סביבה. בואו נסתכל לרגע על זיגמונד פרויד. הוא אמר, שההתנהגות מושפעת ע"י הורים, חלומות, בדיחות וסקס. לא בהכרח בסדר הזה. בסדר, אבל, מה זה אומר? שוב מדובר בעניין ה'סביבה', נכון? הרבה מחקרים מדעיים מצביעים על אותה נקודה ברורה: שההתנהגות שלנו, כבני אדם, מושפעת מהסביבה בה אנו חיים. אם הגנים שלנו, מכתיבים לנו התנהגות מסויימת אבל, הסביבה לא תתמוך בהתנהגות הזו, אזי התנהגות זו לא תבוא אצלנו לידי ביטוי. כלומר במקרה הזה, לגנים אין השפעה. "אנחנו חיים בזמנים מדהימים". עידן הגינומיקה. (תחום בגנטיקה העוסק במכלול החומר התורשתי – הגנום – של יצורים חיים). הגנום שלכם - הוא הרצף השלם של הדי.אנ.איי שלכם. רצףה די.אנ.איי שלך ושלי שונים במקצת אחד מהשני. זו הסיבה בגללה אנו נראים שונה. לי יש עיניים חומות. שלך עשויות להיות כחולות או אפורות. אך אין הכוונה למראה חיצוני בלבד. ה'כותרות' מספרות לנו, שגנים יכולים לגרום לנו לחלות בכל מיני מחלות מפחידות, אולי אפילו לעצב את האישיות שלנו, או לגרום לנו לבעיות מנטליות. נדמה שלגנים שלנו, יש כח גדול על הגורל שלנו. ובכל זאת, הייתי רוצה לחשוב, שאני יותר מהגנים שלי. כך גם הקונקטום (שם כולל לרשת הנוירונים במוח). משתנה לאורך זמן. אילו שינויים מתרחשים? ובכן, נוירונים, בדומה לעצים, יכולים לגדל 'ענפים' חדשים, והם גם יכולים לאבד ענפים ישנים. סינפסות יכולות להיווצר, והן יכולות לחדול מלהתקיים. סינפסות יכולות גם לגדול, או להתמזער. שאלה שניה: מה גורם לשינויים אלה? ובכן, זה נכון. ברמה מסוימת, זה כן בגלל הגנים שלנו. אבל זו לא התמונה כולה, כיוון שישנם גם אותות חשמליים. ה'מטיילים' לאורך ענפי הנוירונים, ואותות כימיים, הקופצים מ'ענף' ל'ענף'. אותות אלו נקראים "פעילות עצבית". ישנן ראיות רבות, לכך שפעילות עיצבית "מתכנתת" את מחשבותינו, רגשותינו, תפיסתנו, ואת החוויות הנפשיות שלנו. יש גם הרבה ראיות שפעילות עיצבית, עלולה לגרום ל'חיבורים' שלכם להשתנות. אם תחברו את שתי עובדות אלו יחד, תיווכחו שהחוויות שלכם, יכולות לשנות את הקונקטום שלכם. וזו הסיבה בגללה כל קונקטום הוא מיוחד במינו, אפילו אלו של תאומים זהים. הקונקטום היא הנקודה בה הטבע והסביבה נפגשים. ויכול מאוד להיות, שאפילו עצם הפעולה הפשוטה של 'חשיבה', תשנה את הקונקטום שלכם. ייתכן ונוכח עובדה זו תרגישו העצמה. "מוכרת לכם הסוגיה בנוגע למגדר, האם הוא נקבע ע"י השפעות החברה? או שמא מדובר בעניין ביולוגי והורמונלי? כמובן, אני נוטה לצד הביולוגי שבעניין, אך.. אני היום מאמינה, לאחר לימודים מקיפים בתחום הביולוגיה, עם אמונה מלאה בדרך, שהויכוח בנושא "סביבה נגד גנים" הוא בהמון מובנים.. הגיע לקיצו. לפחות בהווה, מהסיבות הבאות: המח מאוד חשיל (ניתן לעיצוב). כולנו נולדים עם נטייה התפתחותית זכרית או נקבית, נטייה אשר תלווה בהורמונים רלוונטים להתנהגות מתאימה, שזה מה שהורמונים אמורים לעשות. התפקיד