כשתנועת "#גםאני" הפכה ויראלית
בשנה שעברה,

היא הסירה את הלוט מעל בעיה

שהיתה בעצם מוסתרת לעין כל.

לא הזדעזענו או הופתענו
לנוכח המידע הזה.

אלה לא היו נתונים חדשים.

מה שבאמת נחשף
היה חוסר-מעשה מצידנו,

אי-כשירותנו להגיב.

"#גםאני" אספה את הסיפורים,
נתנה להם פנים ושמות,

הביאה אותם לקדמת הבמה,
הציבה אותם לנגדנו

והעלתה שאלה חדשה:

"האם נעשה משהו בנוגע לכך?"

ולכן, לדעתי,
כעורכת-דין, מחנכת ומאמנת,

השאלה שנשאלתי יותר מכל
בחודשים האחרונים היא,

"אז מה עושים עכשיו?"

מה עלינו לעשות עכשיו?

עם כל הכובעים שלי, לא צריכה
להיות לי בעיה לשלוף המון רעיונות,

אבל בפעם הראשונה
שמישהו הציג לי שאלה זו,

לא השמעתי לו תובנות חשובות
בנושאי מדיניות.

בפעם הראשונה שמישהו שאל
שאלה זו, נתתי תשובה אינסטינקטיבית,

את הדבר הראשון שעלה בדעתי,
ואמרתי,

"אני חושבת שעלינו
להמשיך לדבר על זה."

הרהרתי מחדש בתשובה ההיא
וחשבתי,

זו לא תשובה פשטנית מדי?

אבל בחודשים האחרונים
ניהלתי המון שיחות

במגוון הקשרים,
רשמיים ובלתי-רשמיים,

עם כל מיני אנשים,

ואני קולטת שאנשים
חשים ממש שלא בנוח.

אני מקבלת את אותן תגובות,
שומעת את אותן שאלות,

אנשים שואלים דברים כמו,
"מה עם חיבוקים? חיבוקים זה בסדר?"

"האם עלי לפתוח את דלת המשרד?

"האם לא כדאי לנהל ישיבות
בדלתיים סגורות?"

"אני חש עצבנות כשאני
נותן מחמאה לחברה לעבודה."

וכולם רוצים לדבר על הספקטרום.

כי מדובר בספקטרום, נכון?

יש התנהגויות גרועות מאחרות.

זה הביא אותי למסקנה

ש-"#גםאני" העניקה לנו
הזדמנות לחשבון-נפש,

כשבפועל מה שכולנו מחפשים
הוא מעין סולחה.

האם יש מערכת כללים חדשה
שנוכל פשוט ליישם ולהמשיך הלאה?

לדעתי, נוכל לעבור מחשבון-נפש להתפייסות,

אבל לא לפני שנשנה את השיח הזה.

למזלי, כמו כל מרצה טובה ב-TED,

באתי מצוידת בחמישה שלבים
לשינוי השיח.

(צחוק)

השלב הראשון:
נפסיק לאמן ונתחיל לדבר.

נכון, באתי להמליץ שנפסיק לאמן
בנושא ההטרדה המינית,

ונכון, אני מרגישה שהפרקליטים
ואנשי משאבי האנוש באולם

קצת מוטרדים מכך.

כדי שכולנו ניישר קו,

החלטתי שכדאי שנעשה אימון מהיר
בן 30 שניות בהטרדה מינית .

לשם כך ניערתי את האבק
ממצגת "פאוורפוינט" ישנה

מהרצאה שלי בנושא
מלפני כ-15 שנה.

מתחילים.

אימון בן 30 שניות
בנושא הטרדה מינית.

ישנם שני סוגים.

נדרשות מלים רבות כדי להסביר
את שני הסוגים האלה,

במיוחד את השני.

אפילו מערכת המשפט
לא לגמרי בטוחה מהו --

הם רק יודעים שהמילה "בריונות"
אינה מספיקה.

אבל אל דאגה,
זה בערך כל מה שאיננו חוקי.

