לחץ: כולנו יודעים מהו
וכל אחד מאיתנו מתמודד איתו אחרת.
אם המחשבות שלנו רצות או מאיטות
אם זה טורף את רגשותינו או בכלל לא,
קושי להירדם או לצאת מהמיטה.
האמת, זה מבאס.
(צחוק)
אבל גם יש לחץ חיובי,
למשל, להתכונן לנאום
באירוע הציבורי הכי גדול שלך.
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
על במה בינלאומית.
(צחוק)
לא, גם הלחץ החיובי יכול לשגע אותך
אבל באתי לדבר על הלחץ השלילי,
וכנראה לא מהסיבה שציפיתם.
אני מנהל מערכות יחסים לאנשים בעלי אמצעים
כלומר שאני עובד עם אנשים אמידים
ועם המשפחות שלהם, מקרוב.
ועוזר להם להגיע למטרות הפיננסיות שלהם.
אני מעדיף את הנושא הכלכלי,
כי אני יודע
שמה שמשפיע על הכלכלה,
משפיע על הלקוחות שלי.
ומתברר שלחץ משפיע על הכלכלה באופן מאסיבי.
מה אם הייתי אומר לכם שעל פי כמה הערכות
העלות של לחץ בקרב עובדים בארצות הברית
קרובה ל-300 מיליארד דולר בשנה?
לחץ במקום העבודה,
הלחץ שגורם להשפעה העצומה,
קשור לפריון עבודה ולאיכות חיים.
ועל זה נדבר היום.
ואגב, זה קשור לחוסר מעורבות מצד עובדים
מחלות כרוניות שמשפיעות על העבודה שלכם
ומחלות ומפציעות שקשורות לעבודה.
וכשמחברים את העלות
של כל חמשת הגורמים האלה
השווי מוערך ב-2.2 טריליון דולר בשנה.
זה מייצג 12% מסך התמ"ג שלנו.
אני יודע על מה אתם חושבים,
"זה המון כסף, אבל איך?"
לחץ זה דבר כל כך אישי.
מטורף לחשוב שיש לזה השפעה כל כך גדולה.
אבל ניסוי המחשבה הבא יסביר לכם את זה:
דמיינו אם חד-הורית שעובדת בעבודה מלחיצה
בסביבה מלאה בלחץ
שבה היא יושבת 90% מהזמן.
יכול להיות שאין לה זמן לבשל אז..
אז היא בוחרת ארוחות על בסיס הנוחות שלה.
שמה זה אומר בדרך כלל?
מזון מעובד עתיר סוכר.
לאורך הזמן, התפריט הדל הזה
יחד עם הלחץ בעבודה
מוביל למחלה כרונית
נקרא לזה סוכרת.
טיפול רפואי עולה לה ולחברה עוד כסף,
מה שאומר - עוד לחץ.
עכשיו, היא מודאגת גם מהבריאות שלה
וגם להרוויח כסף,
אז היא בטח מוסחת ופחות יצרנית.
אבל זה אסור לה, זוכרים?
היא אם חד-הורית.
עכשיו היא חושבת,
"מה אם יקרה לי משהו?
"מי יטפל בילד שלי?
"מי ידאג לתינוק שלי?"
עוד לחץ.
שחקו עם התרחיש הזה איך שתרצו
ותחילו אותו על מדינה שלמה,
ואולי תתחילו להבין
איך אנחנו מגיעים לעלות
של טריליוני דולרים.
כל זה אישי מאוד מבחינתי.
אבי הוא מהאנשים שעובדים הכי קשה
ומהכי נבונים שאני מכיר.
שלא תבינו לא נכון,
אמא עבדה ופירנסה גם.
אבל הוא בהחלט לקח על עצמו
את תפקיד המפרנס העיקרי.
ואני בטוח שרובנו יכולים להבין
את הלחץ והעומס
שמתלווים לדאגה למשפחות שלנו.
אבל שמחברים את זה
עם לחץ ממקום העבודה,
אתם יודעים מה עלול לקרות?
לחץ דם גבוה ובלתי הפיך,
ובסופו של דבר - אובדן תפקוד הכליות
ועשר שנות דיאליזה - הגורל שלו.
עכשיו אני שמח לבשר שהוא עבר השתלת כליה
בשנה שעברה.
אבל...
(מחיאות כפיים וקריאות)
אבל במשך קרוב לעשור,
לא הכלכלה ולא המשפחה שלי
זכו להנות מיתרונות מוסר העבודה שלו.
או האינטליגנציה שלו,
וכמו שהוא נוהג להגיד,
זה פשוט סיפור עצוב.
כל מה שאני אומר זה,
אני חושב שלחץ משפיע על הכלכלה
בכך שהוא מוריד את פריון העבודה
ומעלה את עלויות הרפואה.
נשמע הגיוני?
נכון?
אבל הנה מה שלא הגיוני.