של הורמון הוא להכין אותנו מראש להתנהגות מסוימת. יחד עם זאת, הדרך בה אנו גדלים, למשל, כילדים קטנים: מחקרים הראו שילד שנאמר לו לא לגעת בדבר-מה, לעתים קרובות יעשה ההפך. בעוד שבקרב בנות - מספיק לבקש מהן. ילדים (בנים) קטנים בכל העולם נענשים לעתים תכופות (יותר מבנות) עקב אי-ציות לנורמות. אומרים לבנים 'לא לבכות'.. שיקבלו את זה 'כמו גברים', נכון? אפילו בגיל צעיר יותר, אבות לפעמים מ-א-ו-ד מפוחדים אם בנם מפגין אפילו מידה מועטה של התנהגות נשית באשר היא. למשל אני זוכרת שבאמת הפעמים שטסתי - ישב לידי בחור, שסיפר לי על בנו בן השנה וחצי, שלפני מספר ימים, בנו ראה את אחותו פותחת מתנה. והמתנה שהיא קיבלה הייתה - ארנק. בדיוק מלאו לה 4 שנים. ואז הוא אמר: "היי, גם אני יכול לקבל ארנק במתנה?" האב סיפר שבאותו רגע הוא הרגיש כאילו מישהו בעט לו בבטן בעוצמה רבה, והוא פשוט צרח על בנו: "ארנקים זה לא בשביל בנים!" והוא התוודה בפני על האירוע.. והוא הרגיש כה נבוך ומבוייש לאחר מכן. כיוון שהוא הבין שבנו הקטן לא ניסה לבטא נטייה כזו או אחרת.. לכן: הדרך בה אנו מגדלים בנים, והדרך בה אנו מגדלים בנות, המוח שלנו ניתן לעיצוב בקלות. למשל - איננו נולדים עם היכולת לנגן בפסנתר, נכון? צריך להתאמן שוב, ושוב, ושוב. ניתן לחווט מחדש את המוח לעשות מגוון דברים. וכל חיינו מחווטים, ע"פ מגדר למשל, להתנהג יותר בצורה כזו או אחרת. הבעות הפנים אצל גברים למשל, כאשר נמדדו בעזרת אלקטרודות, והוצגו בפניהם תמונות של דובי גריזלי, דבר אשר אמור לגרום לעוררות פיזיולוגית הבעות פניהם, בשונה מנשים, הראו במפתיע, תגובה רגשית גדולה יותר, עוד לפני שזה מגיע לתודעה. אך בשנייה שהתודעה נכנסת לתמונה- שרירי הפנים שלהם מתחילים 'לקפוא', בין אם מדובר בחיוך או הזעפה. שרירי הפנים של נשים למעשה מקבלים גרייה מוגברת, בעוד שאצל גברים ישנה דעיכה. ההנחה הרווחת של מדענים היא שגברים 'מחווטים' לדכא, כל צורה של הבעת-רגש. אז, תודה על השאלה. זוהי מטרה משותפת לחיי כולנו. והדרך בה מגדלים ילדים, והאם מתירים או אוסרים עליהם לעשות דברים מסויימים, לכל זה יש השפעה על דמותם כגברים בעתיד. חישבו על הדרך בה אתם פועלים, על הבעות פניכם, הערכים אשר אימצתם, אופן הצעידה שלכם.. הכל. וזיכרו שכל אלו הם תוצר של הסביבה בה אתם חיים. למוח האנושי אין כל מנגנון המתיר לו להבדיל בין מה רלוונטי ומה לא. (תרגום לחרשים: ברקע - קולות שירה קצובים) (נעימה קלה מתנגנת ברקע) [אני צובע את עצמי, כיוון שברצוני לזכות בליבה של אשה] (מנגינה נמשכת ללא דיבורים) [הבחור הזה מ-מ-ש חתיך!] [כשאנו שותים דם - זה גורם לנו להיות קשוחים] [שבטים פוגשים 'אדם לבן' בפעם הראשונה] (מוזיקה נחלשת בהדרגה) אין מושג כזה: אדם רע, פושע, עצלן, אנשים מבריקים, גנבים או גזענים. יש רק אנשים אשר נכפתה עליהם התנהגות כזו. אך אם הסביבה לא תטפח את אותן תכונות, אותה התנהגות לא תבוא לידי