המעסיקים עשויים להציב
רף גבוה בהרבה --

להעלות איזה סרטון לא-נאות
שמשוחק באופן מסורבל

על שפשוף מוזר בגב
בחדר ההעתקה,

(צחוק)

תזכורת לכך שיש להתקשר
למשאבי-אנוש בכל שאלה.

לא לשכוח שהמפקחים
יכולים לשאת באחריות בעצמם -

אל תהיו מגעילים
ואל תיתפסו.

(מחיאות כפיים ותרועות)

[משהו לא ברור?]

האימון בנושא ההטרדה המינית
לא השתנה בהרבה

בעשורים האחרונים.

עכשיו אפשר לעשות הכל ברשת
מבלי לראות בכלל מישהו.

(צחוק)

נעשו כמה נסיונות לשנות זאת,

אבל הבעיה עם אימון ההטרדה המינית

הוא ששורשיו נטועים
בגישה של מניעת סיכונים.

האימון בנושא ההטרדה המינית
קיים כי בתי המשפט אמרו,

"מעסיקים, אם תעשו את זה,
תתחמקו מאחריות אם זה יקרה."

כך שאימון ההטרדה המינית
נולד מחקיקה,

וגידלו אותו עורכי-דין.

אגב, אני מקווה, למען שלושת ילדי,

שלגדול אצל עורכי-דין
איננו האפשרות הכי גרועה.

(צחוק)

בכל זאת, הגיעה העת
שהאימון בנושא ההטרדה המינית

יעזוב את בית ההורים התקינים

בגלל שבשיח טמונים סיכונים.

לא נגיע מחשבון-נפש לפיוס

אם לא היה מוכנים
לחצות את נתיב הסכנה.

אז בשלב שני
עלינו לקחת כמה סיכונים.

מסוכן לשוחח.

אחד הסיכונים שעלינו לקחת

הוא להיות מוכנים להודות
בטעויות שעשינו.

לא תמיד השתתפנו נכון
בשיח הזה,

ועלינו להיות מוכנים להודות בכך.

בארגונים,
אם מנהיגים יכולים להתייצב ולומר,

"פעם ראיתי את זה ככה,

"אבל עכשיו אני רואה זאת אחרת."

זה יאפשר לאנשים נוספים לנהוג כך.

אבל מפחיד לדבר על שגיאות שעשינו,

ולכן אתחיל אני.

זאת אני.

אני המתולתלת שמאחור.

הילדה הצעירה בהרבה, החמודה בהרבה,
הבלונדית בהרבה היא אחותי הקטנה,

וזה הסוס שלנו, ג'ים.

אהבתי לגדול במונטנה
ואהבתי את הילדה הזאת -

היא היתה חזקה ועצמאית -

אבל היו הרבה דברים
שהיא לא ידעה.

אחד מהם

הוא שאילו שאלתם אותי אז
או במשך שנים לאחר מכן

אם אני פמיניסיטית,

הייתי מן הסתם עונה,
"לא," בסדר?

אבל הקשבתי, חייתי ולמדתי
והשקפתי השתנתה.

הבנתי שמסביב לשולחן השוויון
יש מקום לכולנו,

אפילו לאלה שיודעות
לנהוג עם הילוכים,

לאכף סוסים
ולסטור עם לשון של חזיר.

(צחוק)

כולנו עוברים כברת-דרך,

ועלינו להיות מוכנים להודות בטעויותינו.

הצד השני של זה, כמובן,

הוא שעלינו לנהוג בפתיחות
גם ביחס לדרך שעוברים אחרים,

להרשות להם לטעות.

אם בכל פעם בשיח הזה

כשנחשוב שמישהו טועה בהבנה,

תגובתנו תהיה לכנס את נחיל
הציפורים הכחולות הקטנות שלנו

ולנקר אותו למוות באינטרנט,

לא נזמין בכך אנשים להשתתף בשיח

אלא נרחיק אותם.

(מחיאות כפיים)

שלב שלישי: פינינו זמן,
החלטנו לקחת סיכונים,

אז על מה נדבר?

עלינו לדבר על כוח, רשות והתערבות.