מחקר נוכחי מארגון הרפואה העולמי
מראה שההוצאות העולמיות על רפואה
הן 7.8 טריליון דולר
מחקר ממכון הבריאות העולמי
מראה שתעשיית הבריאות העולמית
שהיקפה הוא 4.5 טריליון דולר
גדלה מ-3.7 ל-4.2 טריליון
בין 2015 ל-2017.
ומצפה לגידול כזה עד 2022
אז מה, מה אכפת לכם?
כי קצב הגידול הזה הוא כמעט כפול
מקצב הגידול של הכלכלה העולמית,
שהיא בממוצע 3.3% באותה תקופת זמן.
אז מה כל זה אומר?
כל שנה אנו מבזבזים
יותר כסף על רפואה,
והתעשיות שאמונות על בריאות כללית
וסגנון חיים בריא יותר
גדלות במהירות כפולה כמעט מהכלכלה העולמית,
ובכל זאת אנחנו מפסידים
טריליוני דולרים בשנה בתפוקה.
אז מה קורה?
(צחוק)
ובכןן, רמות הלחץ גבוהות
ואני מאמין שזה צריך להשתנות.
אני גם מאמין שהחשיבה שלנו
על לחץ צריכה להשתנות.
אז בוא ננסה לחשוב מחדש
איך להסתכל על זה.
תבינו, אנחנו נוטים לחשוב על לחץ
כעל תוצאה,
אבל אני רואה את זה כתרבות.
איפה אנחנו מבלים את רוב הזמן שלנו?
בעבודה, נכון?
שם אנחנו מתמודדים עם שאלת
שיווי המשקל בין עבודה לחיים.
אז הקשר בין עבודה,
לחץ, בריאות ואיכות חיים
מעולם לא היו קרובים יותר.
ועדיין, יש נתק ענק
בדרך שבה אנחנו מתנהלים עם לחץ
ובריאות במקומות העבודה.
ואנחנו יכולים להאשים הרבה דברים,
נכון?
טכנולוגיות חדשות,
להתמקד ברווחי בעלי המניות,
או האהוב עלי,
לעמוד בקצב עם הג'ונסס
ולהצטלם בזמן שאנחנו מנסים.
אבל בסופו של יום,
אני מודאג שאנחנו יצרנו תרבות
שבה טיפול אישי ורווחה
מקבלים את המושב האחורי.
אז איך אנחנו מעבירים אותם קדימה?
אני מאמין שהתשובה טמונה
בשלושה עמודי יסוד.
ואם אתם מוצאים את עצמכם חושבים,
"רוב, שמעתי את זה לפני,
ספר לי משהו שאני לא יודע."
תשאלו את עצמכם,
אם אנחנו כבר יודעים מה לעשות,
אז מה עשינו עד עכשיו?
קודם כל, תאגידים.
במיוחד בדרך בה התרבות
וסגנון התקשורת בתאגידים
משחק תפקיד מרכזי בלחץ
ורווחת מקומות העבודה.
ה DNA של חברה
הוא התרבות שלה, נכון?
זה קובע את הטון.
אפילו הולך רחוק יותר
ומגדיר את החברות.
אבל אני חשוב שחברות צריכות להשקיע
במנטליות, בגופניות ובתחושות
של העובדים שלהם
באותה צורה בה הם משקיעים בחדשנות,
מחקר ופיתוח, נכון?
והאם אני חושב שזה יגדיל את הפרודאקטיביות
ויוריד את הלחץ?
באמת שכן.
אבל כדי שזה באמת יעבוד,
החברה צריכה למצוא דרך
למדוד את רווחת העובדים שלה
באותה רמת דיוק שבה
הם מודדים גדילה ורווח.
ואם זה נשמע כמו בקשה גדולה,
תשאלו את עצמכם
מה היתרון התחרותי הגדול ביותר שיש לחברה
האנשים שלה.
אנחנו יודעים את זה.
וכמו כל דבר בחברה, זה חייב להתחיל מלמעלה.
אז אם אתם מנהלים
תראו בפתיחות איך אתם דואגים
למנטליות האישית.
ורווחתכם הכללית.
זה זרז עצום.
זה לא סוד שאני אוהד כדורגל,
אז כשגדלתי, היו לי כמה מאמנים.
ותמיד היה לי מאמן אחד
שאימן אימוני אירובי קשים
הוא לא עמד בצד ובחן
הוא היה לוקח חלק
וזה גרם לשלושה דברים
היה לי קשה להתלונן.
(צחוק)
תמיד דאגתי לעמוד בקצב,
ותמיד הרגשתי מחוייב יותר לאימון
זה אותו רעיון.
ולבסוף, תקשורת.
בכדי שאני באמת יוכל לעזור ללקוחות שלי
להשיג את המטרות הכלכליות שלהם,
דורש ממני באמת להקשיב ואז להגיב.
תנו לעובדים שלכם לספר לכם
מה גורם להם ללחץ.
תנו להם להגיד לכם מה הם צריכים.
ואז תפעלו.
ולפעול בעקבות מה שהם אמרו לכם
מראה באיזה רצינות אתם לוקחים את המשוב,
וללא ספק, החברה תצליח בטווח הארוך.