ביטוי כלל. זכרו: למוח האנושי אין כל מנגנון המתיר לו להבדיל בין מה רלוונטי ומה לא. (ברקע: מתנגנת מוזיקה) הדוגמא הקיצונית ביותר באה לידי ביטוי אצל ילדי-פרא. ילד פרא הוא בן-אדם אשר חי בבידוד, ונמנע ממנו מגע עם בני אנוש אחרים מגיל מאוד צעיר, ולא נחשף כלל (או מעט מאוד) לאמפתיה, אהבה או התנהגות חברתית, או אפילו לשפת בני-האדם. כישורים חברתיים-בסיסיים אלו אינם קיימים אצל ילדי-פרא. כישורים אשר בד"כ נלמדים כחלק מתהליך החיברות. לדוגמא, הם עלולים לא להצליח ללמוד להשתמש בשירותים, יתקשו בללכת בצורה זקופה, ויביעוו חוסר עניין מוחלט לפעילות אנושית נורמלית סביבם. 'אוקסנה מלאיה התחילה את חיה עם להקת כלבים, לאחר שנדחתה על-ידי הוריה, ובאורח פלא שרדה למשך 6 שנים, בהם התקיימה כ'חית-פרא'. ישנם מספר מקרים של ילדי-פרא אשר הצליחו להשתקם לחלוטין מההזנחה ממנה סבלו. אוקנסה - כיום בת 22, אך עתידה עדיין מוטל על הכף. האם מדענים למדו דיה ממקרים דומים בעבר על מנת להצליח לשקם ממצב כזה? במשך 6 שנים, בילתה אוקסנה את חייה במלונה, עם כלבים. בהזנחה מוחלטת מצד שני הוריה, היא נמצאה, והציגה התנהגות של חיה, יותר מאשר התנהגות של בת-אנוש. במשך שני עשורים, ילדי-פרא היו מושא מחקר מרתק. גדלו בלי שמץ של אהבה, חברה או אינטראקציה, ילדי-פרא, בעצם, מעלים את השאלה: מה עושה אותנו אנושיים? אוקסנה נולדה בנובמבר 1983. (ברקע: קול נשי) "כאשר התינוקת נולדה, משקלה היה כ2.5 ק"ג, ולא אובחן אצלה דבר-מה חריג". ג'יני בילתה 13 שנים בבידוד, בחדר ריק ללא גירויים, ונמנע ממנה מגע חברתי מכל סוג שהוא. למרות שהיא אינה סובלת משום מחלה נפשית, כתוצאה מהסביבה בה גדלה, התנהגותה הייתה כשל אדם הלוקה בדעתו. היא לא הצליחה ליצור קשרים חברתיים, לא הצליחה לדבר, ואפילו הליכתה הייתה מוזרה. לאחר זמן מה, עקב שיקום יסודי, ג'ני החלה להביע עצמה בעזרת שפת-הסימנים, והחלה מעט להתחבר עם אנשים. 'הם גם לקחו אחריות על הטיפול בג'ני, ניסו לעזור לה להתמודד עם ילדותה הנוראית'. "טוב חמודה - לפתוח פה גדול!" 'בסיטואציה זו מתקיים משחק-תפקידים, בו מרלין היא בתפקיד ה'אם' של ג'ני. "מהרי! מהרי כי אין לנו זמן רב. אבא יכעס אם לא תאכלי". מרלין מנסה לחלץ זיכרונות מעברה של ג'ני. מרלין: "מעניין מה את חושבת". ג'ני: (תגובה לא ברורה) ג'ני היא ההוכחה החותכת לכך שהסביבה מעצבת. אך לצערה של ג'ני, צרותיה לא הסתיימו. משפחתה האומנת הראשונה של ג'ני הענישה אותה בחומרה כשהייתה מקיאה. החוויה הייתה כ"כ טראומטית, שהיא הסתיימה בכך שג'ני הוחזרה לבי"ח לילדים, וקיבלה עזרה ממומחים בתחום, "זה לא היה באשמתך". "אז עכשיו את לא פותחת את הפה, כדי שלא תקיאי.." ג'ני פחדה לפתוח את פיה. אם אדם לא יחשף לרצח, אונס, פדופיליה, זואופיליה (מין עם חיות), נקרופיליה (מין עם המתים),נשקים, גזענות, אז אותו אדם לא ידע על קיומם. זה כמו לנסות לדמיין צבע, שמעולם לא ראית.