בכל הכתבות שראינו,

עם דוגמאות להטרדה מינית
ואלימות מינית,

קל לזהות את הכוח.

האנשים שבחדשות הם פוליטיקאים עשירים.

אילי תקשורת בעלי שליטה וכוח,

ולא רק בהקשר המיידי של עיסוקם,

אלא גם בחוק ובתרבות שכולנו צורכים.

אבל לא צריך להיות איל תקשורת
או פוליטיקאי עשיר כדי להיות בעל כוח.

כוח יכול להתקיים בקהילה -

הוא יכול פשוט לנבוע
ממידע שאין למישהו אחר,

משליטה על משכורתו של מישהו;

משליטה בשפה מסוימת.

עלינו להתחיל לזהות את הכוח
בהקשרים הנוגעים לנו, מי מחזיק בו,

והאם אנו מחזיקים בכוח מסוים ומהו.

כי אלימות מינית משגשגת

כשכוונות רעות פוגשות כוח, הזדמנות

וסיכון נמוך לנשיאה באחריות.

עלינו לזהות את הכוח
לשוחח עליו.

אבל נדמה שהשיחות שלנו
נקלעות תמיד

לעניין הרומן שהשתבש -

תאונה מצערת,
תקשורת לקויה.

לדעתי קורה משהו מרושע יותר

כמעט בכל הסיפורים שאנו שומעים.

אבל אפילו אם לפעמים
הבעיה היא תקשורת לקויה,

אז מדוע אנו מדברים
על מתן רשות?

בחינוך המיני של ילדינו
איננו מדברים על מתן רשות,

ואיננו מדברים על כך
באימון במקום העבודה.

וכאן, במינסוטה המאופקת,

אני לא בטוחה שאנו
משוחחים על כך אפילו בינינו.

עלינו לדבר על מתן רשות.

מתי אנו אמורים לבקש רשות?

איך מבקשים רשות?

איך צריך לשלול רשות?

(מחיאות כפיים)

עלינו גם לדבר על התערבות -

קל מאד למצוא עובר-אורח

שלא ידע מה לעשות או מה לומר

או פשוט בחר להימנע מכך.

מדוע קל הרבה יותר,
כשעמיתה שלנו אומרת,

"בוב גורם לי להרגיש
מאד שלא בנוח,"

להגיב תמיד מיד
ב"ככה זה עם בוב."

מדוע קשה כל-כך לשאול,
"איך?", "את בסדר?"

"האם אוכל לעשות משהו?"

עלינו לדבר על כוח, רשות והתערבות.

וחשוב שאנשים, בשלב 4,
יבואו לשוחח.

אני מרצה המון על דברים כאלה,

ולעתים קרובות מוצאת עצמי
בוהה בים של פני נשים.

עשיתי קצת מה שאנו מכנים
"חשבון של עורכי-דין"

בשתי ההרצאות האחרונות שלי

כדי לקבל מושג על הנתונים.

ובסיכום, פחות מ-10%

מהאנשים שמגיעים להרצאת "#גםאני"
תחת הכותרת "הטרדה מינית"

היו גברים.

ובכל זאת המשכתי לשמוע את השאלה,

בד"כ מהנשים שבהרצאות:

"מה עם כל הגברים הבאמת-טובים
במשרד שלי?

"אני עובדת עם כמה גברים
באמת טובים, שרוצים לעשות משהו.

"הם מרגישים מסורבלים.
איך אוכל לעזור להם?"

התשובה שלי פשוטה למדי:

תשתתפו.

גברים, חשוב לנו
שתגיעו לשיחה הזאת.

יודעים מה? תמחקו את זה.

לכם חשוב שתגיעו לשיחה הזאת.

שלושה אחוזים מהגברים יתנסו באונס
או בנסיון אונס -

ואלה רק האחוזים שמדוּוחים.

רבים מאיתנו, כאן באולם,
לא יחוו מעולם אלימות מינית;

מרביתנו לא ינקטו באלימות מינית.

אבל זה ישפיע על כולנו.

זה משפיע כבר עכשיו על כולנו
ובכל שיחה במקום העבודה.

