את כל הודו

מלדאק ועד בהוטן -

לכל הכפרים יש אספקת חשמל סולארית

בזכות אנשים שהוכשרו לכך.

והלכנו ללדאק,

ושאלנו שם את אחת הנשים -

בקור של מינוס 40 מעלות, כשאתה חייב לצאת מהגג,

כי אין מקום אחר, הכל קבור בשלג -

ושאלנו את האישה

"מה היתה התועלת הכי גדולה

של החשמל הסולארי?"

והיא חשבה לרגע ואמרה,

זו הפעם הראשונה שאני יכולה לראות את הפנים של בעלי בחורף."

(צחוק)

הלכנו לאפגניסטן.

שיעור אחד חשוב שלמדנו בהודו

היה שאי אפשר לאמן גברים.

(צחוק)

גברים הם חסרי מנוחה,

לגברים יש שאיפות,

לגברים יש צורך בתנועה מתמדת,

והם כולם רוצים תעודות.

(צחוק)

ברחבי כל העולם, הנטייה הזו קיימת

של גברים שרוצים תעודה.

למה? כי הם רוצים לעזוב את הכפר

וללכת לעיר, לחפש עבודה.

אז מצאנו פתרון נהדר:

להכשיר את הסבתות.

מה הדרך הכי טובה לתקשר

בעולם כיום?

טלביזיה? לא.

טלגרף? לא.

טלפון? לא.

תספר לאישה.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אז הלכנו לאפגניסטן בפעם הראשונה,

ובחרנו שלוש נשים

ואמרנו "אנחנו רוצים לקחת אותן איתנו להודו."

הם אמרו "בלתי אפשרי. הן אפילו לא יוצאות מהחדרים שלהן,

ואתם רוצים לקחת אותן להודו."

אמרתי "אני מוכן להתפשר. אני אקח איתן גם את הבעלים."

אז לקחתי את הבעלים.

הנשים, כמובן, היו חכמות בהרבה מהגברים.

איך אנחנו משנים את הנשים האלו

תוך שישה חודשים?

שפת הסימנים.

אתה לא משתמש במילים כתובות.

אתה לא משתמש במילים מדוברות.

אתה משתמש בשפת סימנים.

ותוך שישה חודשים

הן יכולות להפוך למהנדסות סולאריות.

כשהן חוזרות הן מספקות לכפרים חשמל סולארי.

האשה הזו חזרה

וסיפקה חשמל סולארי לכפר הראשון,

הקימה סדנא -

הכפר הראשון אי פעם בו היה חשמל סולארי באפגניסטן

[היה] בזכות שלושת הנשים האלו.

האישה הזו

היא סבתא יוצאת מן הכלל.

היא בת 55, והיא דאגה לאספקת חשמל ל-200 בתים באפגניסטן.

והם לא התמוטטו.

היא אפילו הלכה ודיברה עם אחד מראשי מחלקות ההנדסה באפגניסטן

וסיפרה לראש המחלקה

על ההבדל שבין זרם ישיר לזרם חילופין.

הוא לא ידע.

שלושת הנשים הללו הכשירו 27 נשים נוספות

ודאגו לחשמל לעוד 100 כפרים באפגניסטן.

הלכנו לאפריקה,

ועשינו שם את אותו הדבר.

כל הנשים הללו, משמונה או תשע מדינות, יושבות סביב אותו שולחן

משוחחות אחת עם השניה, לא מבינות מילה,

כי הן מדברות בשפות שונות.

אבל שפת הגוף שלהן היא נהדרת.

הן מדברות אחת עם השניה

והופכות תוך כדי למהנדסות סולאריות.

הלכתי לסיירה לאון,

והיה שם שר אחד שנהג בחשכת הלילה -

ונתקל בכפר.

הוא נכנס לכפר ושאל " מה הסיפור פה?"

והם אמרו "יש לנו שתי סבתות..."

"סבתות?" השר לא האמין למשמע אוזניו.

,איפה הן היו?" "הן הלכו להודו וחזרו."

הו הלך ישירות לנשיא.

ואמר לו "אתה יודע שיש כפר עם חשמל סולארי בסיירה לאון?"

הוא ענה "לא." למחרת חצי מהקבינט נסעו לראות את הסבתות.

"מה העניין."

אז הוא זימן אותי אליו ושאל "אתה יכול להכשיר בשבילי 150 סבתות?"

עניתי "אני לא יכול, אדוני הנשיא.

אבל הן יכולות. הסבתות יכולות."

אז הוא בנה לי את מרכז האימונים היחף הראשון בסיירה לאון.

ו-150 סבתות עברו הכשרה בסיירה לאון.

גמביה:

הלכנו לגמביה למצוא סבתא.

הלכנו לכפר הזה.

ואני ידעתי איזו סבתא אני מעוניין לקחת איתי.

הקהילה התכנסה ואמרה לי "קח את שתי הנשים האלו."

עניתי להם "לא, אני רוצה את האישה ההיא."

הם אמרו "למה? היא לא דוברת את השפה. אתה לא מכיר אותה."

עניתי להם "אני אוהב את שפת הגוף שלה. אני אוהב את האופן שהיא מדברת."

"יש לה בעל קשה, לא אפשרי."

קראנו לבעל והוא בא,

מהדס, פוליטיקאי עם טלפון סלולארי ביד. "לא אפשרי."

"למה לא?" "האשה, תראה כמה שהיא יפה."

אמרתי לו "כן, היא מאוד יפה."

"ומה יקרה אם היא תברח עם גבר הודי?"

זה היה הפחד הכי גדול שלו.

אמרתי לו "היא תהיה מאושרת. היא תתקשר לטלפון הנייד שלך."

היא הלכה בתור סבתא

וחזרה כנמרה.

היא ירדה מהמטוס

ודיברה עם הכתבים כאילו היא עשתה זאת כל חייה.

היא התמודדה עם התקשורת הלאומית,

והיא הפכה לכוכבת.

כשחזרתי לשם שישה חודשים מאוחר יותר, שאלתי אותה "איפה בעלך?"

"הוא מסתובב פה ושם, זה לא ממש משנה."

(צחוק)

סיפור הצלחה.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אני אסיים ואומר

שאני חושב שאנחנו לא צריכים לחפש פתרונות חיצוניים.

חפשו את הפתרון בפנים.

ותקשיבו לאנשים עם הפתרונות כשהם ניצבים בפניכם.

הם בפזורים בכל רחבי העולם.

אל תדאגו.

אל תקשיבו לבנק העולמי, תקשיבו לאנשים שבשטח.

יש להם את כל הפתרונות שבעולם.

ואסיים עם ציטוט של מהאטמה גנדי.

"בהתחלה הם מתעלמים ממך,

ואז הם צוחקים עליך,

ואז הם נחלמים בך,

ואז אתה מנצח."

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)