שרה צה: איך אנו רואים את העולם

אני מתענינת בתנודות של המטוטלת,

ברצון העז לחוש, לגעת

ולהריח חומרים.

הצד האחר של המטוטלת הוא

המציאות בה אנחנו מרוחקים מחומרים

כי יש לנו כל כך הרבה תמונות.

התמונות שולטות בתקופה שלנו, אני חושבת

שזו תקופה שונה מכל זמן אחר

שהכרתי בחיי.

ואני חושבת שזה משתנה עם כל דור.

אתה לא יודע מאיפה הגיעה אליך התמונה.

אתה יכול לעבד ולשנות אותה

ואתה יכול לשלוח אותה.

תמונות כמו זבל.

למדנו לקרוא תמונות מהר מאד,

אז כל התמונות שבתערוכה שבגלריה

קשורות לתמונות שגורמות לך להרגיש

שהיו יכולות להיות בכל מקום ובכל זמן.

תמונות נוף

זורקות אותך למין זמן וחלל רחבים.

זה משנה את תחושת הזמן שלך

בזמן ההתבוננות.

החדר הזה, בשבילי, הוא צומת

של ציור ופיסול.

רציתי למשוך החוצה את כל מה שאפשר

לתת לו שם בעבודה שלי

ולגרום לאנשים לראות פרגמנטים

של ציור ותמונות שמתחברים בינהן-

נפרדים זה מזה-

ומתפרקים לחלקים.

כשנכנסים,

רואים את הדברים כחורים.

הקצוות של העבודה

מתיישרים בזויות שונות.

בעצם רואים חדר

שכאילו מתמזג יחד

עם המסגרות המרחפות האלו.

כך שאתה מקבל חויה של זמן וחלל

בה לא ידוע מתי העבודה מתחילה-

ומתי היא נגמרת.

כך אנחנו רואים את העולם.

אנחנו לא רואים את הדברים בקופסאות לבנות.

העיסוק הוא בפאר של החומר-

לא בחומר כמיצג משהו אחר.

איך מתנהג הצבע בחלל?

איך זה מרגיש? איך זה מתיבש?

איך זה נדבק?

כשרואים נייר כערימה,

תוהים מה קרה לתמונה.

זה מקום בו החומריות של הפסל

ושל התמונה, לדעתי.

בעצם נפגשים.

ההתנהגות הזו-

הטקטיליות הזו-

מעלות את הערך

של הדברים.

מכיון שיש לנו כל כך הרבה אשליות

ופחות מגע

ואין לנו טעם או ריח.

אין לנו את אותה אינטימיות עם תמונות.