אז הקריאה שלי, התקווה שלי,
היא שכאשר גברים דנים בסוגיה

אם לפתוח את דלת המשרד
ליתר בטחון,

בסדר, פיתחו את הדלת.

אבל האם אתם יכולים גם
לפתוח את העיניים, הלב והמוח

לסיפורים של "#גםאני"
ולמציאות שמאחורי הסיפורים הללו?

שלב חמישי:
עלינו להוציא את הספקטרום לגמלאות.

כי אנו מדברים על זה כל הזמן.

מצד אחד, ישנם הדברים
שהם "לא עניין גדול,

"את צריכה להתגבר על זה."

בקצה הזה נמצאים
הדברים הממש-איומים -

זה די נורא.

אין מצב שנדבר אי-פעם הרבה
על הדברים האיומים;

אנו בעצם נתמקד
בחלק של ה"תתגברי",

במיוחד במקום העבודה ובאימון שלנו.

אולי אפילו לא נגיע
לחלק של ה"תתגברי",

כי כשאנו מדברים על חיבוקים ומחמאות,

לא נראה לי
שהם בכלל על הספקטרום.

אני מתה על חיבוקים ומחמאות.
זה נהדר.

הבעיה עם חיבוקים ומחמאות
היא רק כשמנצלים את זה לרעה,

כשהם משמשים כדי להקטין
ולא לחזק.

אבל אנו מקדישים כל-כך הרבה
לקצה הזה של הספקטרום

על שאין לנו זמן להתעמק
במה שבאמת קורה,

וממילא איננו רוצים להאמין
בקצה הנורא והאיום.

אנו רוצים לקלף משם הכל
ולקטלג אותו בקצה הזה.

אז העניין הוא שלא מדובר בספקטרום.

מדובר במערכת.

ועד שנתחיל לחוש בנוח
עם הרעיון שעלול להיות מלוכלך

לדבר על הקשרים הפנימיים,
על המורכבויות של זה,

לא נפרק את המוקש הזה,

וחשוב שנפרק את המערכת.

בחינוך אנו לפעמים מדברים
על מושג מסוים:

ה"למה המחייב".

הרעיון הוא שאם ברור לנו
למה אנו עושים משהו,

נעשה זאת טוב יותר,
נלמד את זה טוב יותר,

נבין את זה יותר.

עלינו לשנות את ה"למה"
של השיח הזה.

אי-אפשר לנהל אותו
כדי להימנע מתביעות;

נחוצה לנו סיבה טובה יותר.

ובמסגרת הנסיון למצוא
סיבות טובות יותר,

המצאנו דברים כמו,
"זה טוב יותר לשורת הרווח,

"יש לזה צידוק עסקי -

"אם נהפוך את מקום העבודה
לבטוח וטוב יותר,

"יהיה לנו מקום-עבודה משופר,
נספיק יותר עבודה."

זאת סיבה טובה יותר,

אבל בכל זאת, לדעתי
זאת לא הסיבה בהא-הידיעה.

אני רוצה לגלות לכם את הסיבה שלי
לשיחה על תקיפות והטרדות מיניות -

ה"למה המחייב" שלי.

#גםאני רוצה לספר לכם סיפור.

סיפור ה"#גםאני" שלי
איננו הסיפור שלי.

זאת סוזי.

פגשתי את סוזי
כשהתאהבתי באחיה הגדול,

וכשנישאנו, הפכנו למשפחה.

עד שהצטרפתי למשפחת הנסון

סוזי כבר הותקפה מינית.

מעולם לא הרביתי לשוחח איתה על כך;

לא ידעתי הרבה על מה שקרה.

אבל מה שידעתי,
יישמע לכם מוכר מאד:

היא הותקפה מינית בעבודה
שבה עבדה במשרה חלקית,

בידי אדם בעל סמכות.

היו שם אנשים שיכלו להתערב ולהפריע,
ולא עשו זאת.

כולם בעיקר רצו שהיא תתגבר
ותמשיך בחייה.

היתה תביעה משפטית,
אז היא ממילא לא יכלה לדבר על זה.