למה?
כי עובדים מאובזרים כראוי
יהיו הרבה יותר פרודאקטיבים ופחות לחוצים.
בנוסף, אני רוצה לבקש עזרה
מהדוד האהוב על כולנו.
זה נכון, הממשלה חייבת לשחק תפקיד בזה.
הפורום הכלכלי העולמי
ובית הספר לרפואה ציבורית בהרווארד
מעריכים שמשנת 2011 ל 2030
מחלות כרוניות משמעותיות ומחלות נפש
יעלו לכלכלה העולמית 47 טריליון דולר.
ועכשיו זה 2020.
אני לא אומר שלחץ גורם לכל המחלות הכרוניות.
או למחלות הנפשיות,
אבל אפילו אם חלק מזה,
דמיינו כמה המספר הזה יכול לרדת.
אם הממשלה תעשה
את מה שהיא עושה הכי טוב
תפעל באכיפה.
אבל במקרה הזה,
לסטדנרטים גבוהים יותר במקומות עבודה.
אני לא יודע, אולי אפילו
להשתמש בתוכניות תמריצי מס
כדי לעזור להרים את הסטנדרטים.
אבל הפוליסות והחידושים
של תאגידי רווחת הכלל
שמגובות בידי ממשלה
שחושבת קדימה
לא יהיו שוות הרבה בלי העזרה
של עמוד היסוד החשוב ביותר.
אתם.
זה נכון, לחץ וניהול הם כל כך דינמים
אתם חייבים לשחק תפקיד.
וזה הולך לעזור לכם ולכלכלה.
תראו חברה, אני לא פסיכולוג, טוב?
אבל עשיתי פעולות לפיתח
הבריאות המנטלית האישית שלי
ואיכות החיים הכללית
אז הנה דעתי חסרת הנסיון.
אני חושב שצעד משמעותי
ראשון הוא לכולנו.
והוא להיות כנים עם עצמנו.
לגבי מה?
לגבי לשים הבריאות המנטלית שלנו,
של הגוף שלנו והרגשות שלנו
מול העיניים
והנזק שזה גרם
כנות לגבי זה ששמנו את דעת הקהל
מעל הדאגה לעצמנו.
תחשבו על מדיה חברתית.
כנים לגבי איך שאנחנו מגדירים את עצמנו,
ומה מגדיר אותנו.
בטח, הקריירה שלכם תורמת חלק במי שאתם.
אבל האם אנחנו נותנים לה
להגדיר אותנו קצת יותר מדי?
ולשאול,
"האם זה נותן לי את הערך שציפיתי
ביחד עם מה שזה דורש?"
ואני לא מתכוון רק לדולרים.
בשבילי, להיות כנה זה
לתת צומת לב רצינית לזוגיות שלי.
עם המחשבות שלי, האומץ והכישלון.
לפני כמה שנים התחלתי
במשחקי האליפות
המאמן בא אלי ואומר, "רוב קוק,
תעמוד בציפיות,
אנחנו לא יכולים להפסיד היום"
אז ניסיתי.
נכשלתי.
הפסדנו.
(צחוק בקהל)
תודה שאתם צוחקים.
(צחוק)
מרגיש טוב
לא, אבל...
אתם יודעים, אחרי זה,
זה נשאר איתי לזמן מה,
לנקודה בה כשהיו הזדמנויוית,
לגדול, להפתח.
הייתי מרכין את הראש בשקט,
לוקח צעד אחורה.
ואז גיליתי את המינדפולנס.
והמשכתי לפתח אותה
ביום יום שלי עד ליום הזה.
לחיות בהווה, את ה"עכשיו".
אני מבין את זה,
מינדפולנס היא לא לכל אחד.
אבל כשאני חושב על כל האנשים
המצליחים והמשפיעים ביותר,
אני מזהה מכנה משותף.
שליטה במנטליות שלהם,
שכוללת בתוכה ניהול לחצים.
הכל זה פיתוח מודעות,
הכרה וקבלה
של המחשבות, הרגשות, הסביבה והמצב הפיזי.
נכון?
אני לא אומר בחיים לא להתמודד עם לחצים
אבל הניהול של הלחצים
זה היתרון, שוב, בשבילכם ובשביל הכלכלה.
אני אשאיר אתכם עם המחשבה הזו.
כולנו יודעים שפנסיה
זה אומר לחסוך כמה שיותר עכשיו.
לאחר כך.
מה אם היינו מתייחסים למנטליות שלנו
ולטובתנו הכללית
באותה הצורה?
לפתח ולשמור יותר מעצמנו עכשיו
למאוחר יותר בחיים.
לא לעשות כלום אומר עלות גבוהה.
וגרוע יותר, פחות זמן.
ומהשניים
איזה מהם אתם לא יכולים לקבל בחזרה?
אז בואו נתחיל להזיז
את תרבות הלחצים הזו קדימה,
ונתחיל לחיות חיים שמחים ובריאים יותר.
ובתקוה פרודוקטיבים יותר.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)