אז מעולם לא ממש דיברנו על זה.

אבל ראיתי שסוזי משתדלת מאד
לעשות את כל הדברים האלה,

להתגבר ולהמשיך הלאה,

אבל גם בשעותיה המאושרות ביותר,

ליוותה אותה עננה
של בושה, פחד וזעם.

לימים ייוודע לי
שהעננה הזאת הכילה

את התסמינים של
הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

לסוזי ולי תהיה עוד שיחה אחת
שאני זוכרת בבירור רב.

ידעתי שהיא בטיפול, סוף-סוף,

זה היה בקיץ 2000
ואני שאלתי אותה, "איך זה מתקדם?"

והיא ענתה, "די טוב."

היא אמרה, "אבל זה קשה."

ואני שאלתי, "למה?"

והיא אמרה,

"המטפלת שלי רוצה שאספר
את כל מה שקרה לי.

"מעולם לא סיפרתי את כל הסיפור."

נעשיתי קצת מבוהלת ועצבנית.

לא הייתי בטוחה שאני רוצה
לשמוע את כל הסיפור -

הרי איננו רוצים לשמוע
את הפרטים האיומים.

שאלתי, "למה לא?"

היא אמרה,
"אני פשוט נורא פוחדת."

לעולם לא אשמע את סיפורה של סוזי.

לעולם לא אשוחח איתה עליו.

היא תחשוף עוד פרטים איומים
בפני המטפלת שלה ובפני הוריה,

ולאחר מכן היא תהרוג את עצמה.

אנו נאבד אותה בגלל הפרעת הדחק
הפוסט-טראומטית שלה.

לעולם לא נשוחח על כך.

מותה של סוזי היה רגע מכונן בחיי,

לא רק בגלל היגון האישי שלי

אלא גם בגלל שהוא זיכה אותי
במקום בשורה הראשונה

בחורבנם של כמה מהאנשים
שהכי אהבתי בעולם.

בשנים שחלפו מאז למדתי
שאותו מעשה אלימות יחיד,

זרע את השלכותיו
בליבות אנשים רבים מאד.

לא מדובר רק בפושעים ובקורבנות
של אלימות מינית,

אלא בכולנו.

ההשפעות היו כבירות.

היו אפילו השלכות אצל ילדי,

וזה, עוד לפני שנולדו.

חלפו 18 שנה,

וחיינו מלאים בצחוק, חיוניות וכיף,

אבל אני שמעתי את קולה
וראיתי את סיפורה

בקולותיהם של לקוחות,
סטודנטים ו"#גםאני",

ואני מרבה לתהות מדוע
מעגל הקסמים הזה לא משתנה לעולם.

די מדכא עבורי להיות עדה לאותו הדבר,

לאותו מעגל בושה ושתיקה,
שוב ושוב.

אבל בשנה שעברה

נעשיתי קצת אופטימית.

נראה מוזר לחשוב

ש"#גםאני" עוררה במישהו אופטימיות,

אבל זה קרה.

והבנתי שהסיבה שנעשיתי אופטימית

היא שהתנועה קיבצה את הסיפורים האלה,

הציגה אותם לנגד עינינו

ושאלה,
"האם תעשו משהו בקשר לכך?"

ענינו, "כן!"

אמרנו, "זהו זה!"

אמרנו, "עד כאן!"

התחלנו לשאול אנשים כמוני,
"מה נעשה עכשיו?"

והאנרגיה של האנשים עימם שוחחתי,

למרות שהם יודעים
שאינם מבינים הכל היטב

ואפילו שהם יודעים שזה בלגן,

האנרגיה של האנשים עימם אני משוחחת
היא, "בואו נעשה משהו בקשר לכך.

"זה פוגע בכולנו."

אז קריאת הקרב שלי אליכם היא,
"כן, בואו נתחיל."

הבה נשנה את השיח הזה:

בואו. הקשיבו. התייצבו.

ועשו מה שתחושת הבטן שלי
אמרה תמיד שעל כולנו לעשות:

בואו נמשיך לדבר על זה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)